אהבה שניה בגוף ראשון – חלק שישי

בשיתוף עם חוליו איגלסיס.

לתחילת הסיפור

היא:
"נלמד ביחד זה נשמע טוב" אמי אומרת ונעלמת לרגע מתחת למים. הידיים שלי מטפסות על הרגליים שלך ואתה מסתובב אלי, אוסף אותי אליך בנשיקה.
"המים עושים אותך טעימה אפילו יותר" הנשיקות שלך יורדות אל הצוואר, וכפות ידיך כבר מצמידות אותי חזק.
"יש טעימה יותר?" אני שואלת מתגרה.
"אל תתחילי בכלל" אני משתחררת מהאחיזה שלך ושוחה לצד השני של הבריכה, מתיישבת על דופן הבריכה, בתוך שלולית קטנה שהמים יוצרים.
אתה מצטרף אלי, הגוף הערום והרטוב שלך נראה טוב כל כך מקרוב. שתיקה וקרני שמש מתחממת אופפים אותנו.
"מבטיח שביחד" אתה מתרומם, ומושיט לי יד "יש לנו עוד קצת זמן" אני נכנסת אחריך לצימר, המדבר והשמים מסתכלים עלינו, עדים לביחד שהבטחנו.

הוא:
"אפשר לנגב אותך?" אני שואל בעודי לוקח מגבת, "העונג כולו שלך" את מאשרת.
אני נעמד מאחוריך ועוטף את אדמוניות שיערך במגבת, מנגב באיטיות ואגב כך מעסה מעט את ראשך.
משם עובר לצווארך וכתפייך ומנסה לעבור על כל סנטימטר לח, "תרימי ידיים" מצווה עלייך כאילו היית ילדה אחרי מקלחת, ואת ממושמעת מרימה מיד את הידיים מפנה לי את גופך לניגוב.
עובר לאורך גבך ומשם קדימה אל עבר שדייך הנוצצים, מתעכב מעט סביבם, סופג אותם בתשוקה וממשיך בירידה מטה אל עבר בטנך.
ישבנך המוצק מקבל אותי בחום, מבקש יחס לא פחות ממה שנתתי לשדייך, יורד עוד מעל רגלייך המטופחות, את איברך אני משאיר לסוף הניגוב.
אני מסיים בכפות רגלייך הענוגות ומשליך את המגבת לצד, את איברך אנגב בלשוני.
מיבש את המים ומרטיב ברוק, מפריד בין מי הבריכה לנוזל התשוקה, את עדיין עומדת ומפשקת את רגלייך מאפשרת לי גישה קלה אל עומק גופך.
אני מביט בך מלמטה, בטנך יוצאת ונכנסת לקצב הליקוק ואיתה שדייך, ידייך מחפשות את ראשי ועינייך עצומות, מתרכזות למגע לשוני על הדגדגן הרגיש והקשה.
"אני חייבת לשבת לפני שאני נופלת עליך" ויורדת לישיבה על הספה מאחורייך, אך לשוני לא מפסיקה לרגע ללחך אותך, עכשיו אני מפסק אותך ומרים את רגלייך על הספה לחשיפה מלאה של פרח התשוקה שלך.

היא:
כמה זה עוד ימשך? מבחינתי לנצח. העיניים שלי עצומות, מנותקת כליל מהכאן ועכשיו, אני מרחפת בעולמות אחרים.
זה טוב, לעזאזל, כל כך טוב, לפעמים אני תוהה אם זה אמיתי.
"אני תכף גומרת, בפעם המי יודע כמה" אני מתנשפת והלשון שלך עוד נמצאת שם, בפרח התשוקה הפרטי שלי.
"מעולה" אתה מציץ רק לרגע, וכבר ממשיך להוביל אותי הישר לפסגה הנכספת.
אני מתנשפת בסוף, רועדת חסרת שליטה.
"אני רוצה לתת לך לגמור לפחות ככה, לפני שאנחנו נפרדים היום" אני מנסה לייצב את עצמי, לשלוט בנשימה המהירה, בדופק המרקיע.
אתה נשכב על הגב, פושט ידיים לצדדים, מוכן לקבל אותי. אבל אני מתרכזת רק בחלק התחתון.
הלשון שלי עוברת עליו סביב, מרעידה אותך לרגע. ואז בתנועה אחת, אני מכניסה את כל האבר אל הפה שלי. מלטפת אותו בלשון חמה. היד שלי מחזיקה אותו בפנים, שלא יברח, שלא יסוג.
אתה גונח, אני מרגישה את זה כמעט ובא. ולא מרפה.

