בן לו היה לי – חלק עשירי

אריה נכנס הביתה על קצות האצבעות, מפחד להעיר את מיכל. הוא הבין שהיא כנראה נרדמה, כי

היא לא התקשרה אליו מהרגע שיצא מהבית.

לא ברור לו איך הוא נסחף ככה… הוא נזף בעצמו כל הדרך הביתה, איך הוא איבד את הראש, איך

הוא נתן לתשוקות להוביל אותו?! הוא כבר עוד מעט אבא לתינוק קטן, את השטויות הוא צריך

להשאיר לאחרים, או בעצם לאף אחד.

רותי העירה אותו בבהלה, מסתבר שאחרי הכל, הם נרדמו על הספה. כשהוא נכנס הביתה מיכל

ישנה על הספה, לא חושדת בכלום. הגלידה הוכנסה מיד למקפיא, בליבו אריה התפלל שמיכל לא

תרצה את הגלידה עכשיו, אחרת איך יוכל להסביר את פשר הגלידה המופשרת. אריה מיהר להזיז

את השעונים, להחזיר אותם לשעה שפויה, שמיכל לא תשים לב לאיחור שלו ותשאל שאלות. למזלו,

השעון לא היה על פרק ידה, נחסך לו שעון אחד "לתקן".

הוא התקרב אל מיכל, רוכן אליה ומצמיד נשיקה קטנה אל שפתיה "מיכלי, נרדמת, בואי אני אעזור לך

לעבור למיטה".

"איפה אני? מה השעה?" אריה ראה את עיניה נודדות לשעון הקטן שעל הקיר, שתמונות החתונה

שלהם משתקפות מתחת למספרים שלו, מתנת חתונה מאחותו הקטנה.

"אני הלכתי לקנות לך גלידה, כמו שבקשת, כשחזרתי את ישנת כל כך עמוק על הספה, תעברי

למיטה, הגלידה תחכה למחר".

"באמת קנית לי גלידה? חמוד. אבל אין לי כח עכשיו לאכול. אני מרגישה כאילו ישנתי הרבה זמן,

כנראה נרדמתי ממש עמוק" היא קמה בכבדות מהספה הנוחה, גוררת את עצמה כל הדרך אל החדר.

כשאריה נכנס אחריה, היא כבר היתה שרועה על המיטה שלהם, חזרה לישון כאילו לא התעוררה

בכלל. אריה נכנס להתקלח, מנסה לתפוס קצת שלווה תחת זרם המים החמים.

המים זרמו סביבו, והוא עוד בחלומו מרגיש את רותי לידו. רואה אותה עומדת מולו, חשופת חזה,

מבליטה כלפיו את עצמה. הוא רצה אותה יותר מאי פעם. מרגיש את איברו מזדקף, מגיב לדמיונות.

ידו נשלחה מאליה, מלטפת את האיבר הזקור. אוי רותי… מה עשית לי היום… בשום שלב בחייו,

אריה לא דמיין לעצמו שהוא יהיה גבר בוגד, הוא הרגיש מחויבות כלפי מיכל מהרגע שהם הכירו, ואז

הגיעה רותי וטרפה את הקלפים.

הוא ניסה להשתיק את מצפונו הכואב, לשכנע שאם לא הטיפולים וההריון, הם היו ממשיכים בוודאי

לקיים יחסים בתדירות גבוהה יותר, כמו בשנה הראשונה לנישואים. ואז הוא לא היה מסתכל אפילו

על אזה אחרת, כל עולמו התרכז במיכל.

אבל בתקופה ההיא הוא גם היה יותר בכולל, ישב ולמד כמעט כל שעות ערותו. גם זה השתנה מאז

החתונה, הוא חשב בעצב, כשידו עדיין משפשפת קלות את האבר. אם מישהו היה יודע…

"אריה, כבר מאוחר" מיכל מעירה אותו בעדינות "תודה לך על אתמול" היא מוסיפה.

אריה מתעורר לאט, מבט חטוף על השעון מקפיץ אותו מהמיטה, הוא ממש מאחר לעבודה. הוא

שומע קולות מהמטבח "מיכלי, הכל בסדר?"

