בשיתוף עם חוליו איגלסיס.
היא:
פנסי הרכב שלך מאירים את החניה המוכרת, וגם את חדרי הלב שלי שנפתח ברגע.
אני יוצאת מהרכב, עומדת מחכה. את החיוך שלך יכולתי לזהות ממרחק קילומטר, ועכשיו הוא כבר ממש קרוב.
"הי" אתה אומר דרך החלון שנפתח "בואי פנימה".
בדילוג מהיר אני מתיישבת לידך, נושמת את האוויר הדחוס שברכב, ומרגישה איך הגוף שלי נרפה.
נשיקה, שפתיים נפגשות, ידיים מלטפות, כל מה שחיכיתי לו.
"אוף איתך" אני לוחשת לשיער שלך, שהידיים שלי פורעות ממש עכשיו "אם רק היית יודע מה עברתי בשביל להגיע עכשיו".
"זה לא משנה, חבל לבזבז את הזמן בדיבורים, לא?!"
אתה מתניע את הרכב, נושק לידי ואנחנו יוצאים לדרך הקצרה, אל מקום שאני עדיין לא מכירה, אבל בנקודה קטנה בלב, אני בטוחה שזה יהיה המקום המושלם שלנו.
"מקווה שאתה מספיק מרוכז בנסיעה" אני אומרת והיד שלי נעה על הירך שלך, עולה למעלה, בודקת את רמת הרגש שלך.
"תמשיכי ככה ואני אוכיח לך שאני נוהג מעולה גם אם היד שלי תהיה אצלך" ואתה שולח את היד אל השמלה שלי, מרים אותה מעל הברך החשופה.
צפירה קצרה נשמעת מאחורה "תתרכז בנהיגה, מבטיחה לך שיהיה לנו זמן להכל אחר כך".
הוא:
אני מאט את קצב הנסיעה בכדי להאריך את מגע ידך על ירכי, נוגעת לא נוגעת באיברי הרגיש והקשה.
"אתה מאט בכוונה?" את שואלת בחיוך ומניחה את ידך על איברי הזקוף, "כן!" אני עונה ומלטף את ידך.
וכך בנסיעה איטית אני מוריד את הרכב מדרך העפר ונעצר מול המבנה הישן והנטוש, "בואי נמשיך בפנים?" אני מציע ופותח את הדלת ליציאה, "נמשיך בפנים" את מסכימה איתי ויוצאת מהרכב.
דלת עץ ישנה ושבורה מקדמת את פנינו, אני פותח אותה בזהירות וחריקה צורמת נמלטת מציריה החלודים.
"הבאת אותי לסרט אימה?" את שואלת בציניות מהולה בצחוק, "את זה נדע בסוף הערב" אני זורם לסצינת האימה ומצמיד אותך אל הקיר בעדינות, נושק לשפתייך בתשוקה מלאת געגועים.
הידיים של שנינו יוצאות לטיול של זכרון, בודקות האחד את השנייה, מלטפות ואוחזות, חודרות ולומדות האם השתנה הגוף המוכר והאהוב.
"קפה?" אני שואל לתוך שפתייך, "קפה!" את עונה אך הגופים אינם מצליחים להיפרד, השפתיים ממשיכות בשלהן והידיים חודרות עמוק יותר כאילו לא נשאלה השאלה.
היא:
אני עוצמת את העיניים, מתמסרת לידיים שלך, שנוגעות בי כאילו זו הפעם הראשונה. תערובת של חשש והתרגשות, של ערגה עצומה לגוף ולנפש.
העולם עוצר מלכת. רק אנחנו קיימים ביקום. שני אנשים, אוהבים, מתגעגעים, שרק מחפשים נחמה ואהבה בזרועות השני.
ופורקן.
אני כבר מכירה את הסימנים, מזהה את הנשיפות הקטנות ליד הצוואר שלי, את הגניחות השקטות שפותחות את התאבון.
"נשארים לעמוד?" אני שואלת, מרגישה את הקיר הקשה מאחורי, את הרקע לסרט שהפך מאימה לסרט רומנטי על גבול הפורנו.
"לא חייבים" בלי מילים מיותרות, אתה פושט את הג'קט שלך ומניח אותו על הרצפה "ככה יותר טוב?"
"דווקא בעמידה נשמע לי מעניין יותר" אני מושכת אותך אלי, המכנס שלך נפתח, חושף אותך במערומיך "התגעגעתי" אני לוחשת והיד שלי נצמדת אליו.
הוא:
"גם אני" אני עונה בתגובה למגע ידך על איברי, "אני מרגישה" וידך מתהדקת סביבו, לוחצת ומשחררת בגסות רכה.
ידיי עולות במעלה ירכייך, מחפשות את קצה שמלתך ומוצאות, חודרות מתחת לבד הנעים וממשיכות בטיפוס אל עבר תחתונייך.
