הוא והיא

הוא- בן 39, חילוני בורגני.

היא- בת 40, דתיה קלאסית, מטפחת וקוקו בחוץ.

הוא- בוגר גימנסיה מקומית, יחידת מובחרת, טיול להודו, מסלול רגיל.

היא- בוגרת אולפנא לבנות, שירות לאומי, מדרשה, מסלול רגיל.

הוא- גר במרכז הארץ, בישוב חדש ויפה, עם החבר'ה.

היא- גרה בקהילה דתית, מעורבת בפעילות הנשים בקהילה.

הוא- נח בשישי בצהריים, כדי לצאת בערב אחרי ארוחת שישי אצל ההורים.

היא- עובדת בשישי עד הרגע האחרון, לפני שבת, כדי לנוח אחרי הדלקת נרות.

הוא- בשבת בבוקר נוסע עם הילדים לטיול.

היא- יושבת עם המשפחה לשולחן שבת, אחרי תפילת שחרית וטיול מבית הכנסת הביתה.

הוא- מגלגל מדי פעם ג'וינט, יורד לפאב המקומי.

היא- מגלגלת קובה, שולחת לעוד יולדת, שתרגיש טוב.

הוא- מדבר בסלנג תל אביבי.

היא- מתבלת את השיחה בציטוטים מהמקורות.

ביום ראשון בבוקר הם נפגשים ליד מכונת הקפה, אי שם בחברת ההי טק במגדל התל אביבי.

"איך עבר הסופ"ש?" הוא מתעניין.

"ברוך ה', נפלא, אצלך?".

"מעולה, תודה".

העיניים נפגשות, רעבות, מפשיטות.

כשהיא מתכופפת למקרר להוציא את החלב, הוא נעמד לידה, מנסה להציץ, לחטוף מבט על החריץ המפתה שבין שדיה המזמינות.

היא מסמיקה, נבוכה "לא פה….." היא לוחשת.

היא נכנסת לחדרה לקול צפצוף הנייד :עוד שתי דקות בחדר ישיבות, יש לנו 20 דקות עד ישיבת הבוקר.., 20 דקות של שכרון חושים".

היא יוצאת מהחדר, מסדרת את החצאית "אני בישיבה, עד לישיבת הבוקר" היא אומרת למזכירה "אם יש משהו דחוף, סמסי לי".

היא נכנסת לחדר ישיבות ראשונה והוא מייד אחריה, כורך את ידיו הגדולות סביב גופה. מחבק, לא עוזב, נושם אותה- מתחיל בצוואר בנשיקות קטנות, ממשיך לשיער הגלוי. "אוף, נמאס לי מסופי השבוע האלה, לא יכול ככה, רק מחכה להגיע ליום ראשון. מי היה מאמין שאני ארצה לחזור לעבודה..".

"גם לי היה קשה, כל פעם זה נהיה יותר קשה, לא?!" היא שואלת.

נזכרת איך בשבת בערב היא חשבה עליו, כמעט ומרגישה את ידיו הגדולות על גופה, רואה את החיוך שלו כשהוא מצליח להכניס את ידיו לתוך החולצה שלה, שולח יד מגששת לכיוון הפטמה. ועכשיו היא כאן, עומדת מולו, מרגישה איך האבר שלו כבר מוכן לקראתה. "אין לנו הרבה זמן"….

הוא נשען על השולחן והיא בתנועה מיומנת, מורידה לו את המכנסיים, מגלה את האבר שלו, הזקוף. היא מוצצת אותו, יונקת אותו בקולות הנאה, נזהרת לא לעשות יותר מדי רעש בהתחשב במקום שבו הם נמצאים. הוא משכיב אותה על השולחן, ידיו כבר נמצאות בתוכה, שתי אצבעות ארוכות משחקות בה כרצונן. היד השנייה חופנת את השד השמאלי, מגוללת את הפטמה הכהה בין האצבעות. היא גונחת והוא אחריה, נכנס אליה כשהיא על השולחן, רגליה מפושקות, מונחות על כתפיו.

השעון על הקיר מסמן כי נשארו להם עוד 5 דקות אחרונות. היא מזדרזת לקום והוא מושך אותה אליו, מנשק אותה בלהיטות, דוחף את לשונו לתוך פיה. 2 דקות נשארו, מתחילים לשמוע אנשים מתקרבים..

בזריזות שאין שני לה, הוא מרים את המכנסיים, מסדר את עצמו. היא קושרת מחדש את המטפחת שנשרה לה בלהט הרגע, מחליקה את החצאית, מסדרת את החולצה.

כל אחד מהם מתיישב במקומו אל השולחן, אחד מול השני. הישיבה מתחילה, הוא מרגיש איך שערה סוררת שלה נתלתה עליו, מדגדגת את צווארו, רק שאף אחד לא יבחין בה. היא השאירה בטעות כפתור אחד פתוח בחולצה, לא שמה לב, אלא שעכשיו לא נעים פתאום לסגור… כמובן שרק הוא שם לב לזה, הוא משקיף עליה, מסמן לה עם העיניים היפות, החכמות, שהוא נהנה מהמחזה, שתגיע ככה גם בפעם הבאה..

"תכנסי אלי לחדר אחרי הישיבה" מבקש הבוס הגדול. הלכה האופציה להמשך.. היא תוהה בינה לבינה.

בחזרה בחדרה אחרי הכל, מחכה לה מכתב קטן עם שוקולד על השולחן:

"כמו בכל יום, ובמיוחד ביום ראשון, אני שמח לראות אותך, את משאירה לי טעם מתוק, השוקולד הזה כמעט מתוק כמוך…." J