מאת המעבדה לאירוטיקה
כל מה שאמרו עליו היה נכון ובכל זאת, הם טעו.
הוא היה יותר ממה שהם אמרו עליו.
אולי זו הסיבה שלבנת הבטון שהתיישבה לו על הלב מרגע שהודיעו לו ועד עכשיו, לא הלכה לשום מקום.
ברור היה שמשקפי השמש ביום הסגרירי הזה נועדו לשימוש אחר.
דניאלה נתמכה בו לאורך הדרך. בכי חרישי, כבוש.
לראשה מטפחת שחורה עשויה תחרה.
חולצה שחורה עם קרע אבלות ומכנס שחור.
מה כבר הוא יכול להגיד לה?
שכל הפסוקים האלו מטופשים למדי ושאלון היה מגחך עליהם כמו שגיחך על כל טקס רשמי שהיה. למעט טקסי הזיכרון שהיו ביחידה.
אלו היו הפעמים הנדירות שניתן היה לראות את המאמץ שלו לשלוט בשרירי הפנים שלו. אף שריר לא זע, אבל היה ברור שמיתרי הלב נרעדים.
הוא אף פעם לא נאם באופן מליצי.
לעולם, ההרגשה הייתה שהוא מדבר *איתך*. מתאר את הכאב באופן חד, נוקב.
לא מבטיח הבטחות ריקות מתוכן של ׳לעולם לא עוד׳. גם לא ׳שנהיה ראויים׳ או איזה ׳יחד׳ מזויף.
מדבר על האחריות, על הענווה שאנו צריכים לאמץ, על מקצוענות ששמה בצד את מלחמות האגו.
נאומים שמנת התוכחה בהם היתה רבה ו׳זיכרון׳ היה מבט קדימה שנצרב בו העבר.
בכל שנה, דיבר על פכים קטנים שאפיינו חלק מהנופלים.
משהו שלא היה ידוע לרוב האנשים ולפעמים גם לא להורים.
תוצאה של מחקר מעמיק שעשה עליהם.
הוא ולא אף פקידה.
לפעמים תאר אירוע שהתרחש בגן הילדים, פעם אחרת בבית הספר היסודי.
שום דבר לא היה טריוויאלי במה שעשה או אמר.
בשנים הראשונות, ההורים השכולים קצת כעסו על הנאומים הללו.
טענו שאין בהם ממלכתיות.
לאט לאט, הבינו שאם יש משהו ממלכתי אלו הם בדיוק מילותיו שכיבדו אך גם שרטטו את עמוד הענן שיש ללכת בעקבות מותם של ילדיהם.
הוא לא היה צריך לומר:״מותם לא היה לשווא״. הוא התווה את הדרך כדי שמותם לא יהיה לשווא.
הוא היה הכי טוב. אי אפשר היה לערער על זה.
לא פעם ולא פעמיים שבר שיאים.
רק שלא הרגיש צורך להבליט את זה. זו היתה סיבה נוספת להערצה העיוורת שזכה בה, מהולה בקנאה מוצדקת.
שלושה חודשים אחרי שדניאלה השתחררה הוא אמר לו תחילה״אני עם דניאלה״ ואחר כך לכל סגל הפיקוד, ובזה הסתיימה חרושת השמועות על נטיותיו המיניות.
זו היתה הפתעה גמורה.
מסתבר שגם בזה הוא טוב.
״עכשיו, אני צריך למלא את תפקיד ה׳תומך׳ מבלי שמישהו הכין אותי לזה״. חלפה מחשבה במוחו.
הוא חשב בציניות שבמדינה כמו ישראל, צריך להוסיף קורס או יחידת הוראה של ״איך לנחם״ כהמשך לקורסי הפיקוד והמנהיגות. מלמדים אותנו איך להילחם לא איך להתאבל.
דבר אחד ברור. אני מתכוון לכבד אותה.