הוא:
"אני עוד רגע גומר" אני מזהיר אותך חושש שלא תרצי שאעשה זאת בפיך, אך לשמע ההזהרה לא רק שאינך מתרחקת אלא מגבירה את פעולתך.
הייתי רוצה למשוך את התענוג הזה עוד זמן רב, אבל עוצמת הגירוי שלך לא נותן לי.
מרגיש את הזרם מטפס במעלה הזין ומתפרץ לתוך פיך היונק, את מפסיקה לרגע קט ואז ממשיכה בתנועות איטיות, מגרה עוד קצת את הגירוי סביב הכיפה, ממצה את הגירוי עד תום.
אנו שוכבים אחד ליד השנייה, שבעים מהנאה ותשוקה, מעכלים טעמים האחד של השנייה.
"הייתי אוכל אותך שוב אם לא היינו צריכים ללכת", "הייתי נותנת לך אם היה נשאר לנו זמן" את עונה באותה מטבע.
"עכשיו בוא להתקלח" את פוקדת וכמה באחת, יפה וערומה את פוסעת בבטחה אל עבר חדר המקלחת.
"סקס כבר לא יהיה פה!" אני עוקץ בעוד אני פוסע בעקבותייך, "זאת לא התוכנית" את קוראת בדרך אגב ונכנסת למקלחון.

היא:
המים זורמים על שנינו. עוד קצת סבון, עוד חיבוק שמקציף בועות, עוד נשיקה שנשטפת לה.
הפעם אני מתנגבת לבד, מושכת את הזמן עם כל רגל ויד.
מעבירה את המגבת על גבי, ומתעכבת על החלק הקדמי.
אני יודעת שאתה צופה בי, אבל מתעלמת בהפגנתיות. ממש כמו חלק מסרט, ואני השחקנית היחידה.
המגבת עוברת בין שדי, אני מנגבת באיטיות. משחקת עם עצמי עוד רגע.
במבט חטוף, אני רואה אותך עדיין נוטף מים. בא לי להתקרב, לחבק אותך עוד קצת, אבל זה לא חלק מהתסריט.
"אוף איתך" אתה מושך אותי אליך "אל תדאגי, לא יהיה סקס, רק חיבוק אחרון גוף לגוף, בלי מחיצות".
אני נושמת אותך קרוב. חורטת בזכרוני את הריח הצלול, את המגע החם, היום שעבר עלינו.

הוא:
יוצאים בחוסר חשק מחדר המקלחת ומתלבשים באיטיות, מנסים למשוך את הסוף.
אני עוצר מידי פעם בכדי להביט בך, מצלם בזכרוני אותך בכל שלב, משלב ההעירום דרך בגדייך התחתונים ועד לכיסוי מלא של גופך הנחשק.
אנו יושבים לקפה אחרון, סוג של סיכום לפני שנפרדות דרכינו.
"איך אתעורר מחר כשאת לא לידי?"
"אני אהיה לידך, רק במקום אחר" את מרגיעה בבגרות האופיינית לך.
"שוב את משחקת את הבוגרת?" אני עוקץ,
"שוב אני צריכה להיות הבוגרת" את מחזירה.
את קמה באיטיות מהספה מיישרת את שמלתך הרכה ומגישה לי יד, "נזוז?" את ספק שואלת ספק מורה.
אני מגיש לך את ידי ונעמד "נזוז!" אני נאלץ להסכים איתך, ואנו הולכים שלובי אצבעות לכיוון הרכבים הממתינים בסבלנות בחוץ.
"תני לי להיות ג'נטלמן" אני מבקש ומלווה אותך אל דלת רכבך, פותח לכבודך את הדלת ומחכה שתיכנסי בכדי לסגורה אות מאחורייך.
"תנשק אותי" את מבקשת ויודעת שלא באמת היית צריכה, אני נצמד מיד לשפתייך, מחבק אותך חזק, אוסף מגע וחום עד לפעם הבאה שאוהב אותך.
בקושי רב את ניתקת ממני וגולשת למושב הרכב, נותנת לי לסיים את המחווה הג'נטלמנית שבסגירת הדלת.
אני עומד ומחכה לראות שאת יוצאת בכדי להאמין שבאמת נפרדנו, כאילו לא מספיק לי לדעת אני צריך הוכחה.
רעש המנוע מחלחל דרך אוזניי ונסיעת הרכב מספקת את עיניי, אני ממשיך לעמוד עוד מספר דקות וצופה בך מתרחקת ממני, חלקים ממני מתפזרים מאחורייך, שוקעים באבק הדרך.
"להתראות" אני אומר כאילו את שומעת…

