.
……אני פשוט מגורה נורא. אתה לא מבין מה זה עושה לי. כולי נוטפת, הכוס שלי רטוב ומטפטף, הדגדגן שלי נפוח ורוקד, הפיטמות שלי זקורות. הנחש הזה מטריף את דמיוני" ענתה…….
סימטת הנחשים
חלק 1. סימטת הנחשים
המלון המפואר בטאייפה, כבר יצא לי מהאף. גם הכנס כבר החל לשעמם. את מה שרציתי שמעתי, ואת מי שרציתי פגשתי. בכל זאת, ביום השלישי בבוקר, לאחר ארוחת הבוקר, ירדתי להרצאה הראשונה, מקווה אולי לשמוע משהו חדש. התיישבתי לי בפינת האולם, מקום נוח ליציאה בלי לעורר תשומת לב, והאזנתי בחצי אוזן למרצה שגלל שקפים נאים ודיבר באנגלית רצוצה במבטא סיני שבקושי ניתן לפענח. כבר עמדתי לצאת כשמן המעבר הגיחה אישה, סינית, לבושה בחליפה מחוייטת, גבוהה ורזה, שיערה הארוך והשחור אסוף מאחור בקפידה למעין קוקו מסוגנן.
אפשר לשבת?, שאלה באנגלית רהוטה
כמובן, עניתי וזזתי מושב אחד כדי לפנות לה מקום לידי.
המרצה המשיך ללהטט בשקפיו בעודו נאבק באנגלית (שפה קשה) להקריא מן המסך את הכתוב. העפתי מבטים בשכנתי. אישה מאוד נאה. ניסיתי לנחש בת כמה היא. לך תנחש גיל של אישה סינית מטופחת. בין 35 ל 50 סיכמתי את מאמצי בעודי מעיף בה מבטים שככל הנראה לא נעלמו מעיניה.
"תגיד, גם אתה משתעמם?"שאלה
"כן", עניתי "רוצה לצאת?"
היא לא השיבה,במקום זאת, התרוממה ממקומה, תוך שהיא מציגה בפני עיני העוקבות ישבן עגול ומהודק היטב בתוך מכנסי החליפה שלה, בעודה יוצאת החוצה. מיהרתי אחריה, ושנינו מצאנו עצמנו בלובי הענק שמחוץ לאולם, צוחקים כמו זוג תלמידים שהבריזו בזה הרגע משיעור בהנדסת המישור.
מכירה את העיר? שאלתי
כמובן, רוצה הדרכה צמודה? היא ענתה
ולפני שהספקתי לענות היא נטלה את ידי בכף ידה הקטנה והעדינה והתחלנו להלך בחוצות טאייפה.
אגב, שמי שין-לינג היא אמרה. "כן, כבר ראיתי על התג" עניתי והצגתי את עצמי. הבטתי בה שוב ושוב. דקיקה כמו ילדונת, ממש לא נמוכה, בערך 170 שזה אפילו גבוהה במונחים המקומיים, שיער שחור חלק וארוך וזוג עיני שקד שחורות שחורות. שדיים לא קטנים, וגם זה קצת נדיר כאן. לרוב הסיניות חזה קטן, אלא אם כן הן שמנות. טוב, יכול להיות שגם לחזייה מתוחכמת היה מה לתרום בעניין, אבל לא יכולתי לראות בגלל החליפה.
הליכה של 10-15 דקות הביאה אותנו אל מקדש גדול – מקדש לונג שאן. האמת היא שכבר ביקרתי במקדש הזה,אבל עם שין-לינג זו היתה חוויה אחרת.
המקדש המרתק הזה, שנבנה בשנת 1738 , הוא מקום אידיאלי לצפות בו בחיי הדת הייחודיים של טאייפה. המבנה הסיני המסורתי הוקם במקור לכבוד אלת הרחמים גואן יין וכמעט תמיד מלא במבקרים. מתפללים, נותנים תשורות ומבקשים בקשות מהאלים השונים. – כל אחד על פי צרכיו. כמו בכל מקדש ראוי לשמו, מוכרים במקום גם קמיעות ואביזרי תפילה אחרים למזכרת או לשימושכם.
הבחנתי במקום באנשים שמטיחים אבנים בצורת חצי ירח על הרצפה. שין-לינג הסבירה לי שזוהי דרכם לשאול את האלים שאלות. דופן עליה נופל חצי הירח יקבע את תשובתם של האלים.
