בכל יום או יומיים היו הולכים לבית הקפה בשכונה או לבית קפה אחר. אהבו לשבת שם אחר הצהריים, מזוהים כלקוחות קבועים, פחות או יותר, ועם זאת זרים. זו הייתה עיר זרה ותמיד תישאר במידה מסוימת, זרה. אבל היה לזה יתרון. הם יכלו לדבר ביניהם ורק הם הבינו. מין שפה סודית, העברית שלהם. היה נדיר מאד … להמשך קריאה
פינת הקפה היתה כרגיל. אותם פרצופים. חלק יותר חלק פחות אבל שום דבר יוצא דופן. אותם גברים אותן נשים. מבטים עייפים או לא, תלוי בלילה שעברו. נגיעות מרומזות או לא. התחככות מקרית. בסה"כ באו בשביל הקפה. או שלא. שיחות נפש לא היו שם. הן נשמרו למלתחה. מה הוא יודע? לא הרבה. הרי מעולם לא ניכנס … להמשך קריאה
החלומות הרטובים שלו בדרך כלל נגמרו כמו שהתחילו. בחלום. לא ממש רטובים. לפעמים כן. לעיתים רחוקות היה מתעורר עם שלולית קטנה ומביכה על הסדין. כן, לא פחות מהנה , הרגע הזה שבו גמר, השפיכה מתוך חלום אל מציאות מיוזעת של סדינים סתורים, שהופך את החלום למציאות דביקה, חמימה וריחנית, אבל בכל זאת. היה צריך לנקות, … להמשך קריאה
"חיפשת אותי, גיברת?" זה היה מפתיע לגמרי. לא רק השפה."גיברת" במקום גבירתי, בוס או משהו. האיש עצמו היה כאילו מנותק מההקשר, מהסביבה המצוחצחת. כל כך לא הייטק… כאילו מישהו שפך דלי בוץ על השטיח… לא רחוק מזה. איש מוצק. כהה. לבוש בבגדי עבודה של מישהו שעובד בחוץ. לא במשרד, בכל מקרה. מבט מעמיק יותר מגלה … להמשך קריאה
"אז מה אתם עושים שם בדיוק?" "סליחה, בוס… למה את מתכוונת?" Out of the blue… זה היה אחרי ארוחת הצהריים. ישבו שניהם, השולחנות נפרדים, כמובן. שניהם, כל אחד במקומו,ליוו את הארוחה הדשנה ביין. היא, בשולחן ההנהלה המרוחק, שתתה מרלו הוא, בשולחן העוזרים, שתה פטיט סירה. האדום זרם אצל שניהם. מערכת העיכול עבדה על הסטייק … להמשך קריאה
רם התעורר מוקדם מדי. השעון עדיין היה במרחק שעה וחצי מהצלצול. בהרגשה לא נעימה. שלא כמו בכל בוקר, לא עמד לו. בלי קשר למה קורה ומה חלם, תמיד התעורר במצב הזה. עם זקפה נוקשה נהדרת. אפילו חזק מתמיד. היה בזה משהו מתוח עד כאב. הדחיסות הזו הייתה מעבר לזקפה שלפני או בזמן זיון. פעימות … להמשך קריאה