היא:
במראה אני רואה את דמותך הולכת וקטנה.
זהו, על הכביש המהיר בחזרה לעולם האמיתי. אני עוצרת להפסקת קפה בתחנת הדלק, מכניסה את השגרה חזרה לחיי. אני מוציאה את המחשב, עונה למיילים מהעבודה, מנסה לפתור בעיות בשלט רחוק.
הנסיעה ממשיכה, הבית כבר נראה מרחוק. מבט מהיר אל הנייד מראה על שקט. אף הודעה לא נכנסה ממך.
אני מחנה את הרכב, שומעת את המולת הבית מקדמת את פני.
עוד רגע, אני אומרת לחלל הרכב וכותבת לך הודעה קצרה "היה טוב, וטוב שהיה".
"אמא, ברוכה השווה" שלט תלוי עקום על הדלת. זהו, נחתתי בעולם האמיתי.

הוא:
בתוך המולת הבית לכבוד שובי אני גונב הצצה בנייד, סימן הודעה מופיע בפינת המסך, אני יודע כבר שאת היא השולחת. "אשמור את הקריאה לרגע פרטי" אני חושב לעצמי ומחזיר את הנייד לכיס.
אני אומנם בביתי אך מחשבותי נודדות הרחק, לזכרונות קרובים שהולכים ומתרחקים, תמונות באות והולכות מפזרות את נפשי.
בחדר המקלחת רגע לפני שאני שוטף את שאריותייך ממני, אני פותח את ההודעה ששמרתי לרגע של פרטיות, נרגש אני קורא אותך ומדמיין אותך אומרת את שכתבת.
"היה נהדר ועכשיו געגוע" אני שולח, מקווה שתרגישי את פעימות הלב, ורגע אחד לפני שאני נכנס אני מחליט לשלוח אחת נוספת, חוששת, "נתראה?".

היא:
אז איך היה הכנס?" שואלים בבית, ואני רק מושכת כתפיים ומוציאה שוקולד טעים שקניתי בדרך.
"אתם יודעים איך זה הכנסים האלה, בעיקר דיבורים" אבל הדיבורים ששמעתי היו שונים, בא לי לצעוק, שכל העולם ידע כמה נהניתי.
"בואי אלי" האיש שלי אוסף אותי אליו, והחיבוק הוא לא החיבוק שלך, מרגיש לי פתאום אחר "טוב שחזרת" הוא נושק לשערי בתנועה כל כך מוכרת לי.
"אני גמורה מעייפות, הנהיגה התישה אותי" כמה שקרים, אני חושבת לעצמי כשאני נכנסת למיטה הזוגית.
כמה שקרים אני טווה סביבי, וכמה כיף לי לשקוע לחלומות טובים.
על ההודעה שלך אני מגיבה רק בבוקר, כשהשמש רק מפציעה לה בשמים, כשהציפורים הראשונות מתעוררות.
אני יושבת במרפסת הקטנה בבית, מביטה על הנוף ששונה כל כך מההוא המדברי.
"ברור שנתראה" אני שולחת. מתלבטת אם להוסיף עוד משהו, אבל הפחד שבשעות כאלה לא רק אתה ליד הטלפון, מונע ממני לשלוח לך נשיקות.

הוא:

תחושת ריקנות בודדת מלווה את משכבי, אומנם אני לא לבד ומלא במשפחתי, אך חלק אחד של הלב נמצא במקום אחר.
אשתי שוכבת על ידי ישנה שנת ישרים בטוחה, לא יודעת שמאחורי הפנים לידה מתחוללת סערה.
שערה הכהה מפוזר סביב ראשה ובתוך ראשי צבע שערה שונה, פיג'מה קלילה מכסה את גופה, ואצלי בראש את עירומה.
לקח לי הרבה זמן להחזיר את מחשבותי לעולם ההווה, ולהצליח להירדם לקראת בוקר רגיל ושגרתי.
צלצול השעון הבהיר מוקדם מהצפוי שהבוקר הגיע מוקדם מהצפוי, ולאחר התארגנות קצרה כבר הייתי בנסיעה בדרך לעוד יום של עבודה.
שקט ברכב, נסיעה קצרה של מחשבות, מנסח הודעה בראשי, כזאת שתעורר חיוך וגעגוע.
צליל ההודעה מעיר אותי ממחשבותיי, שמך מופיע על הצג ולידו סימן של הודעה נכנסת.
מגיע לחניה במקום העבודה, הרכב עדיין מונע, פותח בזריזות את ההודעה "ברור שנתראה" פשוטה ומדויקת, כזאת שמעלה חיוך וגעגוע.
"עשית לי את היום" שלחתי לך בתגובה, ויצאתי מהרכב בצעדים קלילים.

