אירוטי בשחור לבן

תפתחי את החולצה

מאת אלפרדו

בוקר, השעון המעורר שבטלפון הנייד, העיר את חנית, לעוד בוקר של יום מדכא.
היא פקחה את עיניה, זחלה בכוח מתוך המיטה, לבושה בתחתונים בלבד. היא נכנסה לחדר השירותים, התרוקנה, צחצחה שיניה, לבשה חולצת טריקו על גופה ומיהרה להעיר את ביתה לבית הספר.
לאחר שסיימו להתארגן, הוסיפה ללבושה מכנסי טריקו ויצאה ללוות אותה.
בדרכה חזרה, פגשה את שרית, שכנתה, הופעתה מטוקטקת והיא בדרכה למקום עבודתה.
"בוקר טוב חנית", ברכה אותה שרית.
"בוקר טוב", ענתה חנית בקול שקט.
שרית נעצרה, "עדיין לא מצאת משהו?", שאלה, מתכוונת לחיפושיה של חנית אחר תעסוקה.
"לא, עדיין לא, אני כבר מיואשת, אינני יודעת איפה עוד לחפש".
"אני יכולה להציע לך, לגשת לראיון, לתפקיד של מזכירה בחברת יבוא, מעוניינת?".
"בוודאי, בטח", ענתה חנית בהתלהבות.
"אבל תצטרכי להגיע לראיון עם ראש פתוח, אני קבעתי ראיון אצלו, לחברה שלי, אבל לבעל המשרד יש דרישות מיוחדות, שהיא לא הסכימה לקבל, מכיוון שהיא נשואה. אולי לך לא תהיה בעיה, כי את גרושה".
"אני מוכנה לכל", התלהבה חנית.
"טוב, אני אבדוק עימו שהמשרה עדיין פנויה ואם כן , אתאם לך מועד לראיון, בסדר?".
"כן, בטח", מיהרה חנית לענות.
למחרת, הודיעה שרית לחנית שהמשרה עדיין פנויה ומסרה לה את פרטי הכתובת והשעה שעליה להגיע לראיון.


