מירי התלבשה, מחליפה את הבגדים שוב ושוב. מה הכי יתאים למאורע?! שלא יראה מוגזם מדי, אבל שיחמיא לה מספיק.
היא קפצה השבוע לקניון בעיר ליד, התחדשה בסט הלבשה תחתונה בצבע סגול, שיתאים לחלוק שהוא קנה לה מתנה. אוי החלוק… היא מתענגת על המחשבה של מה יקרה עוד מעט. היא מוציאה את השקית ממעמקי הארון, שם היא הטמינה אותה עד לרגע המתאים. הבד השופע, הנעים, ערב לה למגע ידיה.
היא עומדת עכשיו מול המראה, לובשת את הסט המחמיא, היא אוהבת את הגוף שניבט אליה. אמנם נשארו לה קצת עודפי בטן מהלידות, אבל החזה שלה חזר לממדים התקינים שלו. היא יודעת שהיא נראית טוב, אבל הסט החדש, עוטף את גופה ונותן לה תחושה טובה יותר.
עם בעלה הדברים נראים טוב, הם למדו את האיזון ביניהם, כל אחד שומר על המקום שלו, ועל השני. יש להם את השעות הטובות שלהם, את המיטה שלהם, שבה השמים מתמלאים בזיקוקים, מאירים את העולם כולו באושר שהם גורמים אחד לשנייה.
ומנגד, יש את המתח הבלתי נראה, האם גם בעלה יתן לעצמו לשבור את הכללים, או שרק לה הוא נתן את המרווח הזה. והיא עוד זוכרת את המבט שהוא נתן במלצרית החמודה, ומאז היו עוד כמה מבטים, בזמנים שחשב שלא רואים אותו. ולה זה עושה טוב, היא מרגישה איך היחסים ביניהם רק מתחממים אחרי כל מבט חטוף שכזה, ממש כמו שיחה עם שלמה, היא חושבת לעצמה.
ועכשיו המפגש הזה, כמה היא מחכה לו.
לפני שבוע הגיעה האריזה המסתורית, וכעבור יומיים, מעטפה קטנה, סגולה, נחה לה על אותו השטיחון בדיוק.
'מירי יקרה.
אשמח שניפגש. אני אחכה לך בהרצליה, ליד הטיילת.
את תעמדי עם הפנים לים, לשקט. כבר תדעי שהגעת למקום הנכון'.
ושוב הזיכרונות מהדירה הקטנה, היא כבר לא יודעת מה חלום ומה היתה המציאות. האם הוא נשק לשפתיה, ליטף את לחייה? או שהיא רק חלמה את זה. מגע ידיו מורגש מאי פעם, למרות הימים הרבים שחלפו. היא חולמת אותו. רוצה אותו כל כך. היא מרחיקה את הזיכרונות האלה, עד שהיא לא תהיה איתו, היא צריכה לחשוב על בעלה.
היא שוב עוצמת עיניים והרצליה פתאום צבועה בצבעים של בעלה, בבית הקפה שהיו בו ביחד, בשיחה הגלויה שהיתה להם, אחרי הרבה זמן של הסתרות וכאבים. היא נזכרת ב"אישור" שלו, סוג של הסכמה בלי הרבה מילים, לקשר שלה עם שלמה, נכון זה רק אישור למשהו טלפוני, אבל זה עדיין הרבה יותר ממה שהיא חשבה שיהיה לה.
והנה היא שוב חוזרת לשלמה… מה יהיה איתה?
היא מתלבשת בשמלה אחת ופושטת אותה מהר, מעבירה מעל ראשה שמלה אחרת, מחמיאה יותר. היא מרוצה מהמראה שלה. היא מושכת את שפתיה בשפתון בהיר, מסדרת את הפאה החגיגית ויוצאת מהבית.
*
היא עומדת עם הפנים אל הים. בדרך לכאן, היא עברה ליד הדירה ההיא. אולי בכוונה. מנסה לראות סימני חיים בתוכה, אולי שלמה יקח אותה שוב לפה, אולי לא.