היא:
פרפרים מציפים אותי. עשיתי למישהו את היום, והוא רק התחיל.
צפצוף של הודעה נכנסת מקפיצה אותי ברמזור, מזל שאני עוד רגע כבר בעבודה. "שכחתי לאחל שיהיה לך יום נפלא", אתה מוסיף. ןאני מחייכת כמו ילדה קטנה לשומר בכניסה, מזמזמת לעצמי את השיר 'באה מאהבה'.
"יום קסום" אני שולחת כשאני נכנסת למשרד. המחשב מחכה לי ואיתו ערימת משימות ופרוטוקולים.
אני מכינה קפה ומתכננת את השיחה איתך, רק לשמוע את הקול, לדמיין אותך לידי.
"אני מרתיחה מים, אתה בא?" אני שולחת את ההודעה ומחכה לתגובה.
"רק מביא איזו עוגה מהדרך".
"מעולה, מחכה" אני מוזגת את המים והחלב, מתישבת בכיסא הנח, ומחכה…

הוא;
"לחתוך לך פרוסה" אני שואל מהצד השני של הטלפון ושומע את צחוקך מתגלגל, "התגעגעתי לשמוע אותך" אני ממשיך כאשר נרגע צחוקך.
"שלום גם לך, שמחה שהיה לך זמן לקפה משותף"
"בשביל פגישה איתך אני גם אקח יום חופש"
"הגזמת! הרגע חזרנו מירח דבש"
"את צודקת, ועדיין זה מרגיש לי כ"כ מזמן"
"אני מבינה ממש מבינה על מה את מדבר, כאילו המרחק הפיזי מטשטש את תחושת הזמן."
"כמו תמיד, את מצליחה להגדיר את ההרגשה בצורה ברורה יותר. והתכוונתי לכל מילה כששלחתי לך את ההודעה, באמת עשית לי את היום."
"הרגשתי את זה בין המילים, כאילו שלחת דפיקות לב."
"אז איזה עוגה הבאת?" את שואלת ואני מרגיש כאילו באמת אנחנו יושבים לקפה יחד.
"עוגיות חיוכים" ושוב את מתגלגלת מצחוק, "נשבע לך! חכי אני שולח תמונה" אני מצלם ושולח.
"אתה לא אמיתי"
"אמיתי לגמרי, איפה יש לי זמן לקנות עוגה מעכשיו לעכשיו"
"טוב, אז תביא חיוך" שולח סלפי…

היא:
"איזו תמונה יפה" וכבר מצטלמת סלפי, הפעם עם נשיקה.
"תפוס את הנשיקה" אני צוחקת.
"היא כבר אצלי מזמן" אתה משמיע לי את נשיקת החזרה בטלפון, ואני מסמיקה ממרחק, מדמיינת את הנשיקה קרובה אלי.
"היית חסר לי בלילה"
"רק בלילה? ועכשיו כשאת בעבודה?"
"עכשיו אתה איתי, לפחות חלקית".
"אני חייב לסיים את השיחה, קוראים לי פה דחוף" אתה מתנצל ואני שומעת ברקע את הקריאה בשמך, וגם אני רוצה לקרוא לך, לקרב אותך אלי.
"אין בעיה, מבינה לגמרי" אני מנסה לא להקשות "נדבר בהמשך".
"ביי, אני כבר מתגעגע"
"ביי" אני אומרת לטלפון השקט שלי, אתה ניתקת רגע לפני. גם אני צריכה לעבוד, אפילו חייבת, אבל הדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו, זה על התור הבא להפתעה, התור שלי.