דורון ישב נינוח על כורסת העור הגדולה, התנדנד מעלה מטה, רגל על רגל, פתח וסגר את העט היקרה. בידיו אחז את דף קורות החיים של חנית ומידי פעם פזל לעברה.
חנית, על הכיסא מולו, הרגישה קטנה כל כך, ניסתה לכווץ את גופה עוד יותר.
קרני שמש מרגיזות חדרו דרך הווילון שמאחוריו וסימאו את עיניה, גרמו לה למצמץ.
"אז את רוצה לעבוד אצלי?"
"כן" ענתה בקול רפה.
"את תסכימי לכל התנאים, ללא יוצא מהכלל?".
"כן, אני מסכימה", ענתה במהירות, במוחה חשבה, 'גם אם צריך לרצוח מישהו'.
"תפתחי את החולצה".
היא פלבלה בעיניה, לא מאמינה למשמע אוזניה, פיה נפתח ונסגר, הבחור שלפניה ביקש ממנה… היא פכרה את אצבעותיה.
"אני…" גמגמה, עצב עצבני מתחת לעינה הימנית החל להתכווץ.
דורון הניח את שתי ידיו מאחורי עורפו, "נו!", על שפתיו הופיע חיוך קטן, הוא היה מרוצה מעצמו על עצם הבקשה.
חנית החליפה צבעים, אגלי זיעה החלו לבצבץ תחת בתי השחי שלה, היא השפילה מבט, הרגישה את עיניו חולפות על גופה, מפשיטות אותה מלבושה.
לרגע חשבה לקום וללכת, אך אז נזכרה בסגנית מנהלת הבנק מהבוקר, "כנראה שנאלץ לקחת ממך את כרטיס האשראי ונפסיק לכבד את הוראות הקבע".
בת שלושים ושתיים, עם ילדה בת שמונה, מנישואים שהחזיקו בדיוק שנה, כבר שלוש שנים שהיא מובטלת, ההורים תש כוחם, הגרוש נעלם באמריקה והיא בחובות
ההולכים ונצברים, בור שהולך ומעמיק, היא הייתה חייבת לעבוד, בכל עבודה שהיא, לוותר על האגו, המעמד והמקצוע שרכשה.
"נו" האיץ בה.
היא נלחמה בתחושות המחנק והסחרור שאחזו בה, הוא כל כך מרוצה מעצמו, כל כך נפוח מחשיבות עצמית, לכל אדם אחר הייתה מעיפה סטירה מצלצלת ומוסיפה תלונה במשטרה, אבל הוא לא כל אדם אחר, הוא קרש הצלה יחיד בלב ים, ונאה שלקרש הזה יש מחיר.
אצבעותיה גיששו אחר כפתורי החולצה והחלו לפרום אותם באיטיות.
כפתור ראשון נפתח.
שמעה אותו מתנשף בכבדות מולה.
כפתור שני בחולצה נפתח אף הוא, כעת יכול היה לראות את חזייתה הוורדרדה, אצבעותיה רעדו כאשר פרמה את השלישי ולאחריו את הרביעי והחמישי.
החולצה פרומה, עדיין על גופה והיא הרגישה מושפלת ומבוזה.
"כן, תפתחי אותה" שמעה אותו, ברור, הרי לרגע לא צפתה כי זה יגמר כאן.
היא משכה את שולי החולצה לצדדים וחשפה בפניו את שדיה הנתונים בחזייה.
עיניו סקרו את המראה שנגלה לפניו, חזה מלא בתוך חזייה הדוקה.
היא רצתה לקבור את עצמה, אולי לקום ולברוח, לעזאזל הכול. מה עם הכבוד?
"עכשיו תורידי גם את החזייה", המשיך ודרש ללא בושה.
היא היססה לרגע, "את חייבת את העבודה הזו", נשמע באוזניה קולה המאנפף של סגנית המנהלת, "הבנק לא יוכל להמשיך לממן אותך".
היא הלוא מיצתה את כל האפשרויות שהיו בפניה, עמדה בפני שוקת שבורה ומפורקת, כן היא חייבת את העבודה הזו.
פשטה את חולצתה והניחה אותה על הכיסא שלידה, ידיה נשלחו לאחור ושחררו את קרסי החזייה, שלחה בו מבט אחרון, אולי לקלוט בעיניו, רמז של ויתור או רחמים, אך הוא רק המשיך להתנדנד על הכורסא, עיניו נעוצות בחזה.
היא הסירה באיטיות את החזייה, משחררת את שדייה.
"תשחקי בהם, תסחטי אותם", דרש בקול מתרגש, כמו ילד שקיבל צעצוע שחלם עליו לילות רבים, עכשיו הוא מתחיל לבדוק את כל הכפתורים.
ידיה לשו את בשר השדיים הרך, חפנה אותם בכפותיה, שיחקה עם הפטמות, הוא לא היה הגבר הראשון, שביקש ממנה מופע חשפנות, היא ידעה היטב את התנועות.
בעיניה קלטה תנועה קטנה שרצה אולי להסתיר, פתיחה איטית של המכנסיים, קצה איבר אדום הציץ משם, טיפה קטנה וסוררת של זרע, בצבצה מראש הכיפה והבהיקה
אליה.
"אל תפסיקי" נהם.
את הפשלת המכנסיים והתחתונים כלפי מטה כבר לא ניסה להסוות, "עכשיו בואי ותרדי על הברכיים מולי".
היא ידעה למה התכוון ולמרות זאת ניסתה למחות, "אולי די, לא עכשיו, בפעם אחרת". התפללה לרעידת אדמה, פצצת אטום, אולי עובד או לקוח יכנס לפתע.
הרים את ידו והזמין אותה להתקרב אליו, בתקיפות של מפקדת טירוניות בבה"ד 12.