"הבאתי מחצלת ושמיכה, את בטוחה שאת רוצה להמשיך בעמידה?" אני שואל בכדי להיות בטוח, "תשמור את זה לסיבוב השני, עכשיו אני צריכה שתכנס!" את פוקדת.
וזה כל מה שהייתי צריך, אני מוריד את התחתונים המיותרים שלך ומעביר אצבע מגששת על איברך, בודק את שידעתי.
געגועייך מורגשים היטב בקצה אצבעי, אני מסובב אותך כשפנייך פונות אל הקיר, מרים מעט את שמלתך ומגלה את ישבנך לעיניי.
"זה בסדר ככה?" אני שואל מאחוריך, "רק אתה חסר" את עונה באישור מפסקת מעט את הרגליים ומבליטה את הישבן.
אני אוחז את הזין הקשה ומכוון אותו לסדק הלח, חודר באיטיות לתוכך, ובתמורה נעטף בחום המוכר והאהוב.
בתנועות ארוכות אני נכנס ויוצא, מאריך את הרגע ומושך את הזמן, ההתרגשות הגואה מאיימת לגמור מהר מידי את ההנאה שבלפגוש מבפנים.
אז אני שומר על הקצב האיטי והנעים, ידיי נשלחות אל שדייך מעל לבד שמלתך, מוחצות ומחבקות, נזכרות בצורתם הגאה והאהובה.
היא:
הפנים אל הקיר, תנוחה קצת מוזרה, אבל עם הידיים שלך, זה פשוט נהיה גן עדן. הריגוש, הנשימה על העורף, התנועה הקצובה, הכל ביחד הופך את הסקס המהיר הזה, לחוויה מטורפת.
אני מסתובבת אליך, צמאה למגע, צמאה לנשיקה, צמאה אליך.
הידיים כבר מרגישות בנח, מלטפות את הפנים, את הזיפים הקצרים שצמחו לך.
"אני חייב לשתות משהו, תחכי פה"
"לא זזה לשום מקום, מבטיחה" אתה יוצא אל הרכב, אני שומעת את הדלת נפתחת ונסגרת, משהו באפלולית החדר הזה, משרה עלי אווירה אחרת, מעורבת.
"קפה?" אתה שואל, ואני נזכרת בקפה הראשון שלנו ביחד, בפגישה הראשונה. אני מחייכת אליך, מעבירה את היד בשיער המתחצף, הרגעים שלנו עוברים לי מול העיניים, וריח הקפה המתבשל לו, מלווה את התמונות.
"יש משהו ליד הקפה?" אני שואלת.
"יש אותי ליד, אם זה מספיק לך".
"אתה הכי מספיק" אני נושקת לשפתיך, מכינה אותן לקפה הרותח.
הוא:
בעוד הקפה מתבשל, אני פורש את המחצלת על הרצפה ומניח את השמיכה הישנה מקופלת במרכז.
"בואי, שבי לידי" אני מזמין אותך אל המחצלת, "רגע אחד" את עונה ורחש מוכר נשמע מכיוונך.
לפני שהספקתי לפרש את הרחש, את מתיישבת לידי במלא עירומך, מבריקה לאור הגזייה המרצדת.
את מושכת את השמיכה מעלייך ומתחממת מתחתיה, "אתה מחכה להזמנה מיוחדת?!" את רומזת את המובן מאליו, מעוררת אותי אל המציאות סביבי.
בתנועה מהירה הסרתי את בגדי ונכנסתי תחת השמיכה שהספקת לחמם, ניצמד לצידך.
הקפה המאיים לגלוש מודיע שהגיע הזמן להימזג, אני יוצא מעט מהשמיכה ומעמיד שתי כוסות זכוכית קטנות, אליהן אני מוזג את הקפה המהביל.
יד ענוגה מלטפת את גבי, יורדת בעדינות אל ישבני וחוזרת באיטיות עד לעורפי, רגל עוברת לצד גופי ועכשיו שתי רגלייך משני צדדי, מקיפות אותי בשרירים מוכרים.
ידייך מטיילות עכשיו על כתפיי וידיי, הולכות וחוזרות, שדיים נצמדים לגב, ופטמות דוקרות ומגרות.
"אז נוותר על הקפה?" אני מנסה להבין את כוונתך, "מה פתאום! פשוט עברתי למקום נוח יותר" את מבהירה.
אני מגיש לך את הכוס מעבר לכתפי, את נושפת מעט לקרר את הקפה וצמרמורת חמה ונעימה עוברת ליד אוזני, מעירה איברים רדומים.
היא:
למעט רעש שתיית הקפה, הכל היה שקט.
מין שלווה מיוחדת, שיכולה להתפתח בין שני אוהבים. בין שני גופים שמרגישים בנח האחד עם השני, שמכירים את עצמם מספיק.
