מירי עמלה במטבח. מערבבת את המרק עוף החם, מתקנת טעמים. הבית כולו אפוף בריחות של בישול ואפיה, העוגות המפורסמות שלה נאפות להן בתנור, מספיק כדי לחלק גם לשכנים. קולות הילדים נשמעים לה כמנגינה נעימה, ערבה לאוזן. היום הכל חג. שבת זה זמן המשפחה הכמעט יחיד שלהם במשך השבוע.
בנוסף להכל, ליל הטבילה שלה הוא הלילה. תמיד מרגש אותה לטבול בליל שבת. למרות העול של הטבילה בצפיפות שכזו.
היא אוהבת את ההרגשה של הקדושה הנילוות לשבת בערב, של עשיית המצווה עם בעלה, בתור מצווה כפולה. הפלטה כבר מוכנה, הנרות מוכנים להדלקה, והיא ממהרת למקלחת, לסיים להתארגן לשבת ולטבילה, ניקוי אחרון של הציפורניים, הברשה של השיער, והיא כבר מוכנה.
"שבת שלום" היא מברכת את כל ילדיה אחרי הדלקת הנרות "צאו היום עם אבא לתפילה, אני רוצה לנוח קצת" תמיד החיפוש אחר תירוץ למה היא נעלמת פתאום בשעות האלה…
בעלה משתף פעולה, ולוקח את הילדים איתו, מצויידים בסוכריות "אם תוכלי, תעברי דרך בית הכנסת, קחי אותם כשאת מסיימת" הוא אומר לה בשקט, ומירי רק מהנהנת בראשה, שומרת על מרחק בטוח ממנו.
ההליכה למקווה הקטן מלווה בחשש הקטן, שמא מישהו יראה אותה עוברת ברחוב ויתהה בליבו… אוי לה לצניעות שתאבד באותו הרגע. היא ממהרת ללכת, עושה את עצמה מתעלמת מהפניה למקווה, רק כשהיא שמה לב שאין אנשים, היא נכנסת לשביל המקורה, מרגישה ביטחון בעצמה.
הבלנית כבר מחכה לה, מחייכת אליה.
מירי מתארגנת מהר בחדר הקטן, מחכה לתורה להיכנס לטבול במים החמימים. "חדר 4, אפשר להיכנס" היא שומעת את קולה של הבלנית. היא מברכת, הוגה כל מילה בדבקות, ממהרת להניח את המגבת בצד, והמים כבר מלחכים את רגליה החשופות.
"כשר" היא שומעת את האישה מעליה, ושוב "כשר. כשר" כך שבע פעמים. זהו, היא מוכנה עכשיו לבעלה.
שבועיים קשים עברו עליה, היא חושבת כשהיא מנגבת מעליה את המים. שבועיים שבהם גילתה את שלמה, ומשהו בה התערער. כמה היא היתה צריכה חיבוק מבעלה בזמן הזה. אבל הנידה… ולמה עם שלמה לא הפריע לה המגע, למרות הימים האסורים?? ואיך זה שבעלה לא הרגיש בכלום, מה עובר לה בתוך הנפש פנימה. או שמא הוא הרגיש?!
המחשבות טורדות אותה, גופה כבר יבש, והיא עדיין ממשיכה לייבש מקומות לא נראים, מרגישה את הלכלוך דבק בה. מבט חטוף במראה, מלמד אותה שגופה אדום, מרוב שימוש במגבת הלא ידידותית כנראה. היא נותנת למגבת ליפול על הרצפה, מעבירה יד על גופה הערום. סך הכל אני במצב טוב, היא מחייכת למראה, מרוצה ממראה גופה. הסימנים מהלידה האחרונה מתחילים להיעלם, היא גם הפסיקה להניק, ושדיה חוזרים לגודל הטבעי שלהם, הרבה יותר נעים לה ככה, יותר טבעי לה, היא אוהבת את מה שהיא רואה.
קולות הנשים מבחוץ, מלמדות אותה שהיא חייבת למהר. היא מתלבשת בשמלה החגיגית שלה, אוספת את השיער הרטוב לקוקו ארוך והפאה כבר מונחת על הראש, מכסה כל שביב שיערה סוררת, שתנסה לברוח.
היא יוצאת מהר, נזהרת לא להיתקל בשכנות שלה. הליכה של חמש דקות, והיא כבר שומעת את קולות התפילה מתנגנים באוזניה.
היא רואה את אחד החברים של נפתלי בחוץ, משחק. והיא שולחת אותה לקרוא לאחים של נפתלי החוצה.
עוד רגע, והיא כבר מוקפת בילדיה "בואו, נלך הביתה ביחד. ניתן לאבא להתפלל".
