אריה נכנס הביתה, מיכל ישבה באותה תנוחה בדיוק כמו שהיתה כשיצא. זה כבר היום השלישי אחרי
הטיפול, הזרקת הזרע, שעברה, והיא עדיין סגורה בתוך עצמה.
"מיכל, אני מכין לי קפה, להכין לך גם?" מיכל הנהנה בתשובה, ואריה הגיש לשולחן הקטן בסלון קפה
ועוגיות שקנה במאפיה השכונתית. "רוצה לשתף אותי? את עדיין כועסת עלי?" אריה לא הספיק
להגיע איתה להזרעה, מתעלם מהעובדה שמיכל בטח תיפגע. הוא הוריד את מיכל בפתח המרפאה
ונסע להתפלל שחרית, אלא שבתפילה הוא פגש חבר טוב והם קצת שכחו את עצמם בשיחה קולחת.
כשהטלפון צלצל בכיסו הוא השתיק אותו לרגע, ורק אחרי כמה דקות הבין את הטעות שלו. הוא היה
בזמן מחוץ לדלת כדי לאסוף אותה, להביא אותה הביתה ולהכין לה משהו טעים לאכול. אבל הוא לא
היה שם בטיפול עצמו…
"מיכלי" הוא מנסה שוב "כבר עברו שלושה ימים, את עדיין מרגישה חלשה? את זוכרת הערב את
השבע ברכות אצל עזריאל?" הוא הצליח להתחמק מהשבע ברכות של אחותו עד עכשיו, אבל הערב
זה אצל עזריאל, אחיו הגדול, ומיכל התנדבה מראש להכין מנות אחרונות.
"בקשתי מאחותי שתכין במקומי, כשאתה יוצא, תאסוף את זה ממנה" מיכל לקחה את ספל הקפה
בשתי ידיה, וברכה בשקט.
"את לא באה איתי?" מה הוא יגיד לכולם?!
"לא, אני נשארת בבית לנוח עוד קצת. אם יש סיכוי שהעובר נקלט עכשיו, אני לא אסכן את זה בשביל
מפגש עם המשפחה" היא היתה נחרצת כל כך, אריה כבר ידע שאין לו עם מי להתווכח. הוא רצה
לברר אם התופעות של מיכל הן הגיוניות, הוא פתח את המייל שלו ושלח לרותי הודעה:
רותי שלום.
אשמח לייעוץ מקצועי.
מאז הטיפול לפני כמה ימים, מיכל מסתגרת, ממש על גבול הדיכאון, זה נורמלי?
תודה מראש, אריה אייזנבך.
הוא נכנס למייל פעם בכמה דקות, מחכה לתשובה שלה שאיחרה לבוא. אריה התלבש והתארגן
לשבע ברכות, מתאם את איסוף המתוקים מאחות של מיכל, ומיכל בשלה, על הספה עם ספר קריאה.
מדי פעם משנה תנוחה, אבל לא מנסה להקים את עצמה.
אריה התיישב באוטו וניסה את מזלו עוד פעם אחת במייל. התשובה חיכתה לו:
אריה שלום.
כל הכבוד לך על הדאגה למיכל, ההורמונים שהיא מקבלת לתמיכה יכולים לעשות קצת מצבי רוח.
אם תרצה שאני ארחיב יותר, דבר איתי אחרי תשע בערב, אני אהיה במרפאה, אחרי הדרכות לזוגות.
רותי.
אריה הודה לה בליבו, היא הרגיעה אותו קצת, ואולי אם הוא יספיק, אז בדרך הביתה אחרי השבע
ברכות, הוא ינסה לברר איתה איך הוא יכול לעזור למיכלי.
אצל אחיו בבית הקטן, המהומה כבר שלטה, שולחנות ארוכים נמתחו להם בסלון, וכל הגברים ישבו
סביב, החתן הצעיר יושב בראש השולחן מוקף במשפחה החדשה שלו. אריה הניח את המשלוח
המתוק במטבח "איפה מיכל?" שאלו הנשים של המשפחה.
"היא לא מרגישה טוב, כנראה וירוס בבטן" הוא מלמל ומיהר לצאת לסלון, למקום הטבעי שלו.
מאכלים טעימים תוצרת נשות המשפחה הוגשו לשולחנות ואריה אכל ונהנה, אבל השעון משך את
עיניו, השעה כבר רבע לתשע, אולי אם הוא יצא מפה עוד מעט, הוא יספיק לדבר עם רותי. רק בשביל
לעזור למיכל, הוא משכנע את עצמו, רק בשביל מיכל. השעון מורה על השעה שמונה חמישים וחמש,
ואריה מתנצל לפני המארח והחתן "אני לא רוצה להשאיר את מיכל יותר מדי זמן בבית לבד, נראה לי
שאני אצא כבר, אם זה בסדר מבחינתכם" הוא ברך בשקט את ברכת המזון, מוותר על ברכת שבע
הברכות, ומיהר לצאת מהבית החם, אל הקור של הרכב. הוא פתח את המייל שלו, שום הודעה
חדשה לא הגיעה אליו מרותי. הוא חייג למרפאה, בצלצול החמישי הוא כבר כמעט וניתק, ואז קול נשי
ענה לו.