לפני שניגש לביתה עם המודיעים, הוא הרים טלפון לאחותו אולי יש לה כמה עצות טובות עבורו. אולי בכל זאת משהו טוב ייצא מלימודי הפסיכולוגיה שלה שבתחילת דרכה זלזל בהם. חזר וטען בפני הוריו שתמכו בה לאורך שנות הלימוד וההתמחות כלכלית כי הם זורקים את הכסף לפח.
ככל שהתקדם במשעול התפקידים, הבין יותר ויותר את חשיבות ההבנה של נפש האדם.
פעם באחת משיחותיהם אצל ההורים הוא אמר לה זו לא הטכנולוגיה זה האדם. והבינה את התפנית שחלה בו.
בסיום ההלוויה הוא נסע עם דניאלה אל ביתה. היא מנסה להחניק את הבכי והוא שותק.
מגלה בתוכו חוטים של עצב שלא ידע על קיומם.
הם יושבים בביתם שעכשיו הוא ביתה ובעיקר שותקים.
הוריה מדברים ללא הרף ושואלים אותה אם היא רוצה לאכול, לשתות ואולי שתחליף בגדים או שתלך לישון.
אחרי שעה של דיבורים אינסוף היא אומרת:״אני זקוקה לשקט. בבקשה תלכו״.
״דניאלוש, לא נראה לנו נכון שנלך״ נשמע קולה של אמא שלה, שתמיד מדברת בלשון רבים כאילו היא ואביה הותכו זה לזה.
״תקשיבי, זה מה שאני רוצה. אל תתווכחי איתי״.
הוא מביט בה ולא מבין אם זה כולל אותו או לא.
״אתה תישאר פה״ היא אומרת בקול שמעולם לא הכיר.
טריקת הדלת שנשמעת מביעה את זעם היטב.
אחרי שעה נוספת של שתיקה בסלון הוא נכנס למטבח חתך סלט ירקות, הכין טחינה, ביצה מקושקשת, הניח על שולחן הסלון לפניה עם סכו״ם מבלי לומר מילה.
עוד שעה עברה עד שנגעה באוכל. רובו נשאר כפי שהגיש.
בחצות הוא הציע שתלך לישון.
״אני לא רוצה להישאר לבד״
לא כל כך היה ברור לו אם ׳הלבד׳ הזה מתייחס להווה או לעתיד.
סימן השאלה שעל פניו נענה בתשובה – ״תוכל להישאר לישון פה?״
״כן״ הוא ענה.
היא נגשת לחדר הארונות ומוציאה סדין, ציפה. מביאה לו שמיכת פוך.
״אני לא צריך שמיכת פוך״
״חדר האורחים בקומה השניה״ היא אומרת לו.
השבעה היתה מאורגנת כמו שיודעים לארגן כל דבר ביחידה. מנוסים כבר.
זרם מבקרים בלתי פוסק, עם סיפורים בלתי פוסקים.
הוא ראה בזיגוג העיניים שלה שכל זה עובר דרכה ושום דבר לא נשאר שם.
בין לבין כשנדמה להם שאף אחד לא שומע, ההורים של אלון זרקו שאלות אליה על שעות העבודה של אלון, האם יש צוואה, ומה עם הפנסיה שלו.
חבל שאחיו לא יכל להגיע לשבעה. הוא חשב לעצמו.
לא כל כך הצליח להבין כיצד צמח יהלום בוהק בערוגה נטולת כל דשן.
שלושה ימים ולילות היא עונה בסבלנות שלא ברור לו מאיזה מעין שאבה את הכוחות.
הודפת בעדינות ראויה לשבח כל דיון על הכסף.
ביום הרביעי, אחרי עוד שאלה פוצעת על ׳מה קורה בחשבון הבנק׳ הוא שומע את קולה שכעת היה חד וברור ״די״.
״אתם עכשיו, ממש עכשיו אורזים את עצמכם ועפים מכאן. יש לכם חמש דקות״.