בעלה חוזר הביתה, מברך את הילדים, מחייך אל מירי, הם עדיין נזהרים לא לגעת, למרות שהיא כבר אמרה לו בשקט את המילה הנקייה 'טבלתי', שהילדים לא יראו משהו שונה. רק הגביע שעובר מיד ליד, תוך נגיעה חטופה, מעביר ביניהם זרם עמוק…
"אמא, את יודעת את מי פגשנו היום בתפילה?" אומר נפתלי בהתרגשות.
"מי חמוד? מי השאיר אותך כל כך נרגש?"
"הרב שלמה. את לא מאמינה, אבל אחות שלו גרה ממש בבניין לידינו, משפחת כהן" הילד הנרגש לא רואה את הצבע של אימו מתחלף "נכון כיף? הוא אפילו הזמין את הילדים מחר בבוקר לקידוש אחרי התפילה"
"זה מקסים, כל הכבוד לו" מירי השתתקה, מרגישה איך הסומק עולה על לחייה "רוצים ליטול ידיים?" היא קמה ממקומה, ניגשת בברכיים רועדות את הכיור.
שבועיים עברו. שבועיים שבהם הוא ניסה להתכתב, והיא התחמקה כל אימת שיכלה, כל פעם תירוץ אחר. לוקחת על עצמה להפסיק כמה שאפשר את ההתכתבות הזו. היא יודעת שהוא גר בשכונה אחרת, רחוקה מפה, והנה הוא פה, בבניין ליד. היא מכירה את משפחת כהן, אנשים טובים…
שבועיים שההרגשה של כף ידו, נצרבה בבשרה, היא מרגישה את האצבעות שלו, מריחה את הריח הדחוס של המכונית שלו.
הסעודה עברה עליהם בטוב, דברי שבת וזמירות התערבבו אלו באלו. הילדים דקלמו את הפירושים ששמעו בגנים ובתלמוד תורה. נחת.
והנה הגיעה שעת המיטה. ובעלה כבר מחכה לה, מצווה כפולה יש להם הלילה.
ומירי מתפשטת לאט, מחשבות מציפות אותה, והיא מנסה לגרש אותן לשווא. היא משחררת את השיער הרטוב מהפאה, השמלה נתלית על קולב, והיא רק בבגדיה התחתונים, שומעת את הנשימות של בעלה.
"אני מחכה לך מירי שלי"
ובשקט מירי נכנסת למיטה, ועורה חשוף, ונשמתה כבויה.
ידיו של בעלה משוטטות עליה, מועכות פטמה, ממששות את השדיים היפות. היא מרגישה את הרטיבות בין רגליה, את ההתרגשות שלה ממעשה האהבה. והיא עדיין לא בטוחה איפה היא. האם היא מתרגשת כעת מבעלה שלש את גופה, או שהיא עם שלמה, ברכב הקטן או בבניין הסמוך.
היא עוצמת עיניים, ורואה את שלמה מולה. מביט בה באותו המבט שהפנט אותה. ידיו נשלחות אליה, היא מרגישה אותו פיזי כל כך. היא שולחת גם היא את ידיה קדימה, מרגישה את זקפתו גדלה. היא סוגרת את כף ידה על האיבר הגדול, ממששת אותו בתאווה. היא רוצה להרגיש אותו כבר.
פתאום משהו בוער בה מבפנים, היא רוצה להרגיש אותו עמוק בתוכה, להרגיש אותו זז עליה, גוהר מעליה, מביט לתוך עיניה.
היא גונחת בשקט, והקול מתגבר, היא מרגישה את הידיים יורדות במורד בטנה, אל שיער הערווה שלה, אל המקום הפרטי שלה, והיא נהנית הפעם.
אצבעות מלטפות את הבליטה הקטנה שבמרכז האיבר שלה, היא מרגישה איך הוא מתמלא דם וגדל קצת, והיא כבר גונחת בקול.
"בא כבר" היא לוחשת לשלמה "אני רוצה להרגיש אותך".
"עוד קצת" היא שומעת את הקול של בעלה עונה לה. מירי פוקחת עיניים, מביטה לרגע בבעלה, כמו לא מבינה מה הוא עושה פה, וחוזרת לעצום את העיניים, כשהן עצמות היא נהנית יותר, מסתבר.
ידיה עסוקות באיבר הגדול, היא משחקת בעטרה העליונה, היא כבר רטובה, היד שלה מלאה בהפרשות. ופתאום בעלה כבר מעליה, נכנס לתוכה, מפלח את גופה.
"זה טוב" היא כמעט וצועקת, שומרת על השקט כמה שאפשר, וכבר מצמידה את גופה לשלו, רגליה מתלפפות סביב גופו הרזה, והיא מדמיינת את גופו הקצת יותר גדול של שלמה, את ידיו שאוחזות עכשיו בפרקי ידיה, את גופו שרוכן מעליה, את האיבר הענק שמענג אותה מבפנים.
אבל אז היא פוקחת עיניים בשנית, ועיניו של בעלה מביטות בה, "הכל בסדר איתך?" הוא שואל.