"מרפאה שלום"
"אפשר בבקשה לדבר עם האחות?" הוא שאל בחשש, מקווה שהיא עדיין לא יצאה.
"שניה, מעבירה אותך" הוא עוד הספיק לשמוע את המזכירה צועקת בשמה של רותי ומבקשת ממנה
לענות לשיחה אחרונה לפני שהיא יוצאת.
"כן, איך אפשר לעזור?" הקול שלה הרגיע אותו, אז היא עדיין שם.
"שלום, זה אריה אייזנבך, לגבי אשתי מיכל" .
"בטח, טוב שהתקשרת עכשיו, רוצה אולי לבוא לפה, נוכל לדבר נורמלי?" אריה התלבט עם עצמו רק
לרגע אחד, וכבר סובב את הרכב ברמזור הראשון, מחשב את זמן ההגעה שלו למרפאה "אני בדרך,
כמה דקות".
המזכירה כבר לא היתה כשהוא נכנס למרפאה, רותי קדמה אותו בברכה "בא שב, בדיוק סיימתי
עכשיו הדרכות לזוגות בפוריות. אני מכינה קפה, רוצה?"
"לא, תודה, אני חוזר משמחה משפחתית קטנה" הוא התיישב על הכיסא הקר, מוריד את המגבעת
מראשו, מניח אותה בזהירות על הכיסא הנוסף בחדר. רותי חזרה עם כוס קפה לחדר "טוב, מה קרה
למיכל? ספר לי".
אריה התחיל לספר איך היא חזרה מהטיפול לפני מספר ימים, על חוסר החיות שלה מאז, "אולי היא
דואגת יותר מדי שהטיפול יצליח" הוא העלה השערה "השאלה היא אם יש לי דרך לעזור לה".
"אתה רוצה לעזור לה?" רותי הסתכלה לתוך עיניו כשהיא שאלה את זה, והוא הישיר אליה מבט
חזרה, מרגיש את שמחת החיים שלה עוברת אליו "ברור" הוא ענה והניח ידיו על השולחן, ממש כמו
לפני שלושה שבועות, עת הרשה לעצמו להיסחף קצת. רותי הניחה גם היא את ידיה סמוך לשלו "אם
אתה רוצה" היא ענתה בשקט "אז אתה מסוגל". עיניה עדיין נעוצות בעיניו.
"את חושבת שכל מה שאנחנו רוצים, אנחנו יכולים לעשות?"
"אני מאמינה בזה. מאמינה שאם אדם רוצה משהו, זכותו להרגיש שהוא מסוגל, לנסות לפחות" הוא
כבר לא ידע על מה היא מדברת, רק הרגיש איך האוויר נסגר סביבו.
"היה משהו שרצית בחיים, ולא ניסית לקבל? לא ניסית להצליח בו?" הוא שאל וכבר התחרט ששאל,
ומה אם היא הציבה אותו כמטרה, או אולי הוא הציב אותה…
"כן, זה קורה לפעמים, יש גם אכזבות בדרך, אבל אני אוהבת לא להיכשל" אריה הרגיש את
האצבעות שלה נוגעות בו, מתלבט אם להזיז את שלו קצת, אבל בסוף החליט להשאיר אותן במקומן
"אני תמיד שמה מטרות גבוהות, כדי לאתגר את עצמי".
"מה זה אתגר מבחינתך?" הוא ידע את התשובה, הרגיש אותה במקום הרך בבטן. ידיה כבר אחזו
בשלו "לא יודעת, אולי אתה תגיד לי מה זה אתגר אצלך?" כרגע היא מתגרה בו, מראה לו את הדרך
הקשה לאתגר שלו. או אולי האתגר הוא דווקא להצליח להחזיק את עצמו. אריה עזב את ידיה ונעמד,
מסתובב סביב השולחן, כשהוא עמד ככה, קרוב אליה והיא עוד יושבת, הוא שלח את ידיו קדימה,
אליה. רותי אחזה בידיו וקמה אליו "אז אני האתגר שלך?" היא שאלה, אבל אריה לא ענה, במקום זה
הוא נישק אותה במצחה נשיקה קטנה, מזיז הצידה שערה בודדת שדבקה בה "אני עוד מתלבט
מהפעם הקודמת שהייתי פה, מתלבט מה האתגר הגדול שלי". רותי חיבקה אותו, מקיפה את גופו
בזרועותיה, ראשה מונח על כתפו ושפעת התלתלים סוגרת על כתפיה כמו שמיכה קטנה. צלצול
טורדני בקע מכיס החולצה של אריה "אתה עונה לזה?" רותי שאלה, לא רוצה לעזוב את הרגע
שנוצר.