הוא:
בדרך אל עבר הקול הקורא אלי אני מציץ שוב בתמונת הנשיקה שלך, בשפתייך, אוגר את המראה שלך להמשך היום.
חושב עוד כמה זמן אצטרך להסתפק בתמונות ולא בדבר האמיתי, אם רק הייתי יכול להגדיר את התמונה שלך כשומר מסך.
"נתראה" אני לוחש לעצמי ולך בזמן שאני מכניס את המכשיר בחזרה אל הכיס, ובאופן מוזר אני מרגיש קרוב אלייך, ממש מרחק נגיעה, למרות המרחק הפיזי.
אבל כל זה לא יחזיק אותי להרבה זמן, אני צריך אותך לידי, איתי ובין זרועותיי, לטעום אותך, לראות את צווארך החלק נמתח לעברי.
להרגיש את הרעד בצווארך בשעה שאת מדברת, לנשום את האויר שאת נושמת, לראות את שרואות עינייך.

היא:
היום עובר עלי מוזר. משהו בחלוקת הקשב שלי, לא ממש עבד. יושבת בפגישה, מנסה להקשיב, אבל הראש והמחשבות נמצאים במקום אחר.
"הי, הכל בסדר?" נגשה אלי אחת מהבנות במשרד.
"כן, מעולה"
"יופי, את נראית מוזר היום, מרחפת מעבר לנורמלי"
"רק עייפות, הכל נפלא" אז כולם כבר שמים לב.
אני קוראת את ההודעה שלך מהבוקר, כבר מדקלמת את מספר האותיות והמילים.
"הי" אני עונה בצלצול הראשון.
"זה היה מהר"
"מרגיש לי כמו נצח מהפעם האחרונה" אני מעבירה יד בקצה השיער, מסרקת אותו כאילו אתה לידי "אוף, אני מתגעגעת" אני לוחשת מקווה שאתה שומע.
"גם אני" אני שומעת צליל של אנחה "נהנה להזכר איפה הייתי אתמול באותה שעה".
"תתחיל להתכונן, אני כבר חושבת על הפגישה הבאה שלנו".

הוא:
"את לא מבזבזת זמן?! אני כבר סקרן" אני מפרגן, "את יודעת כמה פעמים עצרתי בכדי להסתכל עלייך מנשקת בבוקר?"
"אתה יודע כמה פעמים עברתי על ההודעות של הבוקר?" את מחזירה פרגון.
"אז מה את מתכננת?" אני מנסה את מזלי, "תתאזר בסבלנות" את מקניטה בתמורה.
"את לא תאמיני כמה מכות פספסתי על עצמי בגללך"
"אתה לא תאמין כמה פעמים שאלו אותי היום אם הכל בסדר, בגללך"
בגללך, המילה הזאת מקבל הקשר כ"כ מחבק וחם כשהוא יוצא מפיך, כמעט סקסי.
השיחה בינינו נמשכת, דיבורים על מה נשמע ואיך הולך, סיפורים וחוויות מהיום שהיה.
"תשלחי לי תמונה בערב, שיהיה לי על מה לחלום?"
"באהבה" את עונה והרעד נשמע בקולך,
"תפרגן בחזרה?"
"ברור" אני נרגש ומזדרז לענות.
"אז נדבר בבוקר, להתראות" אני מסיים את השיחה, "ביי" את מסיימת גם כן, אך הפעם אני לא ממהר לנתק ומחכה לשמוע את צליל הניתוק בצד שלך.
כמו צופה בך מתרחקת, רק שהפעם אני מלווה אותך בשמיעה.

היא:
תמונה.
כזו שמצד אחד תשדר את מה שבא לי עכשיו, סקס פרוע איתך, ולא ממש משנה איפה.
מצד שני, אני לא לידך, אז צריך גם להראות טוב. מכובד.
אני מחליפה חולצה אחת בשניה, מסרקת את השיער ומפזרת שוב. בסוף הולכת על חזיית פשוטה ויפה, בד סאטן עדין בכחול כהה. החולצה פתאום נראתה לי מיותרת כל כך.
אני מצטלמת מול המראה, ושולחת.
"וואו, היה שווה לחכות" מגיע התגובה אחרי רגע "אני מזמין את הלבוש הזה בפגישה הבאה שלנו".
"אתה עוד לא יודע כלום על הפגישה הבאה" אני מושכת, מתגרה בך.
"אני הולך לישון עם התמונה בראש, נדבר מחר. נשיקה".
אני מסתכלת על עצמי במראה, החזיה שעוטפת אותי טוב, הבטן שאני מנסה להשאיר שטוחה למרות הלידות. אני אוהבת את מה שאני רואה והדמיונות על המפגש, משתלטים לי על החלומות.