"כשר. כשר. כשר".
דוד ישב ברכב. ברחוב מולו הוא ראה את חלונות המקווה המוארים. הוא ידע שהיא שם עכשיו.
הם סיכמו שאם הוא יחכה לה בחוץ, סימן שהוא בעניין. נותרו לו עוד דקות ספורות לחשוב על זה. והוא לא היה מסוגל לחשוב.
הוא שמע בראשו את המילים של הבלנית, מקנא בה שהיא עומדת כל כך קרוב לחיה, רואה אותה במערומיה. כמה היה נותן כדי להיות שם עכשיו, אפילו רק להיות זבוב על קיר הקרמיקה.
הוא התניע את הרכב ויצא ממקומו, רגע לפני שהיה בטוח שהיא תצא לקראתו.
לא, הוא לא יכול להיות שם. אסור לו.
הוא נזכר בטבילה האחרונה של מירי. הוא הכין לילדים ארוחת ערב, מביט על השעון על הקיר, סופר את השניות והדקות עד שהיא תחזור. את החיבוק הראשון שלהם כשהיא טהורה, והנשיקה… הוא שוקע עכשיו בחלומות, חלומות שאין לחיה כניסה אליהם.
דוד מחייך לעצמו כשהוא נזכר בפעם ההיא שמירי טבלה בליל חורף קר, אבל רצתה להפתיע אותו. וכשהיא חזרה מהמקווה, היא סימנה לו לבוא אחריה לחדר רגע, והוא גילה בתדהמה, שמתחת למעיל הרכוס היטב, היא לבשה רק גופייה לבנה, מעט שקופה. הוא נזכר בחיבוק שנתן לה אז, והפטמות הזקורות שלה משתפשפות בחולצה שלבש. הוא יצא לילדים בלית ברירה, אחרת היה טורף אותה כמו שהיא, עם הגופייה השקופה צמודה לגופה.
הרכב ממשיך לשייט לו סתם כך, אין לו מושג לאן הוא נוסע עכשיו.
מירי יודעת שהוא בערב של התלמוד תורה, הוא הודיע לה מראש כדי שיהיה לו בטוח ערב של שקט. עכשיו הוא רק צריך להחליט מה הוא עושה בשעות שנותרו לו עד שהוא יחזור הביתה.
הוא מקיף את השכונה השקטה שהגיע אליה. בתים פרטיים מוקפים בגינות נוי. כל כך קרוב אליו הביתה, וכל כך רחוק מדרך חייו, הוא חושב לעצמו.
וחיה.
מה הוא יעשה איתה? הוא נקרע בין הרצון שלו לחזור אליה, לאסוף אותה אל בין זרועותיו, ולתת לה להביט בו כשהיא יוצאת מהמים המטהרים, לבין הצורך שלו לשמור על השלמות של המשפחה שלו, על קדושת הברית, כמו שחינכו אותו כל החיים.
הוא חוזר לאחוריו, אל החלונות המוסתרים היטב בווילונות, רק שלא יוכלו לראות את הנשים הטובלות. אבל החלונות נראים לו חשוכים. אולי המקווה כבר נסגר הערב?
הדלת נפתחת חרש, ואישה לבושת שחורים יוצאת במהירות. אז הוא עדיין פתוח, אבל חיה בטח כבר יצאה, הוא חושב לעצמו. עברה כבר שעה מאז שהוא ידע שהיא נכנסה לשם…
ואז היא הופיעה פתאום. דוד הביט בה לרגע, מזהה אותה לפי ההליכה והתלתלים. ואור בהיר כמו מקיף אותה.
כשר. כשר. כשר.
*
"דוד, אני יודעת שאתה בערב של הצוות שלכם, אבל אמא שלי אושפזה בבית חולים, אני חייבת לברוח לשם. יש סיכוי שתחזור מוקדם יותר?" היא לחשה לתוך פומית הנייד, מאושרת על הרגע שהוא ענה לה. אמנם היא ניסתה להתקשר כמה פעמים עד שדוד ענה, אבל היא הבינה אותו, בכל זאת, ערב של צוות המלמדים.
"אין בעיה, אני תכף אצא מפה".
"מעולה, ממש תודה. כל הילדים ישנים" היא סגרה את הטלפון, מתארגנת מהר. אביה נשמע לחוץ, היא רוצה להגיע כמה שיותר מהר למיון.
דוד נכנס הביתה, תוהה על התזמון של השיחה.
חיה בדיוק נכנסה אליו לרכב, מחייכת מאושר, וההילה שסביבה רק הלכה וגדלה לה.
"מה שלומך?" הוא שאל בקול רועד.
"עכשיו טוב יותר" היא ענתה, מסגירה את ההתרגשות שבקולה.
"אז, לאן הולכים? חשבת על משהו?" היא הרי תכננה את כל הערב, אז ברור לדוד שגם על מקום היא חשבה.