"כן, רק מחליפה בטריות בשעון פה, הוא כנראה מתחיל לזייף, יש פער של כמה שעות, קורה". איך

הוא שכח להזיז את השעונים בחזרה? הוא ממהר לשעון בסלון, ומזיז את המחוגים לפני שמיכל

תשים לב לשעון הנוסף.

"אני יוצא, ממש מאוחר לי. אם בא לך, יש לך גלידה במקפיא" הוא מחייך אליה, מנסה להשתיק את

המצפון שלו.

היום עובר עליו בחטף, הוא לא שם לב, שקוע כולו בעבודה וכבר ערב בחוץ. ישיבת צוות לפני סגירת

היום, סיכומים של סוף רבעון. המזכירה דופקת על הדלת במבט לחוץ על פניה "לא נעים לי להפריע,

אבל אשתך מחפשת אותך. זה נשמע לי די דחוף". מה כל כך דחוף הוא תוהה לעצמו, אלא אם שוב

נשארו סימנים מפלילים על הבגדים שלו, או אולי הגלידה לא קפאה טוב…

מיכל נשמעה נרגשת בטלפון "אריה, היתה לי ירידת מים, מה לעשות? יש לי עוד חודש וחצי עד

התאריך המשוער. מה לעשות?" אריה הרגיש איך זיעה קרה מכסה אותו, הוא ניסה להישאר מחושב

"הכל יהיה בסדר, צאי במונית לחדר לידה ואני אפגוש אותך שם" הוא ניתק את השיחה, מתלבט מה

לעשות עכשיו, הוא התנצל בפני הצוות שהוא חייב לצאת מוקדם מהישיבה, ומיהר לרכב שלו, להגיע

בזמן למיכל.

חדר לידה הומה נשים, וצוות בתלבושת ורודה מחייכת רק מחכה לכל יולדת שתוסיף להם לעומס

המשמרת. מיילדת נחמדה הציגה את עצמה וניגשה לבדוק את מיכל, האישור הגיע, זו אכן היתה

ירידת מים. הם הופנו לשמירת הריון במחלקה לסיבוכי הריון, מרגע זה המטרה היא לשמור על

ההריון כמה שיותר זמן בפנים ובלי זיהומים.

מיכל החליפה את השמלה בכותונת בהירה של בית חולים, וכעת היא שכבה במיטה הגדולה של בית

החולים, מחוברת למוניטור שמדד את דופק העובר. רעש מונוטוני אחיד ומרגיע. בטנה חשופה מולו,

מכוסה חלקית בשמיכה דקה.

"כמה חיכיתי להריון הזה, אני לא יכולה להסתבך" מיכל בכתה, ואריה רק רצה ללטף את פניה

העדינות, לנשק את שפתיה האדומות. שדיה בלטו מתוך הכותונת הדקה של בית החולים, הפטמות

שלה הזדקרו להן, אדומות וכהות, הוא מתחיל לקנא בעובר הקטן, הזכר הבא שיגע בפטמות האלה,

שינק מהן בשקיקה כשהיא עדיין אסורה. הוא ניסה לגרש את המחשבה הזו מראשו, בטוח שהיא עוד

תטרוד את מנוחתו כשהוא יראה את ההנקה מתרחשת מולו. מיכל השתנתה במהלך ההריון, הוא

עשה לה טוב, הפך אותה לאישה בשלה ויפה.

אבל אריה נשאר עומד בצד המיטה, נזהר לא לגעת במיכל… מי היה זה שהחליט לאסור ככה אישה

בתהליך לידה ארוך שכזה? אין להם מושג כמה זמן יקח להם עד הלידה, ובינתיים מיכל אסורה.

וקשה לאריה, קשה מאוד.

והזכרונות מליל אמש, רק גורמים לו לרצות את החיבוק של מיכל, את הנחמה של מה שעשה.

אבל הוא מרגיש כמו משה על ההר, עומד מרחוק ורק צופה, המגע ממנו והלאה.

הוא חוזר הביתה רק בלילה. מיכל נשארת מאושפזת והוא לבד, השעון עם התמונות צוחק עליו

ממרום הקיר, מזכיר לו את הלילה הקודם. אריה נרדם על הספה עם הבגדים עליו, אין לו טיפת

אנרגיה ללכת עד המיטה שבחדר, ולישון בה לבד.

