מירי התחילה בשבילו, רואה איך הוא מתברבר עם המילים. פתאום הכל נתקע לו.
"טוב, אז מההתחלה. תן לי רק להבין שוב, בחדר המדרגות שלנו, כאן ממש קומה מתחת נתקלת בה?" היא לא יכלה להאמין לו, משהו היה נשמע לה מופרך ולא אמיתי.
"כן. דיברנו על זה שאין תאורה במדרגות, זוכרת?" ברור שהיא זכרה, היא כמעט ונפלה פעמיים עד שתיקנו את החשמל.
"אז זהו. היא פשוט נתקלה בי, והכרטיס שלה נפל לה מהיד או מהכיס או מאיפה שהוא, ולא היה לי נעים, אז יצאתי לרחוב להביא לה אותו, משם זה כבר התגלגל, וזה גם לא באמת משנה".
"אז היא לא נשואה?"
"לא, מסתבר שהיא גרושה. היא באמת בחורה מסכנה" הוא הרגיש איך הוא מדבר עליה ורחמיו מתחילים להתעורר, ואולי אלו בכלל רגשות אשם, אולי הוא ניצל את המסכנות שלה לטובתו? הוא כבר לא ידע, הוא רק רצה לסיים את השיחה הזו וללכת לישון. כל ההורמונים שהשתוללו להם מקודם, באוויר הפתוח עם חיה, נעלמו להם. נשאר רק גוף מותש, וחוסר כוח לדבר.
"תענה לי בכנות" מירי ישבה כעת על המיטה, מביטה בו במבט לא ברור "אתה מרגיש כלפיה משהו? משהו מבפנים?"
השאלה פגעה בבטן הרכה של דוד, והשאירה אותו ללא מילים. הוא תהה בינו לבינו כבר כמה פעמים על הרגשות שיש לו כלפי חיה, ובטח אחרי ערב שכזה. אבל במושגים של אהבה, הוא עוד לא השתמש. הוא פחד ממילים גדולות, יודע שברגע שמילה נאמרת, לפעמים אין לה דרך חזרה.
"לא נראה לי שזה רלוונטי בכלל" הוא אמר לאט, מנסה למשוך את הזמן ולמצוא את התשובה הנכונה "רגשות זה לא משהו שמגיע תוך יומיים. נגיד אצלך ואצל הגבר ההוא, אף פעם לא דיברנו על זה באמת. רוצה להסביר לי מה את מרגישה?" הוא היה מאושר לרגע על שהצליח להפוך את השיחה אל מירי, ובאותה נשימה פחד לשמוע את התשובה שלה.
"אתה מכיר אותי מספיק זמן, יש לי בעיה עם הבעת רגשות באופן כללי" היא נזכרה בכל הפעמים ששלמה סיכם את המייל ברגשות חמים, במילות אהבה, שהיא תמיד חששה שהן מהפה אל החוץ, מילים יפות ריקות מתוכן, או שמא היא חששה יותר מההפך, מכך שהבעת הרגשות היא אמיתית…
היא חייכה עכשיו, שמחה שהיא לא צריכה לשקר לבעלה. גם ככה קשה לה עם כל הסיטואציה המוזרה שהם הכניסו את עצמם לתוכה, אז להוסיף על זה שקר נוסף, הרגיש לה גדול מדי.
"לא דוד, אני לא מדברת שם ברגשות של אהבה, איתך זו אהבה אמיתית, שנבנית עם הזמן והשנים והחוויות שצברנו. עם שלמה, זה פשוט וכיף. אין הרבה דברים שיש לנו לדון עליהם, זה קל יותר, זה זורם. אבל איתך זה הדבר האמיתי, זה הגוף המוחשי, האינטימיות החלומית, המריבות שלפעמים מעצבנות, אבל אחרי שמשלימים…" היא חייכה אליו את החיוך ההוא, שתמיד גורם לו לזוז קצת במקום, שהיא יודעת שמשפיע עליו.
"אני מרגישה שאנחנו סתם נכנסנו היום לדיון הזה, הוא מיותר לגמרי" מירי החליטה לצאת מהנושא הזה "אני כבר גמורה לגמרי" היא החניקה פיהוק, נותנת לדוד להבין שהדיון מוצה עד תום.
"לילה טוב" הוא אמר כשהפנה לה את הגב, נשכב בתנוחה האהובה עליו "אני אוהב אותך. רק אותך".
*
"מירי שלום.
"חזרתי אחרי הפגישה האחרונה טעון במשא כבד. שמעתי אותך מדברת מעומק הלב, והלב שלי נקרע.