"טעים לי"
"תודה, יש לי מומחיות בהכנת קפה לנשים ערומות בבניינים נטושים".
"נשמע מעניין, מקווה רק שאתה לא מנסה את ההתמחות הזו על נשים רבות מדי".
"מישהי פה קנאית?!"
"אני? ההפך, מפרגנת לך, רק לא את הקפה".
אני זזה במקומי, מתיישבת עכשיו עם הפנים אליך "תקשיב טוב שובב שכמותך" אני מנשקת לשפתיך וכבר ממשיכה לדבר "את מה שלמדנו ביחד, תשאיר לי, עם מישהי אחרת, תלמד דברים אחרים" וכמו להראות לך מה למדנו ביחד, אני שולחת את היד אל הזקפה שלך, שמסרבת להרפות, ומלטפת אותה עד שהאצבעות שלי מתמלאות מהנוזל הראשוני שלך.
"אוחח, את בודקת אותי?"
"לא, אני רק מראה לך מה שייך לי במקום הזה" ובתנועה אחת, אני מרימה מעט את האגן שלי, ומכניסה את הזין עמוק אל בין רגלי, אל סתר הסתרים הרטוב שלי.
הוא:
את מעבירה את ידייך סביב צווארי ומצמידה את שפתייך לשפתיי, ידיי אוחזות בפלחי ישבנך, תומכות בתנועת גופך עליי.
אני יורד בנשיקות לשדייך ואת זוקפת אותם לעומתי, חופרת בשערות ראשי ומצמידה אותי אלייך.
"אז עכשיו אתה מראה לי מה שייך לך?" את שואלת, "עכשיו אני מתחיל" אני עונה ומגלגל אותך לשכב תחתיי.
רגלייך נמתחות לצדדים פותחות לי את הדרך למעמקי גופך, אני יורד בנשיקות במורד גופך ועוצר על הפרח נוטף הצוף שלך.
טועם בלשוני את מיצייך ואת שפתייך התחתונות, מתעכב על כפתור הפלא הזקוף ומעניק לו טיפול אישי.
"אל תפסיק" את מבקשת ואני מבין שאת עוד רגע שם, אבל אני מפסיק ועולה מעלייך, מבטך שואל אותי בדממה "למה הפסקת?". אני מביט אל תוך עינייך בחיוך רעב "זה מה ששלי במקום הזה!" אני מבהיר ונכנס קשה ותאב למקום אליו אני שייך.
את מרימה את רגלייך מעלה נותנת לאיברי לחדור עמוק יותר, מעניקה לי עוד סנטימטר ממך, עוד מקום שבו עוד לא נגעתי עדיין.
צליל של אהבה ותשוקה מתפזר במבנה הנטוש, מכניס חיים בין קירות הבית השומם.
היא:
שונאת את הרגע שמגיע בסוף.
את הנשימה של אחרי, שמשתחררת לאוויר והיא לבד, לא פוגשת נשימה קרובה אליה.
זה התחיל אחרי שגמרנו, והנשימה היתה כבדה, והיה רטוב וחם ודביק וטוב.
והקפה שהתקרר לו בצד, נראה מאושר מסיבת ההתקררות שלו. כאילו הוא מאשר לנו את מעשה האהבה שזה עתה גמרנו. כאילו שחיכינו לאישור.
והשמש שסימנה אותנו בתחילה באור עגול ויפה, ירדה בשמים, והכתם הזוהר הלך והתרחק מאיתנו, ואיתו גם הלך ונגמר לנו הזמן.
ידענו את זה כל הזמן, שהוא קצוב וקצר. אבל פתאום הוא הגיע אמיתי. וזה עצוב.
אני שותה את הקפה בלגימה אחת, הוא מר ומדוייק.
"תשארי איתי עוד קצת" אתה עוטף אותי בזרועותיך הארוכות "בואי נישן כאן, ביחד, רק שנינו".
"זה מפתה לעזאזל" אני נצמדת אליך הכי שאפשר "אבל" והמילה נשארת לבד, שנינו יודעים להשלים את המשפט, אבל לא רוצים.
הבגדים מחכים לנו, מזכירים לנו שבעולם שבחוץ צריך להלך לבושים, מחוייכים, מחוייבים למי שהתחייבנו לו.
"מתי נפגש שוב?"
"לא יודע, רוצה שנמשיך לתכנן את העתיד?"
"אתה יודע את התשובה" אני נושמת עמוק "בבקשה, אל תאתגר אותי".
סקסי להפליא, רוצה גם!!!
מחכה לפרק הבא…ליותר חרמנות!!!
תודה
סקסי ולא יאומן, גם אני רציתי להיות בסיטואציה כזאת!!! מחכה להמשך!!!