כמה רצתה לראות את הרכב שלו בחניה, ואז היה לה במה להיאחז. אבל היא היום על תקן ילדה טובה. ובקשו ממנה במפורש להמתין עם הפנים לים. והיא בדרך לשם.
הרוח עושה בפאה שלה כרצונה, מעיפה שיערות בודדות לתוך עיניה. אבל העוצמה של הים רחב הידיים מולה, שווה לה את הכל. היא מוצאת עמוד קטן להישען עליו, לא יודעת מתי בדיוק הוא יגיע. אין כמעט אנשים באמצע היום בטיילת בהרצליה. קבוצת רצים מעורבת חולפת על פניה, לבושים בגופיות צמודות לגוף ומכנסיים קצרים, היא מביטה על הטבעיות של הגברים והנשים ביחד, ולא מצליחה לדמיין את עצמה בסיטואציה שכזו. אבל ריח ההרמוניה שלהם אופף אותה, והיא ממשיכה ללוות אותם במבטה עד שהם מתרחקים.
מירי מרגישה בנוכחות אדם לידה. מבט ממושך שגורם לך להפנות את הראש. לפני שהיא מפנה את ראשה לעבר המבט, העיניים שלה מתכסות. בד שחור עדין חוסם לה את הראייה. ובלי מילים היא מובלת ביד גברית, אל פינה שקטה.
הפרפרים מציפים אותה. היא לא חשבה שככה היא תפגוש את שלמה. או אולי מישהו חוטף אותה. אולי זה בכלל שוד. והיא כבר רוצה לצעוק, אבל יש משהו שמשרה עליה ביטחון במגע הזה, משהו מוכר, כאילו לחזור הביתה אחרי יום מפרך. והיא מתרצה ומשתפת פעולה.
*
הוא ראה אותה מגיעה, כבר מרחוק הוא זיהה את צעדיה. הפאה החגיגית על ראשה והשמלה, החמיאו לה כל כך. הוא כבר רצה להגיע אליה, אבל עוד אין לו אומץ. הוא ממשש בכיסו את הצעיף השחור הקטן, הוא רוצה להפתיע אותה. הוא מקווה שהיא תופתע לטובה ולא תתחיל לצעוק באמצע הרחוב. אמנם אין הרבה אנשים עכשיו, אבל בכל זאת, לא נעים שגבר חרדי מוביל בידו אישה חרדית קשורת עיניים.
אבל היא זרמה, למזלו. בשקט הוא הוביל אותה הצידה, אל עבר המזח, אל היאכטה הקטנה ששכר לשניהם.
אם כבר חוויה חדשה, אז כזו. הוא כבר דמיין את שערה שיתבדר מהרוח, את בגד הים שקנה לה, לבוש על גופה המושלם. רק מהמחשבות האלו, זקפתו מתעוררת לחיים.
הם נעצרים לפני הירידה לכבש הקטן, הוא מתלבט איך להדריך אותה, בלי שתשמע את קולו, בלי שתדע בוודאות מי הגבר המסתורי. הסקיפר מציל אותו, ומגיע לקראתם.
"שאני אתן יד לגיברת?" הוא שואל בעברית קצת עילגת.
"לא" היא משיבה לו "רק תדריך אותי איפה לדרוך".
והוא מסביר לה בסבלנות "טוב מותק, עכשיו רגל ימין יורדת למטה, יש לך בצד את המעקה, תישעני עלי אם את רוצה" והוא שולח קריצה אל הגבר, מבין את ההתרגשות הנצפית אצלו. והוא כבר מדמיין מה יקרה אצלו בחדר של היאכטה, בטח זוג אוהבים, הוא מכיר כאלה, בוגדים על הים, חושבים שפה הכל מותר.
*
הוא החנה את הרכב שלו, שמח על החניונים המסודרים. יש לו פגישת עבודה בבית קפה קטן. הוא ממש לא יודע אם העבודה תהיה רלוונטית עבורו, אבל הוא תמיד מוכן לשמוע הצעות מעניינות, וזו נשמעת אחת כזו.