בבוקר הוא מתעורר מוקדם, מקלחת קצרה והוא כבר בדרך לבית החולים. מרחוק הוא שומע את

מיכל מדברת, זה כבר סימן טוב, הוא חושב לעצמו.

"בוקר טוב לך" היא מקדימה לו שלום "לא תאמין את מי פגשתי פה מקודם" היא נראית זורחת

הבוקר, כאילו כל חשות האתמול נגוזו.

"תנסי אותי, כמה אהיה מופתע" הוא מתגרה בה קצת.

"לתת לך רמז? זה רופא שאנחנו מכירים".

"יש כל מיני, רופא משפחה או משהו אחר?"

"אידיוט, ד"ר מתן עובד פה במרפאת נשים, ובגלל שהיה רשום בתיק שאני מטופלת פוריות שלו, הוא

קפץ להגיד שלום. נכון חמוד מצידו?" היא נראתה כל כך שמחה מהביקור הקטן הזה, שאריה החליט

לזרום איתה "כל הכבוד לו שהוא בא לבקר".

"הוא גם אמר שהוא יספר לאחות שם שאני בשמירת הריון פה, אם היא תוכל היא תגיע גם, ככה הוא

אמר לפחות. איזה צוות מקסים. ממש כיף שזכינו לטפל שם".

מיכל לא ראתה את אריה שהחליף צבעים בינתיים "האחות שם, איך קראו לה, רותי או משהו כזה,

נכון?" הוא ניסה לא להראות יותר מדי התעניינות.

"כן, מדהים איך אתה זוכר שמות של אנשים" מיכל חייכה אליו, והבטן שלה חייכה גם היא "הי, תראה

את התנועות של העובר הזה, הוא גם שמח לשמוע על תשומת הלב שאנחנו מקבלים".

אריה יצא מהחדר, נשען על קיר המסדרון, מנסה לדמיין את המפגש סביב המיטה של מיכל. הוא

יצליח להתעלם מרותי? לא להראות סימנים מיוחדים? הוא הרגיש איך הלחץ סוגר עליו, הוא התיישב

על הכיסא הצבעוני בחוץ, מחזיר לעצמו את הנשימה הרגועה.

הוא נכנס למייל שלו במן דחיפות רגעית, רק לעדכן את רותי במצב של מיכל.

רותי יקרה-

אני לא אתייחס כרגע למה שקרה, אין לי את הפנאי הנפשי כעת.

מיכל מאושפזת אחרי ירידת מים, ד"ר מתן היה אצלה הבוקר ואמר שהוא ישלח אותך לבקר אצלה.

אני מקווה שזה ברור שאם אני אהיה בחדר, נתנהג כאילו אנחנו מכירים רק מהמרפאה…

קצת חושש מהתפתחות הלידה המוקדמת.

אריה.

הוא לחץ על 'שלח' וכבר התחרט. אולי היא בכלל לא תגיע, אולי ד"ר מתן היה סתם נחמד למיכל

ואמר את זה. אולי ואולי, אבל את המייל הנשלח, אי אפשר למחוק.

הוא לא הספיק אפילו לחשוב מה לעשות והתגובה כבר נשלחה אליו.

אוי אריה, אני ממש מקווה שאחרי כל מה שעברתם מיכל והעובר יהיו בסדר.

אני אשתדל לקפוץ אליה בערב, אל תדאג, אני לא מכירה אותך בכלל…

אבל מותר לי להוסיף שהייתי שמחה להכיר יותר? היה לי כיף.

רותי .

אריה הרגיש את הרעד שעובר בו. הוא נכנס לחדר השירותים במחלקה, מחפש לעצמו כמה דקות של

שקט עם עצמו. הוא עצם את העיניים, נותן לדמיון להשתלט עליו. הוא נשם עכשיו את רותי, רואה

אותה צמודה אליו, יושבת עליו. השדיים שלה קרובות אליו כל כך, אבל הוא לא מצליח לגעת בהם.

