לאה סדרה את הכסאות סביב השולחן.
הסוכה שלהם תמיד מלאה באורחים, כולם שמעו על הסוכה המיוחדת של אמא שלה.
אבל היום זה יום מרגש עבורה, היום השוויגער שלה לעתיד מגיעה אליהם לביקור.
חצי ביקור נימוסים, וחצי בדיקת השטח, הסביבה של הכלה המיועדת.
היא מחכה לראות את המתנה שהיא תקבל, מאמינה שזה יהיה תכשיט יפה, לפחות כמו קופסאת האתרוג הכסופה שאבא שלה שלח לחיים, החתן שלה.
הקפה מוגש בכלים נאים, העוגיות מעוצבות על הצלחות התואמות.
הכל לפי כללי המשחק החברתי.
גם השרשרת שהיא קבלה מהשוויגער, תואמת לציפיות שלה.
לאה רק מחכה שחיים ייכנס כבר, הוא אמור להגיע היום והיא מחכה.
מדי פעם היא מגיבה לשיחה הקולחת בין שתי האימהות, ובין לבין היא חולמת עליו בהקיץ.
****
היא ישבה עם מדריכת הכלות המשעממת הזו.
זו כבר הפגישה החמישית שלהן, וקצת מיצתה את עניין ההלכות, היא רוצה לשמוע על הלילה הראשון שלהם.
זה לא שהיא לא יודעת כבר מה עושים, אבל לשמוע את זה במילים מפורשות, גורם למעשים להיות מכובדים יותר, קדושים כמעט.
המדריכה טווה לאט את המילים שלה, נמנעת מלדבר בשפה ישירה.
"המצווה" היא אומרת ללאה "מאוד חשובה וחשוב שתעשה מתוך קדושה וחיבור אמיתי בין איש לאשתו" ללאה אין מושג מה עוד נאמר, היא נקרעת בין גועל לרצון אדיר, רק להיות שם כבר.
היא עוצמת עיניים, מנסה לדמיין את עצמה עם חיים באותה המיטה, ואותו גוהר מעליה.
הרגשות שלה מעורבים לגבי המעשה עצמו, אבל התשוקה אליו עצומה.
****
"לאה, אולי תראי לחיים את הפאה שהגיעה אתמול" אמא שלה ספק מציעה ספק שולחת אותה לחדר עם חיים.
הם עולים במדרגות לחדר שלה, מזל שאחותה הקטנה לא נמצאת, היא חושבת לעצמה עם כל מדרגה שהיא עולה.
"אז איפה הפאה?" הוא שואל ומביט לחלון, לשמש של תחילת הסתיו.
לאה מוציאה את הקופסא הגדולה ומודדת את הפאה.
המבט של חיים מסגיר את ההתרגשות שלו, פתאום החתונה נראית אמיתית וקרובה.
"רוצה לראות את השמלה לשבת שבע ברכות?" היא שואלת וכבר פותחת את דלת הארון.
"אם את רוצה" הוא עונה ומיד מוסיף "חכי, אני אצא החוצה".
"תשאר והסתובב, אני סומכת עליך שלא תציץ" לאה עונה וכבר מדמיינת את חיים עוזר לה לפרום את כפתורי השמלה.
"אני מעדיף לחכות בחוץ"
לאה מחזירה את השמלה למקומה, רק שלא יצא. היא לא רוצה לפספס זמן של שניהם ביחד, בלי ההורים.
"נעזוב את השמלה, איך בהדרכת חתנים?"
"למה את שואלת? רק התחלנו לפני יומיים" הוא עונה נבוך, הוא לא חשב לדבר על זה עם לאה.
"סתם, אני השבוע הייתי אצל המדריכה, לפעמים השיחות איתה פשוט משעממות. כאילו שאני לא יכולה ללמוד הלכה לבד. חשבתי שהיא תדריך אותי יותר על…" המילים נמוגות להן מעצמן, היא לא חשבה לשתף ככה את חיים כבר עכשיו, אבל עצם הדיבור על זה, מעביר לה רטט בבטן התחתונה.