מרחוק הוא רואה אותה. הוא לא יכול לפספס את מראה דמותה האצילית. כמה היא יפה, בפאה המתנפנפת, השמלה הכהה. למרות שהיא עומדת בגבה אליו, הוא יודע שזו מירי. בכל מקום הוא היה מזהה אותה.
הוא נעצר לרגע, מתלבט אם לגשת אליה, או לבית הקפה. ואם יגש, מה יגיד לה? הי, הגעתי הנה בטעות?! מה הסיכוי שהיא תאמין לו, רק שלא תחשוב שהוא עוקב אחריה, בודק את צעדיה.
מהנייד שלו מצלצלת התזכורת לפגישה, שלא יאחר. רק מבט אחרון…
הוא נועל את הרכב ומשתהה רק רגע נוסף. ואז, משום מקום הוא רואה את הגבר ההוא צועד לעברה. באיזה ביטחון הוא מכסה את עיניה, והיא לא מתנגדת, ממש כאילו צפתה את זה מראש.
אולי היא חושבת שהוא זה שמפתיע אותה?
למה זה לא הוא בעצם?
מה מונע בעדו לגשת אליה, לעטוף את עיניה במטפחת יפה ולקחת אותה איתו?!
הנייד שוב מצפצף, תזכורת נוספת. אחרונה. נותרו לו שתי דקות בדיוק לחצות את הצומת ולחפש את בית הקפה.
הוא רק חייב לדעת מי זה הגבר הזה. עם מי מירי צועדת בכזה ביטחון. ואז הוא נזכר בתמונה שפעם נפתלי הביא… הוא אף פעם לא היה באסיפת הורים בכיתה, ואיך יוכל לזהות אותו.
הוא ממהר לפגישה שלו, לא רוצה להפסיד אולי את האפשרות לעבודה מאתגרת.
*
מירי מרגישה את הרצפה זזה לאט תחתיה, וכבר מבינה את המקום שאליו היא נכנסה. הקול של הגבר מקודם, נותן לה הוראות לרדת כמה מדרגות, לשבת בצד, והיא מצייתת ממושמעת, מתלבטת איזו הפתעה מצפה לה.
היא שומעת את הדלת נסגרת, והיא יודעת שהיא לא לבד. היא שומעת את הנשימות קרובות אליה. ידיה נשלחות מעצמן להוריד את הכיסוי, אבל מישהו עוצר בעדה.
ידיים מוכרות עוטפות אותה, היא מרגישה את הביטחון במגע הזה. היא מתמסרת למגע, לחיבוק הטוב. הן חמות, ומחממות את ליבה.
היא רוצה לצעוק 'תראה מה הבאתי איתי בתיק. את החלוק הסגול היפה' אבל אין לה אומץ לדבר, להרוס את המתח שהוא בנה בזמן הזה.
היד החמה מלטפת את לחיה, יורדת אל הצווארון השמרני של השמלה, משחקת לרגע בכפתור שחוסם את נתיב האוויר ונתיב הבריחה.
מירי עצמה עיניים מתחת לכיסוי הכהה, מרגישה את הפרפרים בתחתית הבטן שלה מתחילים לעוף לכל הכיוונים. היא הרגישה את הידיים מלטפות ונוגעות, אבל משהו קינן בה. מין תחושה מוזרה שכזו, שהידיים האלה כבר נגעו בה. ועם שלמה, היא לא הגיעה לשום נקודת אל-חזור. או שזה רק הדמיון מתעתע בה. הרצון שלה להרגיש אותו קרוב כל כך…
הידיים ממשיכות לפלוש מתחת לבגדים, לשות את הבשר החם.
בהתחלה היא עוד נדרכת, חוששת שהיא תאבד את הראש, ויחד איתו את הנאמנות האחרונה שעוד נשארה לה לבעלה. אבל אז היא מחליטה לשחרר. ליהנות.
