יש שירים שמזכירים לי דברים.
שיר שמזכיר טירונות.
שיר שמזכיר חתונה ושיר לויה.
ושירים שמזכירים אהבות, אהבות נכזבות ואהבות נשכחות.
אחד מהם מזכיר לי את זו שאמרה לי שהוא מזכיר לה אותי כל פעם שהוא מתנגן.
היא אמרה זאת ברגע של כעס. ואני, באופן בלתי רצוני מודה בכך ברגשות מעורבים.
בשיר הנדון, Cheap Wine and Cigarettes, ג'ס מאסקלוק שרה על יזיז ממכר שקשה לה להגיד לו לא. כך גם אמרה לי ההיא באותו רגע של כעס. ממכר ומסמם ואז מנחית ומרסק. כפל משמעות ארור שגורם לה לחשוב שאני היין הזול שלה, אבל שבדרכי שלי גם גרמתי לה להרגיש כמו יין זול.
ואני, מצידי, כל פעם שהשיר הזה מתנגן, נזכר שוב ברגעי אחר הצהריים המוקדמים הגנובים שהיינו מבלים יחד.
היא הייתה מגיעה אלי הביתה הישר ממשרת עבודת הכפיים שלה. ריח הזיעה, ועשן המשאיות מעורבב באבק וגריז לכדי טעם חמוץ מתקתק על העור. היינו הולכים מיד לחדר והיא תמיד הייתה סוגרת את כל הדלתות – למקרה שמישהו יחליט לפרוץ הביתה – למרות שהיא ידעה שזה פחד בלתי סביר בעליל.
בחדר היא הייתה מתפשטת במהירות וביעילות. בלי שום חן או עידון. משליכה מעליה את בגדי העבודה, מושכת את התחתונים יחד עם המכנסיים והגרביים בתנועה מתמשכת אחת. תוך פחות מחמש שניות והיא כבר הייתה תחת המים הזורמים – שוטפת את היום ממנה ומפנה מקום בראש להתמסרות גופנית קמאית פראית וחסרת מעצורים.
תמיד הופתעתי מהיעילות הזו. מצאתי את עצמי מוריד את בגדי באיטיות יחסית, ונכנס לחמם את הסדינים והשמיכה, או נכנס לחדר האמבטיה בתקווה לגנוב איתה סיבון – רק כדי לגלות שהיא כבר מתנגבת ועומדת לצאת. היו גם היו מקרים בהם היה זה האות לתחילת התעלסות מוקדמת כבר שם, כשהיא שעונה על שיש האמבטיה ושנינו מביטים על עצמנו עסוקים במעשי העילוסים מול המראה הגדולה.
אבל על פי רוב כבתסריט קבוע היא הייתה מגיחה מהאמבטיה, קצת קרירה ועם עור סמור, עם בבת ריח קלה של הסבון, קצוות שיער רטובים וערווה קצוצה דק. לחה ומזדחלת הייתה נכנסת אל מתחת לשמיכה לכיווני תוך אמירת "היי" זנותי ומלאכותי. תמיד שעשע אותה להגיד שלום לאיברים הפרטיים שלי אחד אחד.
היא הייתה מגששת דרכה – "שלום" כפות רגליים, ברפרוף של לשון ו"היי" אל עבר הירך הפנימית ואז "הלו גבר" אל האיבר הזקור, שואבת אותו פנימה והחוצה פעמיים ומיד הלאה במעלה הגוף אל התבור "חמודי", הפטמות ("מתוקות") והשפתיים "יקירי"). אך אל דאגה, אחרי הטקס הקטן הזה היא הייתה מיד יורדת חזרה להעניק תשומת לב לאותו איבר מבולבל.