חנית קמה בראש מורכן, הקיפה את השולחן הארוך בצעדים מהוססים, ירדה על ברכיה אל השטיח, יודעת היטב את הדרישה העומדת לבוא.
"בלי ידיים, רק פה ושדיים".
הביטה לפנים, איבר גדול ניצב לפניה, נטייה קטנה ימינה, הוא נע מעצמו בתנועות קטנות, ככל שהתקרבה, עלה באפה ריח של זיעת מפשעה דוחה.
היא התקרבה עוד יותר, משתדלת להחניק את רפלקס ההקאה, אסור לה, היא חייבת את העבודה הזו והיא תעשה הכול, כדי לקבל אותה.
הניחה את מרפקיה על משענות הכורסא ונדנדה את צמד שדיה מעל לאיבר הזכרי הגדול, חימום לזין, או לעצמה.
הרימה את ראשה ונתקלה בעיניו, מיד השפילה מבטה,
כעת לחצה בידיה את השדיים על הכלי, עטפה אותו באמצעותם
בזווית עינה נקוותה דמעה קטנה, היא מצמצה לרגע והמשיכה לזוז, עמוק בתוכה ידעה כי אם לא תכניס אותו לפיה, הוא לא יגמור.
בכל זאת ניסתה לדחות את הרגע הזה, שוב הניעה את עצמה מצמידה את מוט הבשר החם לגופה ועוטפת אותו בבשרה.
עיניה נעצמו למחצה, העדיפה שלא לראות את הנעשה, שפתיה התפשקו מעצמן ופגשו לראשונה את הקצה החם והלח, סיבוב קטן עם הלשון למעלה, נגיעה ראשונה, 'הטעם
לא נורא כל כך, לא מגעיל נורא', נתנה את הציון במוחה.
הוא מעליה, יושב ללא תנועה, מתנשם בכבדות ומביט בהנאה מרובה.
לשונה החליקה על העור העדין של העטרה, סנטרה נצמד לגופה בכדי להכניס את כיפת הכלי לפיה, זין עבה, שפתיה בקושי הצליחו לעטוף את כולו, עוד מגע קל עם הלשון.
"טוב מאוד" שמעה אותו נותן לה משוב חיובי.
היא ידעה שעליה להרטיב את כולו, למשוח אותו מלמעלה
ועד למטה בשכבה עבה של רוק.
רפתה את אחיזת השדיים, גלגלה את לשונה, אספה כמה שיותר רוק בפיה ואז מרחה אותו באיטיות לכל האורך.
שוב צברה נוזלים ועברה לצד השני, 'השד לא נורא כל כך', חלפה מחשבה מהירה במוחה.
בכל פעם שירדה למטה, פגשו שפתיה את הראש הענק, ליקוק זריז, בייחוד בחריץ הקטן ועוד תנועה, הוא כבר
החל להתנשף.
ידו הונחה על ראשה ודחפה אותו, מנסה לגרום לה להכניס לפיה, כמה שיותר ממנו.
הרפתה את עצמה, אין טעם להתנגד, האוויר בריאותיה נזל במהירות, הכלי הנעוץ בפיה חנק את גרונה, ידיה נענעו את חזה סביבו, מנסות לגרותו עוד יותר, האם הרגישה איזו פעימה?, 'אלוהים תעשה שיגמור כבר'.
כנראה שהשמיים היו במצב רוח חיובי, קול התנשמויותיו עלה באוזנה, מנגינה ערבה לאוזן, הוא במאמץ עילאי, עוד כמה ליקוקים עם הלשון, עוד מציצה ארוכה ורטובה והעיקר שפשוף חזק עם בשר החזה.
"א-ני גו-מר" התנשף.
אקורד הסיום, משכה עצמה לאחור ונגעה במוט ביד ימין בפעם הראשונה בידיה, בקושי הצליחה לעטוף אותו.
חמש, ספרה בליבה ושפשפה חזק, ארבע, ניסתה שוב וליתר ביטחון החדירה אותו למציצה מהירה, שלוש… היא הניחה אותו בעמק שבין שדייה, הניעה את עצמה כולה עליו,
שתיים…
אחד…
אפס…
היא שמעה את דורון מתנשף, מתנשם, זרם חזק נורה אל גופה, מתיז רסיסים קטנים שהגיעו גם ללשונה, היא ערבבה אותם ברוק ובלעה מהר, בתחושת קבס.
הוא המשיך לפלוט את זרימתו עליה, היא סחטה ממנו הכול, כמה שיותר מהר, רק שלא יקבל רעיונות מגעילים יותר.
הוא צנח לאחור על הכורסא, מתנדנד קלות, מרגיע את עצמו, קחי זרק לעברה שקיק ממחטות נייר.
היא מיהרה לשלוף משם אחת ולנגב את גועל הנפש, שאיים
לחדור פנימה דרך עורה.
ששניהם התלבשו בשתיקה והיא חזרה אל מקומה מולו. השמש שינתה מקום, כבר לא סנוורה, היא הישירה מבט, ציפתה למוצא פיו.
"עשרת אלפים נטו, את מתחילה ביום ראשון, כל בוקר מגיעה לחדר הזה בשמונה בדיוק".
אנחת רווחה נפלטה מפיה, "כן, תודה".
ואחר כך, בבית, שנאה את עצמה על התודה, עדיף שתלך בלילה בכביש או תזמין אותם לביתה.
ובכל זאת ידעה, שביום ראשון בבוקר ולאחריו כל יום, תגיש לו את שדיה החשופים, כדי שיפתח את הבוקר, יעוד לפני הקפה.
סגנית מנהלת הבנק תהיה מרוצה, מרוצה מאוד.

עודכן לאחרונה

תגובות ? (אין צורך להזדהות)