בוא, נמשיך הלאה, אמרה שין-לינג ומשכה אותי בידה הקטנה לעבר סימטאות העמוסות של השוק של הואה-ז'י
השעה כבר היתה קרוב לארבע, והתחלתי לחוש ברעב. שין-לינג, הובילה אותי לעבר דוכן אוכל קטן, ממש לפני השער המהודר של הואה-ז'י עם כמה כיסאות מתחת ליריעת בד מאולתרת.
בסינית שוטפת היא הסבירה למוכרת מה להביא ותוך כמה דקות הונחו על השולחן הקטן שלפנינו כמה מאכלים מופלאים, כולם מבוססים על מיטב הדגה המקומית, כולל כמובן מרק התמנונים וחביתת הצדפות המפורסמים של האי.
"מאין האנגלית המשובחת שלך?" שאלתי את שין-לינג.
זו שפת האם שלי, ענתה, נולדתי בהונג קונג, ואת הדוקטוראט שלי גמרתי בסאן דייגו, צחקה בקול הפעמונים שלה צחוק שכל כך התאים לשמה המצטלצל.
"לאן עכשו?" שאלתי
שין-לינג לא ענתה,היא הובילה אותי דרך השער של השוק שנראה כאילו הוא רק מתעורר, היישר אל קצה אחת הסימטאות, לעבר דוכנים עם כלובי נחשים. מול אחד הדוכנים היא נעמדה וביקשה מן המוכר שיציג בפניה כמה נחשים. היא הצביעה על נחש גדול, לא ארוך במיוחד, אולי כמטר ומחצה, אבל עבה כמו אמת ידה שלה.
המוכר שלף את הנחש בזריזות מתוך הכלוב הגדול והניחו בתוך קערה ריקה. ובעודו שורק מולו במין משרוקית במבוק קטנה, הנחש החל להתנועע מול המוכר בתך הקערה, כששליש מגופו מזדקף היישר אל מול פניו של המוכר.
שין-לינג היתה צמודה אלי עכשו ויכולתי לחוש ברעד העובר בגופה. חיבקתי אותה חזק ושאלתי אותה: "את מפחדת?" תוך שאני מוריד את ידי ומניחה אותה הישר על הישבן הכדורי שלה, שרטט גם הוא. חפנתי בעדינות את אחד הכדורים הגמישים של ישבנה והיא נצמדה אלי.
"לא" היא ענתה, צוחקת. "ממש לא, אני פשוט מגורה נורא. אתה לא מבין מה זה עושה לי. כולי נוטפת, הכוס שלי רטוב ומטפטף, הדגדגן שלי נפוח ורוקד, הפיטמות שלי זקורות. הנחש הזה מטריף את דמיוני" ענתה
הייתי המום, עד לאותו רגע לא דיברנו על סקס אפילו ברמז, ולפתע המשפט הזה ישיר וחזק שנכנס לי ישירות אל מתחת לסרעפת וגרם לי לזיקפה מיידית.
שין-לינג הסיטה את הז'קט והראתה לי את החזה שלה, הארוז בתוך חולצת לייקרה לבנה והדוקה. הפיטמה אכן בלטה כמו קצה של עיפרון. עכשו כבר ידעתי שהשדיים שלה, לא נזקקו לשום חזייה מתוחכמת. מתחת לחליפה ולחולצה הלבנה, שין-לינג לא לבשה שום חזייה, ונראה שגם לא נזקקה לכזו.
שין-לינג אמרה משהו למוכר, שאחז בנחש מתחת לראשו ובתנועה מהירה חתך את ראשו כשהוא מקרב אל הגוף חסר הראש, כוס קטנה. משהו בגודל של כוס של קפה תורכי בארץ.
תוך דקה, הכוס נמלאה בדם הנחש. הוא הגיש את הכוס לשין-לינג וזו שתתה כמחצית מן הדם. היא הגישה את הכוס אל שפתי. "שתה, זה יעשה לך זיקפה שמעולם לא חווית" אמרה לי
נגעתי בכוס, אך לא יכולתי לשתות את הדם. משהו עצר אותי. נצמדתי אל ישבנה, נותן לה לחוש את הזיקפה שלי, שלא נזקקה לשום עזרה של דם נחשים או כל שיקוי אחר.
"טוב, עושה רושם שאתה בסדר גם ככה" אמרה בנוטלה את הכוס מידי, מרוקנת אותה בלגימה אחת כמו היתה שוט של וודקה.
"בוא, נלך למלון" אמרה. וידה לחצה את ידי בכוח וגופה הדקיק נצמד אלי. היא עדיין רעדה כשהמונית עצרה לידינו ועזרתי לה להיכנס.