ואז הגיעה השיחה. ודוד התחיל לגמגם על התנצלות, אבל חמותו… וחיה הציעה הצעה שדוד לא ידע איך הוא אמור להגיב עליה, אבל הוא אמר לה כן.
"אז אולי אני אעזור לך לשמור על הילדים?"
ועכשיו הוא בבית, נושק קלות על הלחי של מירי, מוסר איחולי רפואה שלמה לאמא שלה, ורק מחכה שהיא תלך כבר, כדי שחיה תעלה אליו. טהורה, כשרה.
דפיקה קטנה והיא בפנים.
"הי" היא אמרה והתקרבה אליו, ריח של מקווה אפף אותה, ריח ייחודי ללילה הזה, דוד חשב לעצמו. והריח הזכיר לו מה עושים בלילה של המקווה.
"רוצה לבוא לחדר?" הוא הוביל אותה לחדר, מתפלל שיהיה לו מספיק כוח רק לשכב לצידה.
"אני אתן לך להוביל את הערב".
"אני? הגזמת. כל הערב זה תכנון שלך" הוא רצה לזרוק את זה עליה, להיות מובל, לזרוק את האחריות על מישהו אחר.
"אבל אם אני מובילה, אתה זורם. בסדר?" והיא לא חיכתה לתשובה, אלא עמדה ליד המיטה, פשטה מעליה את החולצה והחצאית, נשארת מולו רק בחזייה ותחתונים.
דוד נשאר ללא מילים, הוא לא ידע איך לדמיין אותה. את גופה. והוא לא ציפה לזה.
"וואו, את יפה" הוא הצליח להגיד בפה יבש.
"תודה, רוצה להשוות בינינו?" היא העמידה אותו, פורמת את כפתורי החולצה, פותחת את הרוכסן והחגורה של המכנסיים. יד קלה עברה על הזין שנעמד לדום, רק מחכה לחנוך את האישה הטהורה שנמצאת איתו.
"אני לא בטוח שזה רעיון טוב" הוא הצליח לומר בשקט, תוהה אם חיה שמעה אותו.
ידיה טיפסו עליו והוא רצה יותר, הוא רצה להרגיש אותה גם.
הוא הדף אותה אל המיטה, מביט בה כשהיא שוכבת על הסדין הצבעוני, ממלאת את החלק שלו במיטה. היא חיכתה לו בשקט, מביטה בו במבט חתולי, מזמין. אותו מבט שראה אצלה גם ברכב בשבוע שעבר.
המבט הזה ליווה אותו כל השבוע, מוביל אותו לרחוב הצדדי מול המקווה, מקווה שלא הכיר מהטבילות של מירי.
הוא סובב אותה על בטנה, פותח את הקרס מאחורי החזייה, משאיר את חיה בלי חלק עליון.
"תסתובבי" הוא אמר קול שקט.
"לא, אמרת שאני מובילה, אז אני רוצה להישאר על הבטן עכשיו" היא קבעה.
"אם ככה את רוצה" הוא אמר והתיישב מעליה, מפסק את רגליו מעל גבה החשוף. ואז היא הסתובבה, מעבירה את שדיה הגדולים בין רגליו, משפשפת את האבר הגדול שלו ואת האשכים בין שדיה. דוד גנח לרגע, וחיה חייכה אליו.
"אמרתי לך שזה יהיה טוב, לא?"
"אוי, חיה, את משכרת אותי".
חיה לא ענתה, היא רק הביטה בו וידיה עברו על גופו הערום.
דוד התיישב לידה על המיטה, מוריד את פיו אל הפטמות הוורודות. שיניו נוגסות את קצה הפטמה, והלשון עוברת סביב סביב, לאט לאט. הוא רצה לראות אותה שיכורה כמוהו. שיכורה ממנו.
"זה מעולה" היא אמרה והקשיתה את גבה "תמשיך".
דוד המשיך להניע את ידיו, מרגיש את הגוף הזה תחתיו. הוא נהנה מהמחשבה שחיה לא חוותה אושר כזה עם אף גבר אחר, אלא הוא זה שמביא אותה למצב-שכרות הזה.
"למה הפסקת?" היא שאלה.
"לא הפסקתי. סתם חשבתי לרגע".
"הי, אם זו לא מחשבה עלי ועל מה שקורה פה עכשיו, היא מיותרת" ולפני שהוא הספיק להגיב לה, היא כבר החזיקה בידה את הזין הגדול שלו.
"אז מה אתה אוהב במיטה?"
"וואו, איזו שאלה מכשילה".
"מכשילה? אתם נשואים כבר כמה שנים, אין לך מושג מה אתה הכי אוהב?"
מה הוא יספר לה, ששנים ארוכות הם היו עסוקים בקיום מצווה, ורק לאחרונה הם הבינו שבעצם מותר וכדאי ורצוי ליהנות מהמגע האינטימי הזה, ואז הם התחילו לגוון בתנוחות ומציצות ודברים שפעם דוד לא העז אפילו לחלום עליהם, שלא לדבר על לעשות אותם ממש.