"אני לא חושב שאנחנו צריכים לדבר על זה עכשיו", היא היתה בטוחה שזו תהיה התשובה שלו, למרות שהיתה שמחה לתשובה אחרת כעת.
היא החליטה לקפוץ לתוך האש "אתה חושב על זה לפעמים?"
"לאה, אל תובילי אותי למקומות כאלה" הקול שלו כמעט מתחנן, והיא בשלה.
"חיים, תסתכל עלי לרגע" היא מסדרת את השיער שלה מאחורי האוזן, מנסה להראות האישה שהוא כל כך רוצה "אני מפחדת מזה, מפחדת מהמעבר מהכל אסור להכל מותר ואפילו מצווה" היא מנסה לסדר נשימה, אבל ההתרגשות מציפה אותה "אני מפחדת, גם אתה?".
הוא מביט בה בעיניים שהיא ראתה בדייט הראשון שלהם במלון רמאדה.
כשהיא חזרה מהדייט, היא דברה על העיניים שלו, על המבט החודר, המרגיע, המלטף, וזה מה שהיא רוצה ממנו כעת, שירגיע וילטף, גם אם רק במילים.
"לייקי" הוא פתח בשם חיבה שהוא קרא לה בסתר ליבו "אין גבר שלא חושש מהרגע הזה, אבל נהיה בו ביחד, אל תדאגי, זה יעבור נפלא".
"מאיפה הביטחון שיהיה בסדר?" היא הקשתה עליו.
"כי כולם עוברים את זה בסוף, לא?"
היא רצתה לספר לו על מירי, חברה שלה, שיצאה מהלילה הזה פגועה ובטראומה או על מיכל, שבגלל הפחד מהלילה, הם החליטו להקדים את החוויה שלהם, והיא סיפרה לה ורק לה, איך שבועיים לפני החופה, הם ניסו לראות אם הם מצליחים, והיא אפילו נהנתה מזה…
מיכל לא הוסיפה פרטים, רק נתנה לה מתנה קופסא קטנה ואמרה לה שיש בפנים בגד מיוחד ללילה הראשון שלהם. היא לא מאמינה שהקופסא סגורה.
היא קמה פתאום מהמיטה "רוצה לראות משהו?" היא הוציאה את הקופסא, עדיין סגורה "קבלתי מתנה מחברה ועדיין לא פתחתי" היא עשתה עצמה תמימה.
"אם את רוצה להראות לי, בשמחה" היא היתה בטוחה שהוא מתרגש כמוה מהמתנה, למרות שלא ראתה אותה עדיין.
ביד רועדת ולב חושש, היא פתחה והוציאה בגד לא ברור, מין גופיה ארוכה קצת, רובה עשויה בד תחרה עדין.
חיים קם והפנה אליה את הגב "תסגרי את זה בבקשה, זה לא בשבילי".
לאה הסתכלה מהופנטת על הבגד הזה, מדמיינת את הגוף שלה בתוכו.
היא אפילו לא שמה לב שחיים קם בסערה כזו עד שהוא שאל אם אפשר כבר להסתובב…
"רוצה שאני אמדוד?"
"חלילה" הוא אמר מיד "זה לא לעכשיו, רק אחרי החתונה".
לאה הניחה את הבגד על המיטה ונעמדה מאחורי חיים.
"מה אתה יודע עלי? מה אתה יודע על האשה שבי?"
"אני יודע מה שצריך, ואת השאר נלמד אחר כך".
"תסתכל עלי, מה אתה יודע על הגוף שלי?"
"תראי, בישיבה לומדים דברים, רואים דברים".
לאה קפצה במקומה, מה הוא כבר יודע "רואים? תשתף אותי בבקשה, מה ראית?"
חיים התחיל להסמיק, מראה שהשיחה לא נוחה לו "עזבי, זה באמת מיותר".
תמונות שונות רצו לו מול העיניים, אבל הוא לא יספר ללאה עליהם.
הוא לא יהרוס לה את מה שהיא חושבת עליו.