מחסום בלתי נראה מפריד בינו לבינם. הוא מנסה למשש את האוויר, הכי קרוב שהוא יכול אליה.

הריח שלה משגע אותו, ריח מעורבב של בושם יקר והפרשות של אישה חושנית.

הוא השווה לרגע את הפטמות הזקורות של מיכל ושל רותי, ופתאום מיכל נראתה לו הריונית יותר,

בשלה לילד, ולא לו… הוא שמע מחברים על משברים בזוגיות אחרי לידה, ופתאום הוא שמח שיש לו

לפחות את רותי, יהיה לו עם מי ליהנות קצת. והיא כבר חוזרת שוב למולו, משוויצה בגופה הענוג,

הערום. והוא במרחק נגיעה ממנה, ופתאום נפרץ הסכר, הוא מחזיק אותה בשתי ידיו, ומענג אותה,

כל כולה עליו כעת, והוא מרגיש את חלציו נלחצים כנגדה, והיא צוחקת.

צוחקת על הבליטה במרכז גופו, על התמימות שלו, על זה שלא ידע אישה אחרת מעודו.

והיא נושקת לצווארו, לזיפי הזקן שלא הספיק לגלח, למפתח החולצה שנפתחת קמעה קמעה. וכבר

גופו חשוף גם הוא, וידיה מטיילות על גופו, מתעכבות על הבטן התחתונה, והיא פותחת לו את

המכנסיים, מפשילה אותם עד ברכיו ויושבת על הרצפה לידו. בתחילה היא מניחה את ראשה על

ברכיו והוא מלטף את תלתליה הפרועים, ולאט היא מניחה את ידיה על הזין הענק שלו, שולפת אותו

מתוך התחתון הלבן, ומכניסה אותו אל פיה.

אריה גונח חרישית שלא ישמעו, אל נותן דרור למחשבות שלו. הוא מרגיש את השפתיים שלה סוגרות

על הזין שלו, והוא שולח אצבע אל בסיס הזין, מעביר אותה ומגרה את עצמו, אבל זו שוב רותי עכשיו,

והיא מוצצת לו כל כך טוב, שהוא מרגיש שהוא עוד רגע לא יוכל לשלוט בעצמו… והגניחות הולכות

ועולות, ורק שלא יכנס מישהו לשירותים וישמע אותו עכשיו, עוד יחשבו שבאמת קורה פה משהו.

אבל רותי, הוא לא יכול לעצור, הוא כמעט מתנצל לדמות בדמיון, אבל הוא רוצה לשפוך לה בפה, כל

כך רוצה להרגיש את הזין שלו מתרוקן והולך בתוך הפה החם שלה, עם הלשון שמלטפת אותו

בפנים.

והוא שופך על נייר הטואלט של בית החולים, מרגיש איך גופו הולך ונרפה, איך הכוחות עוזבים אותו.

אריה מוריד את הראש ודמעות זולגות על לחייו. הוא לא יודע אם זה דמעות של כאב, של יאוש או של

אושר, אבל הן זולגות. והוא נותן להן מקום היום, והוא מתייפח על מיכלי ועל ההריון, ועל הנפילה שלו

עם רותי, והגעגועים אליה. והוא בוכה על עצמו.

"גבר, הכל תקין?" הוא שומע מישהו מבחוץ קורא לו. הוא מוחה את הדמעה בנייר טואלט נקי "כן,

הכל תקין" הוא עונה חלושות ומנקה את עצמו כמה שהוא יכול.

כשהוא יוצא החוצה, הוא רואה תכונה ליד החדר של מיכל. הוא ממהר לשם, מנסה לשכוח את מה

שקרה.

"אתה בעלה של מיכל אייזנבך, נכון?" קוראת לו אחות מהדלפק הקטן שלהן.

"נכון, מה קרה?" הוא שואל בחשש.

"הכל בשליטה, הורידו אותה ממש עכשיו לחדר ניתוח. חיפשנו אותך"

אריה משפיל מבט "סליחה, הייתי בשירותים…"

האחות מלווה אותו למעלית, ומסבירה לו בכמה מילים על תהליך הניתוח "אל תדאג" היא מניחה יד

על ידו "הכל יהיה בסדר".