"כן, רק עייפות נורמלית של ליל שבת" היא מנסה להצדיק את העיניים העצומות, אם רק היה יודע…
"טוב, לפחות התחלנו את השבת במצוות טובות" הוא מחייך אליה, והיא מסתכלת עליו שוב, מנסה למצוא בין עיניו את המבט השובב, האחר. לשווא.
נפתלי מאחר להגיע. הם רוצים לשבת כבר לסעודת השבת, והילד החמוד שלה עדיין לא חזר מהקידוש. דרך החלון בסלון, הם ראו חלק מהחברים שלו שיצאו זה מכבר, ורק נפתלי מתעכב.
"אולי תלכי אל גברת כהן, תראי אם הכל בסדר?" בעלה מנסה להסיר ממנו את התפקיד.
"יש לי עוד מה לעשות במטבח" היא עונה מיידית.
אבל נפתלי לא נראה באופק…
מירי כבר מתחילה לדאוג, ואז בזווית העין היא רואה את נפתלי בידיו של הרב שלמה, וברכו מדממת מעט. היא ממהרת לנגב ידיים, עוברת בחטף מול המראה הקטנה במסדרות הצר, מתקנת את הפאה על הראש.
"נפתלי, הכל בסדר?" היא שועטת במדרגות, כמעט ונתקלת בעגלה שמונחת בצד.
"כן" אבל עיניו של הילד מספרות סיפור אחר.
"הוא רצה לצאת עם כולם, לפני כמה דקות, אבל הוא נפל במדרגות. אז חיכינו קצת, והחלטתי להביא אותו הביתה" ככה הרב שלמה, ישר לתוך עיניה.
"אוי, נפתול שלי, חמוד שלי" היא מגישה ידיים להחזיק אותו בידיה של אמא אוהבת.
שלמה מעביר את נפתלי לידיה, לא נזהר ולו לרגע על נגיעה בה. ידיו מתעכבות עוד רגע אחד נוסף, בחיבור הקטן של שתי זוגות הידיים תחת גבו של נפתלי הקטן.
"אני…" היא מתחילה להגיד, ובמקום זה רק מאמצת אליה את הבן.
"אמא של נפתלי, אני שמח שירדת לקחת אותו. נהיה בקשר" שלמה כבר סב על עקביו, ידיו רועדות מהנגיעה הקטנה הזו, מקווה שנפתלי לא שם לב להתרגשות שבקולו, לעומת מירי…
כמה הוא חלם עליה בשבועיים שעברו, כמה רצה בקרבתה, שוב. אבל הוא גם הבין את החשש שלה, את הרצון לשמור על סוג יחסים אחרים. והשבת הזו כאן, הוא ידע איפה נפתלי גר, אבל לא באמת חשב שיראה את מירי בשבת. וכמה היא יפה… האור של השבת ממש זורח עליה, הוא ירד במדרגות בכבדות, לא רוצה להתרחק ממירי.
למרות הנגיעה הקטנה, הוא מרגיש כאילו חיבק אותה שעות ארוכות. ואולי הוא רק מדמיין…
אתמול בלילה הוא יודע שדמיין. כשהם לא בבית, הם בדרך כלל נזהרים מלהגיע לאינטימיות במיטה, אבל אתמול הוא ממש רצה, ואשתו זרמה עם הרצונות שלו, אבל רק באמצע הלילה. הוא יודע שהמחשבות שלו לא היו עם רעייתו, הוא היה נוכח כולו בסקס רב חושי עם מירי. הוא הרגיש את הגוף שלה בכל נגיעה, אפילו הריח שלה, שנשאר במכונית עוד דקות ארוכות, ליווה אותו אתמול בלילה.
ואשתו היתה מאושרת, והחמיאה לו על הליטופים הטובים, על הנשיקות הקטנות.
והוא לא יכל להגיד לה כלום. וכי מה יגיד, הנשיקות והליטופים יועדו לאישה אחרת?!
והבוקר כשקם מוקדם, וזקפתו בולטת בין רגליו, הוא חשב עליה, על ידיה העדינות המלטפות, ונגע בעצמו קצת, רק קצת, ובזהירות לא להתלכלך בבוקר שבת. ואז נפתלי, שממש נפל בכוונה, וגרם לו לשאת אותו על ידיו הביתה.
וכעת שיר חדש מתנגן לו בלב, הוא עוד לא יודע את המילים והלחן, אבל הוא יודע ששיר אהבה נולד.
יש דמיון בין העלילה כאן לבין סיפור של מישנדגבלאך על החבר הכי טוב של החתן שהיה התכתבות בלי שידעו האחד על השניה
אתה מתכוון על "הכנסת כלה" של ביינישבלאד?
לא נראה לי שהסיפורים דומים.
ההמשך היה נהדר. עם כל ההרגשות החמודות
כמו שאת יודעת לכתוב עם כל הפרטים והמגיעות הקטנות.