"רוצה להיות האהוב שלך. האוהב.
"יודע שקשה לך, גם לי לא קל. שנינו נמצאים בתסבוכת קטנה, אבל אנחנו שניים. יש דברים שנראים אחרת כשהם באים בזוגות.
"מוכן לעזור לך בכל רגע לצאת מההרגשה הרעה, אפילו רק לכמה דקות לראות אותך מחייכת.
"שלך, מכל הלב. שלמה".
מירי קראה את המייל, מנסה להבין למה הגבר הנפלא הזה, עוד לא תפס את הרגליים וברח ממנה עד לקצה העולם. הרי הקשר איתה עלה לו בכל כך הרבה דברים. ועכשיו השיחה שלהם… היא זוכרת את המונולוג שלה, את הרהורי החרטה על הזוגיות המוזרה שהם בחרו לעצמם. כמה היא תוכל לחיות בצורה חצויה כזו?!
אבל המילים שלו נשמעות לה פתאום כל כך מזמינות, קשה לה להתעלם ממנו.
"שלמה, בוקר טוב.
"אני יושבת מול המחשב ותוהה מה לכתוב. אני רוצה לפגוש אותך, אולי למילות סיכום, אולי למילות געגוע.
"עוד אין לי מושג של ממש מה אני רוצה מעצמי.
"אז אם אתה עדיין מוכן לזה, פשוט תעדכן. יש לי כמה שעות פנויות הבוקר ומחר.
"יום נפלא, מירי".
היא שלחה את המייל, מתלבטת למה בעצם היא רוצה את הפגישה, אבל טעם הנשיקות שלו על לחייה הבוכות, הביא אותה כנראה לשלוח את המייל. היא רוצה לפגוש אותו, לפחות עוד פעם אחת.
"אפשר עכשיו?"
המייל נשלח אליה מיידית כמעט. היא המשיכה לקרוא –
"התבטלה לי פגישה הבוקר באיזו ישיבה, ויש לי זמן פנוי. רק תגידי מתי ואיפה ואני מתייצב.
"אולי, כדי להימנע ממצבי מצלמה לא נעימים, תבואי אלי? הבית שלי ריק.
"מחכה לך. שלמה".
מירי התלבטה, להיכנס אליו הביתה? היא קצת מרגישה את גוב האריות נסגר עליה, אבל משהו משך אותה. לראות את סביבת החיים שלו, את המקום הטבעי של שלמה, לגלות עליו צדדים נוספים.
"רק שלח לי כתובת מדויקת, כבר יוצאת לדרך".
היא שלחה את המייל ועברה לחדר להחליף בגדים. חולצה וחצאית, לא מראה מתאמץ מדי ולא סתמי מדי. משהו שימשוך את העין, אבל לא יותר מדי. הכתובת הגיעה אליה במייל ומירי יצאה לדרך. הנסיעה עברה עליה במחשבות, מתלבטת מה להגיד ומה לעשות. היא הגיעה לביתו של שלמה בזמן מועט משחשבה לעצמה, מבט נוסף במראת הרכב והיא כבר בפתח הדלת, נקישה קטנה והדלת נפתחה.
כמה שהיא התגעגעה לאיש הזה שעומד מולה, כמה חיכתה לחיבוק החם שהוא עוטף אותה בו עכשיו. חלקים מגופה ממש התעוררו לחיים לרגע, וגם אצלו…
"טוב שבאת" הוא נושק ללחיה בעדינות, חושש מלעבור את הגבול "בואי תשתי משהו" הוא מוביל אותה למרפסת יפה הפונה לנוף הפתוח, "פה אף אחד לא יכול לראות אותנו" הוא לוחש לה, מזיז את הכיסא ונותן לה לשבת.
"יפה פה" היא אומרת ומברכת בשקט על כוס מים שחיכתה לה על השולחן.
"החדרים קטנים, אבל המרפסת הזו שווה את הכל" הוא יושב צמוד אליה, מעביר יד בשיער הפאה, היד יורדת אל לחיה של מירי, ומשם אל שפתיה. אצבע קלה מציירת קו דמיוני על שפתיה האדומות ומירי עוצמת לרגע את העיניים, חוששת לראות את דמותו של שלמה העורגת אליה.
עכשיו היא רק מרגישה, מרגישה את האצבע שיורדת אל הסנטר, עוברת אל הצוואר, מלטפת את פתח החולצה שלבשה. היא לא רוצה לעצור את שלמה, אבל קשה לה.
