"בוא אלי כלבלב", אמרה ורוברטו על ארבע, זחל אל עבר המכשפה שכישפה אותו. מעולם הוא לא הירשה לאישה להכאיב לו, אבל מעולם הוא לא נהנה כל כך מן השיחרור שההצלפות של ג’ינה הביאו לו. הוא בכה בדמעות וליקק את ידה של ג’ינה שהושטה לעברו. ג’ינה ליטפה את לחייו, התכופפה ונשקה על מצחו.
פרק 6 – החלק השלישי של הבחינה
זה לא לקח עוד הרבה זמן, ג’ינה נכנסה לחדר, עקביה תופפים בעוז. ניתן היה לשמוע את האנרגיה שלה על פי עוצמת וקצב הנקישות. היא ניגשה אל רוברטו. רוברטו לא נזקק להוראות. הוא התרומם, הזדקף ושוב התכופף לכדי קידה קלה: "שלום גבירתי" אמר והביט בה, ממתין להוראות. ג’ינה הביטה בו, מהורהרת נראתה כאילו שוקלת כמה רעיונות או שאולי סתם חושבת כל מיני מחשבות.
"תסתובב" פקדה. למותר לציין שרוברטו ציית. "עבור לעמידה על ארבע" רוברטו ציית
"ברברה" הקריאה העירה את ברברה מתוך איזה סוג של חלום בהקיץ. ניכר היה בה שלא היתה מרוכזת, כאילו מחשבותיה נמצאות במקום אחר. ג’ינה הושיטה את יד ימין וברברה בריצה יצאה מן החדר ושבה תוך דקה כששוט עור רב זנבות בצבע אדום בידה. הגישה אותו לג’ינה ונעמדה בצד עם הקלסר בידיה.
ג’ינה הניפה את השוט ושלחה הצלפה ראשונה, רכה, מלטפת, רוברטו לא זז. הצלפה שניה, ושלישית וכך הלאה. כשהגיעה להצלפה ה 100 (כן, ברברה ספרה ורשמה בקפידה) הישבן של רוברטו כבר היה אדום כולו וכל הצלפה נוספת גרמה לו להירתע ולזוע במקומו. ההצלפות הבאות שכל אחת מהן חזקה מקודמתה רק במעט, ממש כמו בבולרו של רוול, הוציאו מרוברטו זעקות חנוקות קלות. ג’ינה חייכה בהנאה. היא הביטה על הכלובון שכלא את הזרג של רוברטו. הוא היה דחוס ומלא, הזין הזקור התקפל בתוכו כאילו היה המלפפון האחרון שנדחס לתוך צנצנת חמוצים מלאה בידיים של עקרת בית פולניה. עוד הצלפה וועוד הצלפה. הצעקות החוקות הפכו למעין יבבה. כן, רוברטו בכה מרוב כאב וייסורים. ההצלפות האחרונות כבר הוענקו במלוא הכוח של ג’ינה. כן, ממש בלי שום רחמים. עתה כל מה שנותר לה היה להגביר את הקצב. והיא הגבירה. וברברה בקושי עמדה בקצב הספירה והרישומים. כשהגיעה להצלפה ה 150, רוברטו כבר ייבב בכל מאודו וג’ינה היתה באפיסת כוחות. היא התיישבה על הכורסא כשהשוט שמוט בידיה והביטה ברוברטו שעמד על ארבע, ישבנו אדום סגול ועטור פסים לכל הכיוונים.
"בוא אלי כלבלב", אמרה ורוברטו על ארבע, זחל אל עבר המכשפה שכישפה אותו. מעולם הוא לא הירשה לאישה להכאיב לו, אבל מעולם הוא לא נהנה כל כך מן השיחרור שההצלפות של ג’ינה הביאו לו. הוא בכה בדמעות וליקק את ידה של ג’ינה שהושטה לעברו. ג’ינה ליטפה את לחייו, התכופפה ונשקה על מצחו.
"אתה רוצה שאשחרר אותך? רוצה ללכת הביתה?"
"לא גבירתי, אני רוצה להישאר כאן, רוצה להיות שלך" היתה התשובה שרוברטו הצליח בקושי לשחרר מתוך הבכי המרוסק שלו
ג’ינה חייכה חיוך של ניצחון. היא ידעה שהשלימה את השיעבוד בהצלחה. עתה עמד בפניה השלב הבא, שלב ארוך ומתיש של האילוף. רוברטו היה מוכנע ומשועבד, אבל עדיין נותר שלב האילוף. שלב מורכב שרק ג’ינה ידעה לבצעו שאמור היה להביאו לרמה של זונה משובחת.
ג’ינה סימנה לברברה לגשת, מסרה בידיה את השרשרת ואמרה: "תכניסי אותו לכלוב 8 מחר בבוקר נתחיל באילוף"
"והכלובון, גבירתי?"
"שיישאר עליו בינתיים"
