סקסית במבט מסתיר

כבוד השופטת – חלק 1

כל חלקי הסיפור : 1 , 2 , 3 , 4 , 5 , 6 , 7 , 8 , 9 , 10 , 11 , 12 , 13 , 14 , 15 , 16 , 17 , 18 , 19 , 20

הוא אהב לראות אותה מחייכת. הוא ידע שהמגע הכל כך קטן שלו על השלט, גורם לה לחיוך מרוח, ממש כאילו היה זה מגע אמיתי.

השופטת גן-אור דפקה בפטיש שתי דפיקות. "אנחנו נצא להפסקה של חצי שעה". הדיון הופסק באחת והאולם החל להתרוקן. ישי הסתכל לצדדים, מחפש מפלט לדקות שיעברו.

יש להם סיכום ברור, בבית משפט הוא לא מפריע לה לעבוד. המושג 'לא מפריע' הוא יחסי, אם לא מחשיבים את הרטט הקל שהוא דואג להעביר לה בשעת השיא של הדיון.

@@@

חודשיים לפני…

ישי עוד ניסה ללמוד משהו מדי פעם. הגמרא הייתה זרה לו פתאום. כל עמוד ודף הסתכלו אליו במבט אחר. הימים האחרונים היו קשים בשבילו. הוא חזר כל יום הביתה אל בית ריק, תוהה מתי ייגמר הסיוט, מתי הוא יתעורר ומשהו חדש וטוב יהיה לו בחיים האלה.

צלצול מעצבן קוטע את רחמיו העצמיים.

"ישי, אני חייב טובה ענקית", מתחיל את השיחה בן דודו מאיר, "יש לי מחר דיון בבית משפט על איזו תאונה קטנה שהייתי מעורב בה מזמן, ואין לי עם מי ללכת. עורך הדין שלי המליץ לי להביא מישהו, ואתה נראה לי ה'מישהו' שאני צריך איתי".

ישי נאנח בקול לתוך הטלפון. "אוי מאיר, איזו תאונה?" הוא ניסה להעביר במוחו, אם הוא שמע על תאונה כלשהי שמאיר היה מעורב בה.

"לא באמת משנה, זה ייגמר כנראה בכסף שאני אתן לבחור ההוא ולעורך דין החמוד שלי, אז קבענו ב-10? תאסוף אותי מהבית".

ישי ניתק את השיחה, מנסה להבין מה קרה בה כרגע. הוא העיף מבט בשעון שתלוי על הקיר, תוהה איך מישהו תלה את השעון הזה על הקיר…

הוא הוציא בקבוק בירה קרה מהמקרר הריק, וניסה להתנחם במעט האלכוהול שזרם בו. איך הוא, הבחור הכי חמוד, הכי חכם, הכי יפה בשיעור שלו, נשאר ככה לבד?

הוא נזכר ביום ההוא לפני חודש וחצי, שהבין שהכל נגמר…

הוא נכנס הביתה מוקדם, שקית קניות בידו, כותונת יפה לאשתו מתנה, הלילה ליל הטבילה שלה, והוא החליט לפנק אותה. הוא כבר תכנן איך יפרושׂ את הכותונת על המיטה המחוברת שלהם, מדמיין את גופה החטוב עוטה עליו את הבד הנעים רק כדי שהוא יפשוט אותו ממנה.

קולות מהחדר הקדימו את פניו, הוא מצא את אשתו במיטה עם החברותא שלו, ההוא שכתב לו הבוקר שהוא לא מרגיש טוב ולכן לא יגיע. התמונות צפות ועולות לו, והוא משתיק אותן. מסרב לראות שוב את אסתי, אשתו האהובה בידיו של מישהו אחר. מיותר לציין את ההרגשה שלו, את מפח הנפש, את הבושה.

הוא זרק את השקית בכניסה לבית ויצא בטריקת דלת. כשהוא חזר אחרי שעתיים בהן הסתובב ברחובות ודמעות מציפות אותו, חיכה לו מכתב על השולחן הגדול:

"ישי, אני יודעת שאתה פגוע. אני לא אוסיף עוד הרבה מילים. אני מצטערת.

"אתה לא תאמין לי עכשיו, אבל אני באמת אוהבת את אהרן.

"לא תכננתי שככה תגלה את זה, אבל כבר הגשתי בקשה לגט ברבנות.

סליחה על הכל, אסתי".