אריה הביט על הצג "זו מיכל, אני חייב לענות" הוא כבר לחץ על המקש הירוק, מקבל את השיחה.
רותי השאירה את ידיה קרוב אליו, משחררת אותו מעט.
"הי מיכלי, איך את מרגישה?"
"בסדר, איפה אתה?" היא שאלה בתגובה.
"איפה אני יכול להיות? אצל עזריאל. טוב, החתן קם לדבר, אני כבר אחזור אלייך" הוא הניח את
הנייד על השולחן, יודע כי ברגע זה הוא חצה גבול בלתי נראה. רותי התקרבה שוב "אתה בסדר?"
היא שאלה בחשש.
"כן" אריה נאנח בשקט, מקווה שאכן הוא בסדר. הוא קירב את רותי אליו, נושם את שיערה הפזור,
ידיו עוטפות אותה, מצמידות אותה אליו "אז את כנראה האתגר שלי, או אולי האתגר שאני צריך
להיזהר מפניו" הוא אמר לתוך התלתלים, מניח את ידו על עורפה, מרחיק ממנו את השיער, חושף
אותו לנשיקות קטנות.
צלצול הטלפון שוב קטע את הרגע "שוב מיכלי, רגע" הוא לקח את הנייד והתרחק קצת "כן מיכלי, מה
קורה?"
"איפה אתה? ואל תגיד לי אצל עזריאל, בבקשה" הקול שלה נסדק, והיא התחילה לבכות "הגעתי
לפה, לשבע ברכות, החלטתי להפתיע אותך. אבל אמא שלך אמרה שיצאת הביתה כבר מזמן" עכשיו
היא כבר התייפחה בקול, סודקת לאריה את הנשמה.
"מיכל, אני יצאתי מוקדם כדי להיות איתך, ואז היה לי פנצ'ר, וחבר עזר לי להחליף גלגל אז הקפצתי
אותו הביתה ו…" מיכל לא נתנה לו להמשיך "אני על המדרגות בכניסה לבית, שכחתי את המפתח
אצל עזריאל, מתי אתה חוזר?" היא משכה באפה, וחיכתה לתשובה.
אריה הביט לתוך עיניה של רותי "אני בדיוק הורדתי אותו בבית, אני כבר מגיע, מבטיח שזה יהיה
מהר".
רותי הביאה לו את המגבעת "אשתך צריכה אותך, לך אליה עכשיו" היא ספק אמרה, ספק פקדה
עליו.
"זה בהוראת האחות או בהוראת רותי?" אריה עוד התגרה בה קצת.
"אוף איתך, פשוט לך מפה כבר לפני שאני אתחרט ולא אשחרר אותך" היא חייכה אליו, משחקת עם
המפתחות בידה.
זו היתה הנסיעה המהירה ביותר של אריה, בשעות כאלו כשהרחובות מתרוקנים וגם הרמזורים היו
נחמדים אליו, תוך עשר דקות הוא כבר החנה את הרכב בחניה.
בלב פועם במהירות אריה עלה במדרגות הביתה, רואה את מיכל מולו, יושבת על המדרגות לפני דלת
הכניסה לבית שלהם "מיכלי, סליחה, אין לי ממש מילים, רק רציתי להגיע אליך מוקדם, שלא תישארי
לבד כל הערב…".
מיכל הרימה אליו מבט, ועיניה האדומות הביטו בו בעצב "תגיד, אתה יודע שד"ר מתן אוהב גברים?"
"מה? מה זה קשור עכשיו?" הוא לא הבין מאיפה היא הביאה את זה.
"השבוע כשהייתי במרפאה, ראיתי כתבה באיזה עיתון עליו, הוא נבחר לרופא השנה בתחום
הפוריות, ידעת?" היא נעמדה לידו, נשענת עליו "היה כתוב שם שהוא הומו, עכשיו אני מבינה למה
הוא כזה נחמד תמיד ועדין.." מבטה ננעץ בגבו כשהיא הסירה ממנו שערה מתולתלת "אריה, מאיפה
זה?".
נגמרו לי הסופרלטיבים ????
את פשוט מדהימה כל פעם מחדש גם במורכבות של העלילה וגם בתיאור הרגשות והניואנסים הדקים.
אני ממש מרגיש הזדהות עם הנפשות והספקות שקורים אותם מבפנים.
תודה
תודה…
שמחה שהצלחתי להעביר את מה שרציתי.
שוב דרדסית בפעם המי יודע כמה הסיפור מדהים ומענין!!
אז כנראה שוב, תודה.