מעולם לא הצלחתי לרדת לסוף דעתה בעניין הטקס הזה. האם עשתה זאת כי חשבה שכך אני אוהב, או שכך היא אוהבת לנהל את מעשה האהבים? בלי דיבורים, בלי גינוני נימוס, המהומים חסרי פשר היו המירב שניתן לשמוע ממנה וגם הם, לא היו חזון נפרץ.
אחרי מקלחת, היה לה ריח משכר. ריח הנשיות שלה תמיד עמד בסתירה לטעם שעדיין עומד בפי כל פעם שהשיר ההוא מתנגן. טעם הצוף שלה היה היין הזול והסיגריות שלי. יכולתי, ואף ביליתי, דקות רבות לוקק ושותה את הצוף שלה, בעוד הגו הדקיק שלה מתקמר והבטן רועדת. הידיים היו נשלחות לכל כיוון באוויר. הרגליים בועטות מעלה ומטה, ועם כל שיא שכזה עוד מטח של צוף מתקתק וסמיך היה נורה וזולג ממנה החוצה. אבל, לא הורשתי להגיע לכך עד שהייתה מרוצה מבחינת אותו איבר ומזדחלת חזרה במעלה גופי להעניק לי נשיקות רטובות ולחכך את ערוותה בשלי.
כשכבר לא יכלה יותר לסבול את מעשה ההקדמות והייתה מבקשת שאמלא אותה, הייתי עושה זאת כמעט בחוסר חשק. כל כך טוב היו הרגעים שלפני שמעולם לא חשתי שהם מוצו כדי תום. אבל, היו אלו רק השלבים הראשוניים של מפגשים שתמיד סערו ובמשך שנים הוכיחו לי שישנן פסגות נוספות שיכולנו להעפיל אליהן יחד.
רגעי הביניים, מי למעלה, מי למטה, מגוונים ככל שיהיו, לא היו העיקר אף פעם. לא משנה אם דהרה עלי, או אם רכבתי מעליה. לא משנה אם מאחורה באתי, או אם עם הגב אלי ישבה, ההתכווצויות הגיעו תמיד ומשהגיעו, פשוט המשיכו והמשיכו. גמירה אחת ארוכה, עם גלים עולים ויורדים של חום ושל חמימות – כך היא תיארה זאת לי פעם, אחרי ששכבנו מרוקנים ומחכים למצבר להיטען.
אז, ברגעים האלו שאחריי, שתמיד התחילו בחיבוק ארוך (חצי דקה ויותר) אחרי גמירה, ובהסדרת נשימה משותפת, היא הייתה מוכנה לדבר. לספר על היום שהיה, ועל הדברים שיהיו. להשתעשע משיר חדש, לסכם טיול בסוף השבוע או להתלונן על הפוליטיקאים. וכל זאת, תוך כדי נשיקות קטנות, ליטופים ארוכים ורכים על חלקי הגוף השונים, עם ריח תאוותנו העומד באוויר, מעורבב בריח הסבון, ובשאריות רחוקות של שאר ריחות היום שבינינו.
וסיבוב אחד אף פעם לא הספיק לה. שניים, לפחות, היו כוונתה. אחרי מספיק ליטופים ונשיקות, היה זה תורי להוביל את הריקוד. היא הייתה ספק שואלת, ספק מכריזה: "מוכן?" – ומושכת אותי עליה, להתחיל לטפס על הר חדש יחדיו.
מפגשים קסומים ומלאי תאווה שהסתיימו תמיד במקלחת משותפת, לנקות את סימני המשגל ולמחות את רמזי הרומן. אבל הטעם שלה, זה נותר בפי, בפינות שמאחורי הלשון, ובין השיניים האחוריות לחך והיה חוזר לביקור שעות אחרי. להזכיר לי את תאוות הבשרים של הצהריים עת אני מסב לארוחת ערב.
ועוד שבוע, ועוד יום, וכמעט שבע שנים טובות היו לנו ככה. שנינו עם הסיגריות שהיינו אחד לשניה והיין הזול שהיינו האחת לשני.