"שלמה" היא אומרת לו בלחש "אולי…" היא לא יכולה לסיים את המשפט שהתחילה, כל גופה רוצה אותו. כאן ועכשיו.
"אולי מה?" הוא לוחש לאוזנה, כשידו מציירת עיגולים קטנים סביב שדיה של מירי, מקיפה את החולצה הפרחונית בעיגולים עדינים.
"אולי… לא משנה".
וליד של שלמה זה באמת לא משנה, הוא ממשיך לרדת אל הבטן הרכה, מרגיש את ההתכווצות של מירי, והוא ממשיך. בעדינות. הוא רואה את עיניה העצומות, מרגיש את הנשימות הקטנות שלה, בית החזה שלה שעולה ויורד מהר יותר ויותר, וידו כבר ממשיכה אל הירך, נזהר לא להתקרב אל בין רגליה, לא לעורר אצלה התנגדות. הוא מתעכב על הברך, בטוח שאם רק יגע בנקודה הקטנה שמאחורי הברך, היא תתעורר כלפיו.
"שלמה, אני לא יודעת מה אנחנו עושים" היא אמרה בשקט, כשעיניה עדיין עצומות.
"אני יודע, זה כנראה מספיק".
"אבל כאן, במרפסת?"
"מה כבר יקרה במרפסת? מי כבר יראה אותנו, גם אם יקרה משהו?" פתאום הוא התחיל לדמיין מה יכול לקרות, ומה הוא רוצה לקרות, והרגיש איך גבריותו מתקשחת רק מעצם המחשבה.
"מה היית רוצה שיקרה?" מירי הביטה כרגע בעיניו, השאלה נשאלה היישר לתוך המבט הרעב שלו.
במקום לענות, שלמה קם ממקומו, מגיש למירי את היד שלו. מירי קמה אחריו, לא מאמינה שרגליה לא שאלו אותה מה לעשות.
שלמה הוביל אותה לחדר קטן, מיטת נוער מכוסה בכיסוי מיטה מילאה כמעט את כל החלל "זה חדר העבודה הקטן שלי" הוא הצביע על המחשב שעמד על דלפק קטן. מירי חייכה אליו.
שלמה עטף אותה בידיו, מניח את ראשה על חזהו. ידיו מלטפות את גבה, יורדות לאורך החולצה שפרחיה צמודים כעת אל חולצתו הלבנה.
"תהיי איתי" הוא לחש לה "פשוט תהיי".
מירי לא רצתה לחשוב. את התהיות, את החששות, היא דחקה אל מקום בלתי ידוע. דוחה את הפחד מלאבד את הראש.
"אני פה שלמה" היא הסתכלה עמוק אל תוך הטוב שבעיניו "אני פה איתך".
שלמה לא היה צריך לשמוע יותר מזה, ידיו כבר נשלחו אל אחורי גבה, מוציאות בזהירות את שולי החולצה מהחצאית, נכנסות אל הרווח הצר שנוצר. הוא הרגיש את גופה החם, את עורה החלק, את חוסר ההתנגדות שלה…
מירי נשארה לעמוד לידו, צמודה, כאילו מפחדת לזוז קצת, מפחדת להפקיר את גורלה. היא הרגישה את ביטחון ידיו, ונרגעה, בטוחה ששלמה ידע לעצור בזמן הנכון.
ידיה כמו נשלחו מעצמן אל גופו של שלמה. תחילה היא הוציאה את החולצה הלבנה, ושלמה כבר עזר לה להוציא את הטלית קטן והגופייה, וכעת ידיה שוטטו על גופו, מרגישות את שיער הגוף שלו, את העור החם.
"זה נעים לך?" הוא שאל ומירי התלבטה לאיזה מגע הוא מתכוון, אבל הכל נעים לה.
"כן" היא ענתה וידיה עלו אל החזה של שלמה, מרגישות את הגוף הגברי. גם ידו האחת של שלמה עשתה במקביל את דרכה אל החזה של מירי, מעבירה את השד אל מעבר לבד החזייה, ממוללת את הפטמה שהזדקרה לה. מירי עצמה עיניים וזרקה את ראשה לאחור, מתעלמת מנורות האזהרה שהתחילו להבהב בראשה.