״את הלומת צער״ ״איבדת את זה״ ״מה כבר שאלנו״ הם החלו להטיח בה.
״זה מה שהיא רוצה וזה מה שתעשו״ הוא שומע את עצמו אומר בקול ברור שלא מתווכחים איתו.
למרות שהמשיכו לרטון הם מתחילים לנוע החוצה.
״את עוד תצטערי על זה״ הם אומרים.
היא נופלת על חזהו ומתייפחת בעוצמה שנראה לו שמשלימה את כל הימים הקודמים בהם כבשה את הבכי שלו.
מובך מהמגע הקרוב הוא מחבק אותה. דמעה בורחת לו מקצה העין.
לפתע, היא מרימה את פניה אליו. עיני השקד שלה פוגשות את העיניים הירוקות שלו.
נושקת לדמעה שעל לחיו.
״תלטף אותי, בבקשה. אני זקוקה לזה״.
ידו השרירית והחסונה מרפרפת על ראשה. משתדל ככל שאפשר לשוות רכות למגע ידיו הגבריות שלא נגעו באשה כל כך הרבה זמן.
אלו ליטופים מנחמים הוא מרגיע את עצמו.
הראש שלה עכשיו נעוץ בחזהו.
הוא חש את מקצב הנשימות שלה. תחילה, מהירות, רדופות אט אט הופכות לאיטיות.
הן תמיד אוהבות להישען עליו.
משהו בו גורם להן להירגע.
הזמן עצר מלכת.
מוזר. הוא חושב לעצמו.
חצי השעה שהם עמדו כך, נדמתה לו כשעתיים.
היא מרימה את ראשה לעברו.
הידיים שלה חובקות אותו בחוזקה, משל היה גלגל הצלה בים סוער.
סערה פנימית אוחזת בו.
החוק הלא כתוב נשמר באדיקות מצידו לאורך כל שנות החברות שלו עם ערן, חרף היות דניאלה אשה שובבה ראשים.
החברה ואחר כך האשה של החבר שלך היא מחוץ לתחום.
זה לא היה פשוט אבל כמו תמיד הוא האמין שהראש צריך לשלוט ביצר.
שיערה החום מעולם לא עבר את קו הכתפיים ובכך מסגר את פניה המעט מאורכים.
עצמות לחייה גבוהות, גבות שלא נכנעו לתכתיבי האופנה ועינים רכות הפכו את המשימה הזו לקשה.
אבל הוא תמיד אהב אתגרים, במיוחד את הקשים שבהם.
לפעמים, נדמה היה לו שעיניה משדרות רכות ולפעמים, נדמה היה לו שעוצמה לא ברורה ניבטת מהן.
גופה הגבעולי לא השתנה רבות במרוצת הזמן.
זה היה אחד הדברים שהפתיעו אותו.
הוא ידע שאלון אהב אותן מלאות. רגלים בשרניות, ירכיים המשתפשפות זו בזו.
אז מה פתאום דניאלה?!
עכשיו, אשתו, סליחה אלמנתו של החבר הכי טוב שלו בידיים שלו.
פאניקה קלה אחזה בו. הוא אוחז בה בחרדת קודש.
משום מקום הוא מנשק את ראשה.
היא מרימה את פניה, מתמתחת על קצות אצבעותיה ונושקת לו על שפתיו.
הידיים שלו כעת סביב מותניה.
שפתיו נצמדות לשפתיה.
לפתע הוא מרחיק את עצמו ממנה ומביט בה במבט שואל.
״מאד״ ״מאד״ הוא שומע.
אז כנראה שגם דניאלה היא לא קונבנציונלית.
היא אוחזת בידו ומוליכה אותו לחדר השינה.
משעמם רק בסוף הסיפור הצלחתי להבין חצי סיפורואין אקט
זה הפרק הראשון. מצער לשמוע שהשתעממת. המעבדה לאירוטיקה.
מופלא
תודה:)
המעבדה לאירוטיקה.