איך יספר לה על סרטי הזימה שהוא נחשף אליהם, אל התנוחות השונות, אל הגוף החשוף שעורר אותו אז, וממשיך מאז בלילות ללוות אותו.
איך יספר לה שהוא מפנטז עליה ערומה, אבל בחלום שלו יש לה את הגוף של השחקנית ההיא, עם השדיים הגדולים והלשון המדהימה.
איך הוא יספר לה שהוא מאונן בלילות ובבקרים ורק מחכה לרגע שהיא תהיה שלו ויוכלו ביחד לבנות לעצמם סרט מיוחד פרטי שלהם.
"אני חושבת שחשוב לנו לדבר על דברים שיושבים עלינו" היא אמרה בשקט "ואם אתה ראית דברים, אני אשמח שתספר לי".
שקט מעיק נפל בחדר.
הם שמעו את הצחוק המאופק עולה מהסוכה, את הדלת נפתחת ונסגרת.
ורק ביניהם שקט..
"אני אתחיל" לאה לקחה את רשות הדיבור.
לפני חודש היא היתה במרפאת שיניים, שיננית תקופתית.
היא המתינה זמן ארוך מהרגיל, ומתוך שיעמום היא הסתכלה בעיתון שהונח שם.
זה היה עיתון לנשים, כך היה כתוב בכותרת, אז זה בטח עיתון נקי, היא חשבה לעצמה.
בעמוד הראשון היתה דוגמנית יפה, לבושה בבגד ים חשוף שהזמינה אותה לדפדף לעמוד 40, למבצע חסר תקדים.
אז היא דפדפה.
בדרך היא קראה כתבה על זוג שיצא בשאלה והיום יש להם חנות לאביזרי מין, היו שם תמונות שהיא לא מצליחה להוציא מהראש.
היא הוסיפה פרשנות חדשה, על הגועל של הדברים האלה, למרות שכשהיא קראה את הכתבה, זה היה נראה לה מעניין ומזמין.
בעמוד הבא היו פרסומות על דברים של נשים ומחזור, לא בשבילו בכלל.
"וזהו?" חיים שאל "רק לזה נחשפת עד היום?"
"קודם תספר לי אתה".
חיים סיפר על תמונה שראה אצל חבר בגיל 15, בישיבה הקטנה.
הוא לא רצה להכנס לפרטים ממש, אבל נסחף ברגע.
הוא תיאר לה את התנוחה של האשה, את הבגד הקטן שהיא לבשה, ולא סיפר על מה שלא לבשה, על מה שניתן היה לראות גם בלי להתאמץ.
על קימורי גוף מושלמים, על שדיים וערווה, על ידיים ארוכות שנגעו במקום שנגעו וגרמו לו לגעת בעצמו לראשונה…
הוא לא הוסיף לספר על הסרטון שהיה לחבר שלו, 10 שניות של סקס שגרם לו להתכצוות כל פעם שראה אותו, מתוך ידיעה שכזה אף פעם כנראה לא יהיה לו עם בת סמינר טובה ומכובדת.
אבל פתאום הוא חשב אחרת, אולי דווקא עם לייקי זה כן יהיה ככה.
הוא לא חשב שהיא מהבנות האלה, שיודעות משהו לפני.
"הבגד שלה היה דומה לבגד הקטן שהראיתי מקודם?" היא שאלה וקטעה לו את החלום.
"כן, קצת" הוא גמגם נבוך "אולי בגלל זה ככה הגבתי, זה לא בסדר שאנחנו מדברים ככה עכשיו".
בער לו לראות אותה עם הבגד הזה, עם הבייבי דול המושלם הזה, אבל לא עכשיו. הוא יודע שהוא יפעל מהר מדי וחבל.
לאה הביטה בקופסא שעל המיטה, הגופיה הזו מביטה עליה בחזרה, כמעט קוראת לה להחזיק אותה צמוד.
היא נזכרת באחת הפרסומות מהעיתון נשים ההוא, על חנות הלבשה תחתונה.