שלמה שלח את ידו אל קרסי החזייה, הוא פתח אותה די בקלות, וכעת גופה היה מולו, אמנם החולצה עדיין עטפה את גופה, אבל מתחת לה…
ידיו לשו את השדיים החשופים, מועכים את הפטמות קלות. הוא ראה אותה נהנית ורצה יותר מזה. הוא הרים את החולצה לאט, נותן למירי את הזמן להתרגל לשינוי. מירי הרימה ידיים למעלה, כמו נכנעת לרצונותיו של שלמה. ושלמה בתגובה, ליקק את פטמותיה הטעימות, מתעכב על כל אחת, אוהב אותן בפיו. הוא הצמיד את מירי הנתונה בחצאית בלבד אליו, רוצה כבר להוריד גם את החלק האחרון שעוד עצר בעדו מלגרום לאישה הזו את ההנאה שהוא כל כך רוצה לתת לה להרגיש.
"אוי" היא גנחה בשקט, כאילו היא נבהלה מההנאה הרגעית.
"תמשיכי עוד" שלמה לחש לה בין ליקוק אחד למשנהו, רוצה ללקק אותה עוד ועוד. להרגיש את נשיותה המתפרצת בפיו.
"מותר לנו עוד?"
"מותר לך ליהנות. וגם לי".
"שלמה, זה טוב לי" היא אמרה ולא האמינה למה שיצא מפיה רק עכשיו.
"אז תמשיכי איתי עוד קצת" הוא אמר וכבר הרים את החצאית שלה, חושף מולו זוג רגליים מושלמות, עטופות בגרביון דק, שנגמר בתחתון צבעוני "הגרביון מיותר, לא?" הוא הוביל את מירי אל המיטה, עוזר לגרביון שלה לרדת והחצאית נשארה מופשלת "את מושלמת" הוא נשק לרגליה החשופות, לעור המצומרר. פיו עלה במעלה רגליה, מכסה את רגלה הימנית בנשיקות קטנות, טעימות.
"אל תחשוב על זה אפילו" מירי הדפה אותו קצת, כשהנשיקות עלו אל מעל הירך, אבל עיניה ביקשו עוד.
"רק אם את בטוחה שאת רוצה שאני אעצור".
"הלוואי והייתי יודעת מה אני עושה פה".
"אני יודע, את מרשה לי לענג אותך" שלמה לא חיכה לאישורה, והלשון שלו עברה לאורך הירך הפנימית של מירי, מגיעה כמעט עד התחתון וחוזרת שוב אחורנית. הוא רצה שהיא תבקש עוד, הוא רצה להביא אותה לעונג כזה, שהיא תחשוב עליו כל היום.
"שלמה, אני לא יודעת…" אבל ידיה גיששו את דרכן על המכנס שלו, עוברות לאורך הזין הזקור, על הכתם הקטן שמתפשט לו על חלקו העליון של האבר שנשאר עדיין סגור.
"אל תדאגי, מבטיח שלא תהיה חדירה" הוא זז לידה, נהנה מהמגע "אני אקל עלייך קצת" הוא פתח את המכנס, והסיר את הבד הלבן של התחתון מהעטרה הרטובה, נותן למירי לראות את גבריותו מקרוב. הוא ראה את ההססנות בעיניה, אולי אפילו דחייה קטנה, אבל ידיה ליטפו את האבר, נותנות לו להגיע לעונג.
שלמה הרגיש את הרגע מתקרב, לא רוצה שיקרה משהו שיביך מישהו מהם, שיהרוס את האינטימיות שנוצרה בחדר הקטן. הוא הלך לרגע אחורה, מתנצל שהוא הולך לרגע לשירותים, מאמין שמירי כבר הבינה.
מירי ישבה על המיטה, שומעת את הגניחה מהדלת הצמודה לחדר. היא שמחה ששלמה יצא ברגע האמת, למרות שהיא התלבטה אם ללכת להיות שם לידו. המים זרמו לרגע, והיא אספה את הבגדים שלה אל עצמה, מתלבשת בחיפזון, רוצה להיראות אישה מכובדת כשהוא יחזור.
מתי יש חלק 18
מחר במהלך היום
גברים ונשים, דתיים וחרדיים- יש פורום בגוגל קבוצות, אם בא לכם להצטרף…
חפשו: 'חרדיות חרדים דתיות דתיים ומה שביניהם'.
הקבוצה הזו עדיין פעילה
תמשיכי לכתוב כל הזמן זה סיפור טוב אני חושב עליך הרבה מענין אותי מי את?
כל הכבוד. אהבתי איך את בונה את המתח
איזה כיף לקבל מחמאה מכותב אחר.
תודה.
ואוו חזק ביותר
תודה
תודה
התגעגעתי ????
חחחחח ☺