*
"אני לא רוצה להכניס את האהבות שלי עם אשתי, לתוך המיטה איתך" הוא הביט לתוך העיניים האלה, שלמד לאהוב "איתך הכל טוב, הכל כיף וחדש" הוא לא רצה לעצור, מפחד שאם ייסוג לשיחה, הרגע יעבור.
הוא קם מעל חיה, מפסק את רגליה, היד שלו נכנסה אל התחתון, בעדינות הוא הכניס אצבע אל בין שערות הערווה, מפסק את השפתיים הנפוחות, והאצבע כבר נמצאת בקודש הקודשים של חיה. הגניחות שהיא השמיעה, הקולות האלה, כמעט וגרמו לדוד לגמור. הוא ידע שהוא מתרגש לשמוע אותה ככה, פה, על המיטה שלו.
"בוא כבר" היא לחשה לו "אני רוצה להרגיש אותך".
דוד היסס רק לרגע, במשנהו כבר גהר מעל חיה, מכניס את הזין שלו עמוק לתוכה, זז הלוך ושוב, דש אותה בגבריותו.
הוא הרגיש את השריטות על גבו, לא רוצה לחשוב על הגופייה שתצטרך להישאר על גופו עד שמירי תירדם. כרגע הוא רק נהנה, חי את הרגע, את החיים.
"זה טוב" היא לחשה לו באוזן, עוזרת לו לגמור יותר מהר.
דוד השפריץ לתוכה, כמו שלא ידע מעולם שהוא מסוגל. הוא הרגיש את האנרגיה עוזבת אותו לאט, את הכובד, העייפות שלאחר המעשה.
*
מירי הכניסה את המפתח למנעול, השקט ששרר סביבה היה מוזר. האור במטבח עוד דלק, לא אופייני לדוד.
"דוד? דוד?" היא קראה לו, ואין תשובה.
רעש מחדר השינה הקפיץ אותה לשם. על המיטה שלהם, ישבה לה אישה צעירה, עטופה בשמיכת הפוך עם המצעים שמירי קנתה ליום הנישואים האחרון שלהם, תרה בעיניה אחרי הבגדים שלה.
"צריכה עזרה להתלבש?" מירי שאלה בקול קר, מרימה מהרצפה ערמת בגדים עזובה.
"מירי, תקשיבי לי רגע" דוד פקח עיניים וניסה להתערב.
"אני לא בטוחה שאני רוצה לשמוע עכשיו" היא פנתה אל דוד, מתעלמת מהנוכחות הנשית הנוספת בחדר "אני אגיד לך מה יקרה עכשיו. אני יוצאת לבית של ההורים שלי לישון קצת, ועד הבוקר, אני לא רואה אותך פה".
היא הסתובבה חזרה, גוררת את גאוותה אחריה.
דרדסית-אני הראשון לקנות את הספר שלך..ואם אפשר -אשמח לחתימה אישית שלך????
ברור
מתי כבר יבוא ההמשך המסעיר והמפתיע?
גם אני מצטרף לחוסר ההגינות שמובע כאן בסיפור אחרי שהיא גררה אותם לכל ההרפתקאה והיחסים הפתוחים. אבל זו קצת קנאות נשית אופיינית…
תודה, אבל זה לא חוסר הגינות.
ברב המקרים, הגבר נופל ראשון. מה לעשות שהמחשבה של הגבר באה ממקום קצת יותר נמוך משל האשה…
וואוו
אין עלייך!!
אבל לא אהבתי שבסוף דוד הוא הראשון ליפול..
מירי היא זו שבנתה את האפשרות שלו ליפול.
מאוכזבת מהיחס לדוד
אין מילים ????
תודה ????
דרדסית כותבת מדהימה ממש אלופה!!!
אם יורשה לי רעיון לסיפור שלא נראה לי שנגעו בו נהג אוטובוס כמובן שעדיף חרדי
תודה, ותודה על הרעיון.
וואי, הרגת אותי מת להיות שם לפחות זבוב על הקיר… כמובן גם עם דוד… וגם עם מירי ושלמה… מקוה שיהיה להם שוב איזה חיבור לוהט, כולל הכל מהכל.
זה פשוט מסוכן מה שעשית עכשיו כי עצרת לי את הדופק, פשוטו כמשמעו נעצר לי הדופק, ווואאווו , אין כמוך , את אלופה , תמשיכי הלאה
מסוכן??
תנשום, הכל טוב.
ותודה..
ממשיך להיות מעניין מה היא עושה אחרי שהוא נתפס על חם
עוד קצת סבלנות
פאק!
ידעתי שתעשי את להם את זה!!
הסיפור הזה שבר כל שיא אפשרי! אגדה!
בקרוב בחנויות הספרים.. 🙂
וואו איזה מתחחח אין מצב שאת משאירה אותנו ככה עוד כמה ימים… זה פשוט נהיה מושלםםם יותר ויותרררר!!!
תודה.
סבלנות…