"עוד עשר דקות, תגיעי לטולמנס", הודעה בצבצה במסנגר שלה.
"שיט" מלמלה, מורן אספה במהירות את הדברים מהשולחן, שמרה העותק האחרון של העיצוב שהכינה, וסגרה המחשב.
"נתראה מחר", זרקה לעמיתים למשרד, שלחה אייקון ורד כתגובה בהודעה, והחלה לצעוד במהירות.
הם התחילו להתכתב לפני שבועיים, אחרי פוסט שהעלה בנושא דימיון ומיניות, קצת פלרטטו בפומבי עם פנטזיות, ועברו לפרטי. זרים לגמרי, בלי מפגש, בלי קול, בלי תמונה.
הוא יצר עבורם משחק, בעקבות הפנטזיות על שליטה עליהן כתבה.
הכללים פשוטים: הוא שולח משימה שהיא חייבת לבצע, במקום מוגדר, בזמן מוגדר – ורד, זה הסימן שהיא צריכה לשלוח בסיום הביצוע.
משחק שליטה, מבוסס אמון, מפתיע, עם משימות מדורגות שעולות בקושי ורמת החשיפה. יש להם גם מילת ביטחון, למקרה והבקשה לא ברת ביצוע עבורה.
הוא קצת הכיר את הלוז שלה, ומיקום העבודה, כך שסניף טולמנס באמת היה קרוב. הוא היה שם עשרות פעמים עם המעצבת, כשקנו רהיטים לפנטהאוז שלו.
"טולמנס, מה לעזאזל הוא רוצה שאעשה בטולמנס", חשבה מורן תוך כדי הליכה.
הדלתות האוטומטיות שנפתחו בכניסה לחנות, הכניסו אותה למתחם קריר, בניגוד מוחלט לחום יולי-אוגוסט שבחוץ.
מיד כשנכנסה, בצבצה הודעה נוספת, "יפה לך השמלה. תכנסי לחנות המכירה משמאל, ותרכשי לעצמך משהו".
ליבה דפק בעוצמה "איך הוא יודע שאני בשמלה", חשבה. ההבנה השפיעה עליה כמו מנת סם – הוא פה. מיד סובבה את הראש לחפש דמות, שעד עתה ראתה רק בתמונות הסטורי שהעלה.
החלל היה ריק.
היא נכנסה לחנות, ורכשה סיר, אותו ביקשה לארוז כמתנה.
הודעה בצבצה," את אוהבת לבשל?", ושוב הסתכלה סביב בבהלה וציפייה, ולא ראתה אף אחד. המוכרת הביטה בה בסקרנות.
מחשבה התגנבה, אולי הוא רואה הכל במצלמות האבטחה שבמקום.. אך מיד הודעה נוספת בצבצה – "לשירותי הגברים שמשמאל, ידיים על הקיר, כמו בחיפוש שמבצעים השוטרים במנהטן. תשלחי הודעה כשאת שם". היא עצרה, היה לה קשה לנשום… הרגליים בקושי נשאו אותה..
הרבה זמן היא קיוותה, למשהו, מפלט, מהיחסים הרדודים עם בעלה. משהו, מישהו שיעלה את הליבידו שלה, לרמה שהיא רוצה. משהו שלא קיים ביום יום שלה.
" זה קורה, הוא כאן…", מלמלה לעצמה.
היא נכנסה לתא הפנוי בשירותי הגברים, הניחה התיק בצד, פיסקה רגליים והניחה את ידיה על הקיר ממול.
ורד – שלחה בהודעה.
התגובה הגיעה מיד "תפשילי השמלה והתחתונים לגובה ברך", הידיים והרגליים שלה רעדו כשביצעה ושלחה ורד.
עברה דקה, שתיים, שלוש – וכלום. קשת של רגשות הציפו אותה, אשמה, תשוקה, תקווה, כעס, אכזבה – "בן זונה, הוא עובד עליי", רטנה.
ואז הדלת נפתחה…
היא שמעה את הצעדים על רצפת הבטון, היא שמעה את צליל המצלמה בנייד, כשצילם אותה רוכנת ערומה על הקיר, ואז הריחה את הבושם שלו. כמו בהנחיות, לא העיזה להזיז את הראש, המצח צמוד צמוד לקיר.
הוא התקרב אליה מאחור, ונשם את צווארה, כמו חיה המריחה את הטרף, כך נשם אותה, ליד הראש, האוזניים. זז סביבה, מצד לצד, והיא כל החושים שלה מרוכזים בו.