ישי נכנס לחדר השינה שלהם, מביט במיטה בשאט נפש, הוא ארז כמה בגדים, זורק אותם למזוודה שההורים קנו להם מיד אחרי החתונה, כשהחלומות על טיול משותף באירופה עוד קרמו עור וגידים, ויצא מהבית.

רק חבל לו על השנים ביחד, על ניסיונות חוזרים להביא ילדים משותפים ועל הילדה היחידה שהם הצליחו להביא. הוא עובר בחדר שלה, חדר ורוד, מלא לבבות וארנבים קטנים, כמה אופטימיות בחדר אחד, ואיך היא תגיב כשהוא לא יהיה כאן בערב? ומחר בבוקר?

ישי יושב על המיטה הקטנה שלה, מלטף את הארנב המי-יודע-כמה שהוא קנה לה, היא תתגבר. הוא יודע את זה.

@@@

בינתיים הוא בבית של חבר, הבחור טס להורים של אשתו לתקופה בלתי ידועה, היא בסוף הריון והיה לה ברור שאת הלידה היא עוברת בבלגיה ליד אמא שלה, החבר ביקש ממנו לשמור על הבית, אז הוא שומר עליו עכשיו מקרוב.

אבל הרהיטים לא שלו, והמקרר נשאר ריק, ואין לו אנרגיות לכלום.

ועכשיו מאיר עם ההצעות שלו למחר. טוב שיהיה, הוא חושב לעצמו, זה לא שאני לומד כל היום וחבל על שעות הלימוד.

@@@

הדיון עובר טוב, עורך הדין של מאיר מצדיק את השכר הגבוה שהוא גובה, ומוציא אותו מהתאונה בטוב. כמה אלפי שקלים פיצוי והוא כבר ישכח מהדיון הזה.

ישי יושב מנותק מהמילים שעפות על פני החדר, עיניו נעוצות בשופטת. היא מבוגרת ממנו בכמה שנים, זה ברור לו. אבל משהו במבט שלה כובש אותו.

העיניים שלה ירוקות, ומבט עצוב, מרחם, ניבט מהן. הגלימה השחורה שהיא עוטה עליה, מוסיפה דרמה למבט שלה. הוא יודע רק את שמה: עידית גן-אור. שם כל כך ישראלי, הוא חושב וכבר מגלגל את השם על לשונו, מנסה לטעום ממנה משהו.

מנסה להבין מה מקור השם, הרי חייב להיות מקור ושורשים.

"הי, ישי", מאיר עומד לידו, מנסה להוציא אותו מהריחוף שמלווה אותו, "אתה רוצה להישאר פה עוד הרבה?"

ישי יוצא עם מאיר אל השמש המסנוורת, והעולם פתאום נראה לו פחות רע, פחות קודר.

"אז מה, יוצאים לחגוג הערב?"

"מאיר, עזוב אותי מחגיגות, תמצא לך כבר אישה לחגוג איתה".

"תקשיב, מאז שאתה ואסתי כבר לא ביחד, נהיית אדם זקן ומעצבן. אני אוסף אותך בתשע מהדירה שאתה ישן בה. ותתלבש נורמלי בבקשה".

@@@

ישי תוהה מה זה 'להתלבש נורמלי'. הוא עובר על החולצות שהביא איתו במזוודה ואף אחת לא נראית לו נורמלית במיוחד. בארון של חבר שלו, הוא מוצא חולצה כחולה, שיושבת עליו טוב והוא מיד מאמץ אותה. הוא משפריץ מעט אפטר שייב על זיפי הזקן, והוא מרוצה מהבחור שהוא רואה במראה.

בתשע וחמישה הוא כבר יושב ברכב השכור של מאיר.

"לאן נוסעים?" הוא שואל ונזכר בסיפורים של מאיר על המקומות אותם הוא פוקד לפעמים.

"אל תדאג, לא נהרוס אותך, מקסימום נגרום לך להשתחרר קצת", מאיר מחייך אליו. "יש לא רחוק מפה פאב נחמד, אווירה טובה".

"אתה בטוח שזה מה שאתה צריך עכשיו? אם בטעות תשתה ויתפסו אותך על ההגה, חבל לך".

"אל תדאג", מאיר צוחק, "כל אחד והמומחיות שלו בחיים האלה".

מרחוק הוא רואה את השלטים המאירים, את הצעירים הצובאים על המקום.

