בן לו היה לי – חלק אחד עשר

אריה ישב מול האינקובטור הקטן, מתבונן בפליאה במעשה הבריאה הזעיר שמונח מולו. הוא ספר

שוב ושוב את חמשת האצבעות בידיים וברגליים, לא מאמין לגודל של התינוק שלו.

התינוק שלו. ושל מיכל.

אחרי כל הניסיונות והאכזבות, בסוף הוא הגיע, אמנם מוקדם מהצפוי, אבל כך הכל הוא בריא

והרופאים מרוצים.

הניתוח עבר טוב, והתינוק יצא במשקל קילו וחצי, קצת קטן, אבל הוא עוד יגדל, אריה יודע את זה.

הוא מרגיש את זה עמוק בלב שלו, במקום שהוא לא ידע על קיומו.

"מיכל בסדר, היא מתאוששת" הוא שומע קול מאחוריו. רותי.

"תודה. היית אצלה?"

"כן, הלכתי למחלקה קודם, היא נרדמה עכשיו" כיסא נגרר מהצד, ורותי כבר יושבת לידו "ואיך

האבא?"

"עוד לא מעכל, כנראה עד שהוא לא יקרא לי 'אבא', אני עוד אהיה בהכחשה". אריה חייך אל הבן

שלו, רואה את תנועות הגוף העדינות, את הרפלקסים של הגפיים.

"אתה תהיה אבא מקסים, אני בטוחה בזה" היא הניחה את ידה כדרך אגב על ירכו, מחכה להרגיש

את האבא הצעיר.

"לא פה, זה לא מתאים" אירה הוריד את היד מהרגל, מתחרט על כל רגע שהוא צריך להוריד אותה.

הם נשארו לשבת אחד ליד השנייה עוד דקות ארוכות, שומרים על שקט מתוח. אף אחד לא מעז

להפר את הדממה.

"סליחה, אבל תכף ביקור רופאים. אנחנו מבקשים לצאת מהמחלקה" האחות עוברת בין ההורים

המודאגים, מנתקת אותם מהעריסות הקטנות, המוגנות "זה יקח בערך שעה".

אריה ורותי יוצאים ביחד מהפגיה "אז לאן עכשיו?" רותי שואלת, תולה באריה מבט מלא משמעות.

"אני רוצה לקפוץ לראות מה עם מיכל, היא היתה נראית תשושה מקודם" אירה ממהר לכיוון המעלית.

"אני אחכה לך בלובי, יש לי שעה פנויה עכשיו" רותי פונה למדרגות, ואריה מביט בה כשהיא הולכת,

גבה הזקוף, התלתלים המעטרים את צווארה החשוף, המבט שלו מלווה אותה עד שהמעלית מגיעה,

מיכלי יותר חשובה, הוא מזכיר לעצמו וכבר נמצא מול החדר שלה ביולדות ג'.

מיכל שוכבת במיטה, ישנה עמוק. "סליחה" אריה פונה אל האחות שמדברת עם היולדת השנייה

בחדר "מה קורה עם מיכל?"

"היא קצת עייפה וכואבת. זה בסדר ונורמלי. היא קבלה עכשיו קצת חומר מטשטש והיא תישן מצוין.

קח לך הפסקה, לך הביתה קצת, תנוח גם אתה" היא מחייכת אליו, מכירה את הבעלים המודאגים

האלה, לפעמים צריך להעיף אותם הביתה, אחרת הם קורסים בסוף במחלקה "אם היא תתעורר

בשעתיים הקרובות, אני מבטיחה להגיד לה שהיית פה, ואז נגמרת לי המשמרת. אבל אני בטוחה

שהיא תישן הרבה יותר משעתיים".

אריה משאיר למיכל פתק קטן ליד המיטה, מקווה שהיא תישן טוב ותתחזק.

המעלית מבוששת להגיע, ואריה מדלג את המדרגות שתיים שתיים, ממהר אל הלובי, לראות אם –

רותי עוד פה. אולי הוא יקפיץ אותה למרפאה, הם ידברו קצת. רק דיבורים הוא אומר לעצמו, אסור לו

להיסחף. הוא נפלט מחדר המדרגות ישר אל הלובי הסואן. בקצה השני הוא רואה את רותי עומדת

עם הטלפון ביד, גבה אליו ולפי תנועות הידיים שלה, היא נראית לו עצבנית. אריה מתקרב בשקט

מאחוריה, לא רוצה להפריע. הוא כבר עומד במרחק סביר מרותי ושומע קטעי מילים, שומע את

הנימה העצבנית של רותי ואת המתח שבקולה. האנשים שסביבו מונעים ממנו לשלוח יד אל האישה

הזו, לנסות להרגיע, לנחם. הוא כבר ממש לידה והיא רואה אותו בזווית העין "טוב…. אני חייבת

לסיים את השיחה הזו….. גם לך" רותי מכניסה את הנייד לכיס המכנסיים, ומוציאה משם טישו מקופל

"סליחה, לא התכוונתי שתשמע משהו מהשיחה" היא מושכת באפה ומנגבת דמעה סוררת.