הנשימה שלה הפכה למהירה ושטוחה, היא הרגישה עצמה נרטבת, היא הריחה את עצמה, גם הוא הריח.
ביד אחת הוא הצמיד את ידיה בחוזקה לקיר, היא הצליחה להגניב מבט באצבעות שלו, בורידים, בשעון הדופק שהוא מעלה בצילומים. אבל אז היד השנייה נגעה בישבנה החשוף – המגע היה ככ עדין שחשבה שהיא מדמיינת. אבל לא, הוא ליטף את ישבנה – לאט, כמעט ללא תנועה.
הגוף שלה זז מעצמו, והתחכך ביד, הוא לא זז, אז הגוף שלה נע אליו יותר ויותר. הוא הצמיד את ידיה לקיר, בכוח, הכאיב לה – והיא הבינה את הסימן, הוא שולט בסיטואציה, אסור לה לזוז.
היא התמסרה, והתרכזה רק בנקודת המגע, כמו שלמדה בסדנא האחרונה, זרמי עונג עלו בגופה. היא התנשמה…
היד עזבה את הישבן וליטפה אותה בעדינות בשיער, הוא אהב את התספורת הקצרה החדשה שלה. והיא מתמסרת, כמו חתולה, מלטפת את היד עם הראש, נצמדת אליו.
היד שלו עברה, והחלה לטפס בחלק הפנימי של הירך, לאט לאט, והזרמים אצלה גברו. היא הרגישה את הרטיבות נוזלת לירכיה, קצת התביישה בנראות של התשוקה, אבל הוא עוד מטפס. משחק עם האצבע ברטיבות שלה, נוגע, ממולל, מריח, טועם. ושרון עוקבת, כל חושיה ממוקדים, כאילו שהיא בטריפ טוב.
הוא הניח את כף ידו על היוני שלה, ללא תזוזה. היא שמעה את הנשימות האיטיות והעמוקות שלו, בניגוד לנשימות המהירות שלה, נשימותיה פסקו כשהרגישה אותו מפסק את שפתיה החיצוניות, ואצבע נוספת עולה לכיוון העינוגית. לאט, מגע לא מורגש, אולי דמיוני.
כשנגע לה בדגדגן היא התפרקה, שנים של תסכול נזלו ממנה, בנגיעה אחת. הוא בקושי זז, והיא הרגישה את עצמה וגופה, מאבדים שליטה. ידו נעה קדימה ואחורה באיטיות, מתאים התנועה, לקולות שיצאו ממנה. וכשהגביר את הלחץ, גמרה, הגניחות היו גרוניות וחיתיות, קולות שלא שמעה מעצמה שנים, האגן שלה זז קדימה ואחורה במהירות, כאילו מנסה למלא מחסור בנשמה, ואז עצרה.
היא לא זוכרת כמה זמן עמדה שם, ידיים מעל הראש, מצח מוצמד לקיר, וברכיה חלשות. כמה זמן בכתה שנים של חוסר מיניות, כמה התגעגעה לתחושות האלה, איך הדמעות מרחו את האיפור.
היא זוכרת ששמעה אותו מתרחק, ומצלם אותה שוב, יושבת על הברכיים, ישבן חשוף, צמודה לקיר, מקופלת, על הרצפה בשירותים של טולמנס.
צליל של הודעה החזיר אותה למציאות "יש לך רכבת לתפוס"… שיט, חשבה. הרימה הבגדים, שטפה פנים, ויצאה כושלת לכיוון הרכבת.
בדיוק כשהרכבת עצרה בתחנה ליד הבית שלה עוד הודעה בצבצה, "הוא יודע את הזמנים, הכל מתוכנן אצלו", חשבה. היא פתחה את ההודעה בלב פועם, "מה הוא רוצה עכשיו? ". כשראתה את התמונה ששלח, את התמונה השנייה שצילם אחרי שגמרה, על הרצפה בחנות, חייכה, "בן זונה", חשבה, ומחקה כדי שבעלה לא יראה.
אהבתם – תנו סימן…
רוצות לשחק – תנו סימן…
ציור על ידי לואיז
סיפור טוב כתוב טוב אהבתי ממש
מעולה, כתוב יפה, בצורה אירוטית ולא וולגרית , נהנתי מאוד
תודה רבה, שמח שנהנית. יש פה באתר עוד סיפורים שלי..
סיפור טוב
תודה חבר.ה….רן
תודה רבה… שנה טובה
טעות סופר. הן אחיות…:}
שרון או מורן?