"בוא אחריי", מאיר מוביל אותו לדלת האחורית, שתי נקישות במנגינה מוסכמת, והם כבר בפנים, מאחורי הבר. מאיר מסמן לברמן לשלום והם מתיישבים בשולחן פינתי. "מכאן אפשר להביט על כולם. תראה איזה יופי ברא אלוקים בעולם, איך אפשר לראות את כל היופי הזה ולא להגיד מילה טובה לבורא עולם?"

"מאיר, עוד לא התחלת לשתות, נכון?"

מאיר מזמין בתגובה כוסית ראשונה, לישי ולו.

"תגיד, זו לא?…" הוא בטוח שזו היא, פשוט בטוח. רק הפעם היא לבושה אחרת. ג'ינס כחול נצמד לרגליה הארוכות וחולצה בהירה, עמוקת מחשוף, מחליפה את הגלימה השחורה.

מאיר מביט אחריו לכיוון הדלת ורואה אותה עומדת מולו, במרחק כמה מטרים. "וואו, לא דמיינתי שהיא יפה כל כך".

ישי מרגיש איך המבט שלו נמשך אחריה, לכל מקום שהיא פונה. משהו בדרך הילוכה, במבט שלה, בחיוכים שהיא מפזרת לכל עבר, קנה אותו. הוא מרגיש איך הוא נכבש לאט.

הוא מחפש את בן הזוג שלה, הרי לא יכול להיות שאחת כמוה תהיה פה לבד. מאחוריה הוא ראה קבוצת נשים צוחקת, כנראה היא חלק מהן, הוא חשב. אבל העיניים שלה תפסו אותו, הוא מרגיש איך המבט מהפנט אותו, ממש כמו בבוקר.

כבוד השופטת גן-אור, פילסה דרכה דרך האנשים, היישר אל הבר הארוך. "אפשר בבקשה משהו חזק?" היא שאלה בחיוך את הברמן והזיזה קצוות שיער שנפלה על פניה. מאיר לא הספיק לעצור את ישי, שניגש לבר במהירות.

"ערב טוב כבודה", הוא אמר ושם את שתי ידיו מאחורי גבו, שלא תושיט יד ללחיצה, חלילה.

"ערב טוב, אני מכירה אותך?" הוא ראה את המבט הבוחן בעיניה הירוקות, עובר על הכיפה השחורה, יורד לפאותיו, לזיפי הזקן, והלאה אל לבושו. עכשיו הוא הבין למה התכוון מאיר כשבקש ממנו להגיע 'נורמלי'.

"הייתי אצלך הבוקר בדיון באולם, כאילו לא אני ממש, רק ליוויתי איזה חבר", גמגם במבוכה.

"מקווה שנגמר לכם בטוב", היא אמרה והחזיקה את הכוס בידה. "שלום לך".

ישי חזר להתיישב במקומו, מרגיש את פיו היבש. "היא לא הייתה עם טבעת", הוא אמר למאיר.

"מה? על איזו טבעת אתה מדבר?"

"השופטת. היא לא הייתה עם טבעת", הוא הביט אל מאיר. "מה אתה אומר, יש לי סיכוי איתה?"

"הייתי אומר לך שאתה אידיוט מושלם, ויש יותר סיכוי שיעיפו מפה את שנינו על הטרדת אורחת חשובה, אבל אם לא תנסה לא תדע", מאיר הרים את כוסו משועשע, משיק עם ישי 'לחיים', "לחיי התחלות חדשות".

15 מחשבות על “כבוד השופטת – חלק 1”

  1. כיף לקרוא, תודה

    רק איך אני מוצא את חלק 2?
    היה עוזר קישור מחלק לחלק

    הגב
    • תודה.
      הכי פשוט, לרשום בחיפוש "דרדסית" ואז יש שם את כל הסיפור ברצף (וגם את שאר הסיפורים שלי).

      הגב
  2. אין על היכולת שלך לשלב נגיעה במיתרים רגישים של הדמויות, חוויות רגשיות ועוד יחד עם סיפור סקסי שמתעצם …

    הגב
  3. הו סוף סוףף כמה חיכיתי לך! יאללה תעשי לנו כיף😉 … אני מקווה שהפעם אחרי כזה הרבה זמן הסיפור כבר מוכן ברובו…😉

    הגב

תגובות ? (אין צורך להזדהות)