"בואי נצא מפה למקום שקט" אריה כבר תר אחר היציאה.

"בא למעלה, אני מכירה את בית החולים הזה טוב" היא מנווטת אותו בין ים הצובאים על הכניסה,

הממהרים למעליות, וקוני הקפה והעוגה. הם עולים במדרגות לקומה עשירית, אריה מתנשף כבר "זה

עוד רחוק?" הוא שואל תוך ניסיון לנשום "למה לא עלינו במעלית?"

"הגענו" רותי אומרת בקלילות "תעבוד קצת יותר על הכושר שלך" היא מחייכת אליו, מסבירה את

הסלידה שלה ממעליות, אם לא חייבים לא עולים. דלת נפתחת בצד והם כבר על מרפסת המשקיפה –

אל העיר הגדולה "זהו, זה המקום השקט שלי. כשאני רוצה לברוח קצת, ואני בסביבה, אני עולה

לפה" היא נשענת על המעקה וזורקת את ראשה אחור, הרחק אל האוויר הפתוח.

"רותי, תזהרי" אריה קופץ ממקומו, מתקרב אליה ותופס אל ידיה "רק אל תפלי לי פה עכשיו" הוא

מצמיד אותה אליו, ידיו משחקות בתלתלים שלפני רגע חיפשו את החופש מעבר למעקה.

"אל תדאג, אני בסדר" היא אומרת בקול שקט ודמעה קטנה וסוררת זולגת על לחיה. רותי מסתובבת,

מפנה את הגב לאריה "עזוב, אני בסדר".

"רותי, תסתכלי אלי. אל תתעלמי ממני כשאת עצובה. זה בסדר".

"אני צריכה לנשום קצת, זה הכל, זה יעבור עוד רגע".

"רוצה לשתף אותי בשיחה שערערה אותך?"

"אני… זה פשוט הגרוש שלי. מדי פעם הוא נזכר שאני חיה והוא מנסה לשכנע אותי לחזור, לראות

את האור בסמטאות הצרות של החיים שלו" היא לקחה נשימה עמוקה והמשיכה "לא ממש עשינו

שיחת פרידה, זה היה יותר אני בורחת ואתה תתמודד. אני יכולה להבין שקשה לו עם זה. עברו כבר –

כמה שנים טובות, מאז הוא לא מוצא את עצמו. הוא לא התחתן שוב, והוא טוען שאני צריכה לחזור

אליו" רותי הפסיקה לדבר, מסדרת תלתל קטן שנכנס לה לעין "אם הוא רק היה רואה אותי היום…"

המבט שלה נמשך אל עבר הנוף העירוני, מחייכת למחשבה של מה הוא היה אומר, לו ראה אותה

ככה…

אריה עטף אותה בזרועותיו "אל תחשבי עליו עכשיו. יש לנו זמן קצוב להיות פה" הוא הרגיש איך

החומות שלו נסדקות ונופלות, רק מלנשום את הריח של רותי, מלשמוע אותה.

הוא רצה רק לדבר, אבל עכשיו, הוא רוצה יותר, הרבה יותר. הידיים שלו בוחשות את התלתלים

החומים, שפתיו עורגות לשפתיים שלה, ורותי מצידה, מחזירה לו אהבה.

"אריה, אולי.."

אבל אריה רק עסוק בלטעום את טעם שפתיה, הלשון שלו כבר מגששת אחר הדרך, הפה שלו נפשק

לטעום את טעם הפה המתוק שלה. רותי נצמדת אליו, מרגישה את החום שעולה ממנו. היא שולחת

יד כדרך אגב אל בין הרגליים של אריה, מרגישה את הבליטה שם גדלה "לעזור לך?" היא שואלת

וכבר פותחת את הרוכסן העיקש, ידיה על התחתון "תגיד לי עד מתי מותר לנו להמשיך".

אבל אריה לא שומע כלום, הוא רק רואה אותה מולו, מרגיש אותה צמודה אליו, שדיה מתחככים

בחזה שלו, הוא שולח יד אל תוך החולצה, הבד הנעים של החזיה לא מהווה בשבילו מכשול, הוא

פותח את הקרס הקטן מאחור, והחזיה כבר תלויה מעל השדיים. רותי במיומנות מכניסה את הידיים

לתוך השרוולים ומחלצת את החזיה עם הבד העדין, היא משליכה אותה הצידה אך זו נופלת לה

למטה, את כל הקומות עד החצר האחורית של בית החולים. רותי ואריה עומדים ליד המעקה, רותי

צוחקת צחוק בלתי נשלט "אוי, מעניין מי ימצא את החזיה שלי". אומץ להביט למטה, אין לאף אחד

מהם.