כמה תעוזה ואומץ יש לדוגמנית להצטלם ככה בתוך עיתון. היא כמעט מקנאה בה.
"אני מודדת את זה" היא אומרת פתאום "אתה יכול לצאת, להסתובב או לראות אותי".
אין לה מושג מאיפה האומץ הגיע אליה, אבל היא מנצלת את הרגע, מסתובבת בגבה אל חיים ומחליפה מהר את החולצה שעליה, בגופיה הזו.
היא מביטה במראה. נבוכה מעצמה.
הכתפיים שלה חשופות כל כך, לבנות ובוהקות.
היא נשארה עם חזיה וחצאית, ועדיין היא מרגישה ערומה לגמרי.
"אולי זה לא היה רעיון טוב, אל תסתובב אני מחליפה חזרה".
אבל חיים הביט אליה, מוקסם מהבוהק שלה, מהעור הבתולי והיפה.
הוא ידע שהגוף שלו יגיב מהר, הוא הרגיש את הזקפה שלו מתרוממת מהר מדי.
"את יפה כל כך" הוא אמר והתקרב מעט, שומר על מרחק בטחון.
לאה רק חיפשה את החולצה שלה, רוצה לקבור את עצמה.
"חכי עם החולצה, עוד רגע. בבקשה" המילים יצאו ממנו וחיבקו אותה.
היא התקרבה אליו קצת, המרחק מצטמצם לטווח נגיעה.
"קינדרלאך" היא שמעה את הקריאה של אמא שלה, כנראה שהם שכחו את עצמם מדי והביקור הרשמי הסתיים כבר.
"אני רוצה שנשמור על עצמנו לליל הכלולות שלנו, מה שקרה כאן עכשיו, הוא חד פעמי, רק הכנה" היא אומרת לו בקול רועד "אני לא מתחרטת, אבל פה זה נעצר".
חיים הביט בה, מציע לה את ידו, מחכה לראות אם היא תקח אותה.
לאה הסתובבה, תרה אחרי חולצה, לפני שחיים שם לב, היא כבר לבשה את החולצה עליה.
"נראה לי שאמא שלך מחכה לך" היא ניסתה לסדר את עצמה ואת הנשימה.
"אני רק אעבור בשירותים קודם" הוא אמר וניסה להסוות את הרטיבות שהתפשטה במכנסיו.
"אנחנו באים" היא קראה לדלת הסגורה.
"על מה דברתם כל כך הרבה זמן?"
"חיים סיפר לי על מה שהוא למד בישיבה, נכון?"
לחיים לא נשאר אלא להנהן בראשו ולדמיין מה היה יכול לקרות.
מה אין המשך אוי חבל כתיבה מהכי טובים שיש
תודה.
אולי עוד יהיה, לפעמים כל המוסיף גורע.
היי דרדסית יקרה , מה שלומך ?
האמת … רק מלראות את שם כותבת הסיפור – הלב שמח והתרגש …
התגעגענו …
צמאים להמשך מוצא פיך / ידייך / מחשבותייך ..
שמח לשמוע ממך שוב ..
שלך ..
ד.פ.
הי לך.
כיף לקבל תגובה מאנשים שעוקבים אחרי הסיפורים שלי.
לא בטוחה שאני חוזרת לכתיבה ממש,
אולי מדי פעם יפציע פה משהו.
בינתיים, תמשיך להנות
אין על הכתיבה שלך! מעט המחזיק את המרובה!
תודה 😉
וואיי דרדסית התגעגעתי אלייך ולכתיבה שלך.
מהמם ומדויק כתמיד.
הי דרדס.
תודה רבה.
לא יודעת אם זו חזרה לכתיבה או רק משהו קצר (וקולע).
יום נפלא
חובה המשך
אולי…
וואו איזה כיף לגלות שחזרת לכתוב לנו , ועוד עם כזה דיוק והמחשה של התחושות המוכרות כל כך
הי.
לא חזרתי, הבלחתי לרגע..
שמחה שקלעתי לתחושות ולסיטואציה, משתדלת.
המשך חג שמח 🙂