הם מתיישבים על רצפת המרפסת, אריה נשען על הקיר הנמוך ורותי מניחה את ראשה על אריה,

רחוקים מעינם של אחרים. הוא רק מלטף את לחייה בקצב מרגיע. הצחוק נרגע, ועכשיו רק נותר

המבט בעיניים. המבט של השקיקה. בלי מילים מיותרות, בלי הרבה מחשבות, הם פורמים כפתורים

ומעיפים חולצות, מתירים רוכסנים ומכנסיים. הם יושבים אחד מול השניה, שניהם ערומים, ורק

העיניים מדברות. נוגעות.

"אני…" אריה מתחיל ומיד מפסיק.

"אל תגיד כלום" רותי מתקרבת אליו, מתיישבת ממש קרוב, חום הגוף של שניהם יחד מדליק אש

פנימית שבוערת חזק.

אריה שולח ידיים ללטף, להרגיש, ורותי מצידה עוצמת עיניים, נותנת לו לעשות בה כרצונו. אריה

לומד את הגוף הזה מחדש, בודק כל שקע, כל בליטה. הידיים מגששות, חוקרות. הוא מרגיש את

הבטן השטוחה, עולה למעלה החזה, השדיים המושלמות, הוא עוצם את עיניו ונותן רק לאצבעות

להוביל אותו. הוא משחק בפטמות הקטנות, ומרגיש איך גופה של רותי נדרך לרגע, ואז נרפה.

הוא עובר לכתפיים, מעסה אותן קלות, מרפה את השרירים התפוסים. עולה במעלה הראש, אל

השיער מצידו האחד והפנים האוהבות מהצד האחר.

הוא מעביר אצבע על השפתיים המצוירות, והן נפתחות מעט, נותנות לו פתח להיכנס. אריה ממשיך

הלאה, האצבע עכשיו על גשר האף, ומשם אל העיניים, החלון לנשמה, כמו שרותי אמרה לו פעם.

אבל עכשיו החלון הזה סגור, אצלו ואצלה.

הנשמה נשארת מחוץ למשחק, עכשיו זה רק הגוף החשוף, במרפסת הפתוחה בקומה העשירית של

בית החולים.

גם רותי רוצה להרגיש אותו, את הגבר הזר שנכנס לה לחיים כבר לפני כמה חודשים, ומאז לא עוזב.

כשהיא מרגישה את הידיים הגדולות על פניה, היא מגששת את דרכה אל פניו. הראש המגולה, זיפי

הזקן שמסגירים את הגבר שלא מצא את הפנאי הבוקר להתגלח, היא מעבירה את האצבע על

השפתיים הדקות, וממשיכה אל הסנטר, ומשם במרכזו של הגוף היא יורדת למטה, אל הצוואר ואל קו

האמצע. בלימודי האחיות הסבירו להם על קו האמצע של הגוף, על השוני והדומה בין צדדי הגוף,

עכשיו היא חוקרת את זה באצבעותיה.

בבית החזה היא עוברת בין צד ימין לשמאל, מרגישה את הלב הפועם מהר, אולי מהר מדי. ידיה

יורדות בקו אחיד אל הבטן השעירה קצת, היא מלטפת בעדינות, חוששת לרדת עוד קצת למטה…

אריה פוקח את עיניו רק לרגע, חורט את מראה דמותה בזיכרונו. הוא יודע כי לא לעולם הוא יוכל

להרשות לעצמו את רגעי החסד האלה עם עצמו, ואיתה.

סירנות מיללות תחתם. עוד מטופל מגיע לקבל טיפול, עוד משפחה נוספת למעגל כיסאות ההמתנה,

והם שניהם בבועה נפרדת, חיים רק אחד את השניה.

"אריה, אני לא רוצה להצטער אחר כך על מה שאנחנו עושים" רותי מביטה בו כעת, רק הוא בעולם

שלה.

"לא נצטער, לא נעשה שום דבר שיעורר בנו את הרגש הזה" הוא שולח יד ללטף את פניה, והיא

מתקרבת אליו, משעינה אותו אחורה אל הרצפה הקרה, ומתיישבת עליו, הבד של התחתונים עוד

מפריד ביניהם, כנראה שהוא ישאר שם, ישגיח שלא יעברו גבול בלתי נראה.

אריה מצמיד את רותי אליו, היא כבר מרגישה את גבריותו המתפרצת, עומדת לדום, אבל הבד

הרטוב כל כך, שומר עליו מכונס.

במין הסכמה שבשתיקה ביניהם, היא מרגישה את הזרע החמים מכסה את התחתון תחרה שלה,

החום מציף אותה מבפנים, מתערבב עם חומה הפנימי.

אריה גונח בשקט "מקווה שאת בסדר" הוא שואל בקול רפה, כאילו עם הזרע שנשפך, אזל גם כוחו

הפיזי.

"אני בסדר גמור" רותי קמה לאיטה, מורידה את התחתון הרטוב. מהתיק היא מוציאה תחתון חדש

ארוז "נשים, לך תבין, את כל הבית הן סוחבות. לפעמים זה משתלם" היא מחייכת, ומתלבשת לאט,

קודם התחתון, אחר כך המכנס והחולצה. רק החזיה עדיין שוכבת לה שם למטה, בחצר האחורית של

בית החולים, מחכה לבעליה.