הם על הים, לפי התנועה העדינה של הרצפה. הם בחדר סגור, אף אחד לא יודע שהם פה, אז למה לא ליהנות? ואין ספק שהידיים שלו יודעות את העבודה. היא מרגישה את השמלה שלה מתרוממת, את הידיים חושפות את הערווה שלה, התחתונים מורדים ממנה באיטיות, כל סנטימטר שהם יורדים, היא מרגישה את הרטיבות שמתפשטת בתוכה והחוצה. יש לה תנועות לא רצוניות, לא נשלטות, היא זזה במקומה, נעה בעיגולים קטנים של אושר. אצבע קטנה עוברת לאורך קו השיער שלה, משחקת בשערות הערווה, נוגעת לא נוגעת במרכז האושר הפנימי שלה.
את הגניחה הרמה היא לא הצליחה להחניק, או אולי לא רצתה. אבל כששתי אצבעות נכנסו אליה ושיחקו אצלה עמוק בתוך הנרתיק, היא לא יכלה עוד להתאפק, ושימות העולם, היא חשבה לעצמה. אבל מזל שהם על הים, ואף אחד לא יכול לשמוע.
היא הקשיתה את גבה לאחור, מפשקת את רגליה עוד קצת, נותנת לאצבעות את המקום הראוי להן.
"תמשיך" היא גנחה בקול "אל תפסיק לעולם".
והוא המשיך, מענג אותה, מביט באישה הזו, מכוסת עיניים, לא יודע אם היא בכלל חושבת שזה הוא, ואולי היא מדמיינת את הגבר השני מענג אותה ככה. המחשבה עליה מזדיינת עם גבר אחר, מקפיצה אותו, מכניסה מתח נוסף בסקס הפרוע שאליו הוא מכוון.
הוא לוקח את היד שלה, נושק לאצבעותיה העדינות, ומניח אותן אחר כבוד על הזין שלו, המתוח כקפיץ. האצבעות שלה סוגרות עליו, מחזיקות אותו שלא יברח לשום מקום.
אבל האצבעות שלה מרגישות, היא תוהה לעצמה אם לכל הגברים האבר הזה מרגיש אותו הדבר?! עד היום היא היתה רק עם בעלה, מעולם לא נגעה בגבר אחר ככה, ומשהו במגע, מרגיש לה אותו הדבר, אבל אולי בסופו של דבר זין זה רק זין…
היא ממשיכה לשחק באצבעותיה, מרגישה את אצבעותיו בתוכה. הם נעים בהרמוניה מושלמת, כל אחד משחק בסתר הסתרים של האחר, נותנים להגיע אל העונג המצופה.
כשהוא כבר מרגיש שהוא לא יכול יותר להחזיק את עצמו, והוא כבר חייב לפלוט את זרעו, הוא מפסק את רגליה בעדינות, עוד מספיק לשלוח אצבע עדינה ללטף את הבטן, מרגיש אותה רועדת תחתיו, והוא נכנס אליה באחת. חזק ועמוק.
את הגניחה שמירי השמיעה, כנראה שמעו גם עופות השמים והדגים שסביב היאכטה הקטנה.
עיניה עדיין מכוסות, ידיה מוחזקות בידיו של האיש שמעליה. שפתיה פתוחות קמעה, מנשקות את הפה שקרב אליה לנשיקה.
היא לא אומרת כלום, לא רוצה להרוס. לבסוף היא נשברת, רוצה כבר לשמוע את קולו המלטף,
"זה היה כל כך טוב" היא לוחשת לו.
"לגמרי טוב" הוא עונה.
ותחת המעטה של העיניים, תחת הכישוף הלא ברור הזה, היא עדיין לא בטוחה מי היה הגבר שעינג אותה כל כך.
היא עדיין לא יודעת של מי היו הידיים ששיחקו בגופה כאילו היה שלהן.
אבל דבר אחד היא יודעת בוודאות, הרבה זמן היא לא נהנתה ככה.
וואו את גדולה
מסקרנות וכיף לקרוא כל מילה שלך, זה מתחיל לההיפך לאהבה אלייך….
מרוב שאני מכור לסיפורים שלך אני עלול להיהפך לדרדס….????????
חחחח
חזק אין עלייך דרדסית
תודה
חזק ביותר
בכיף. רק מקווה שלא חזק מדי..
את נפלאה !
תודה רבה
והנה עוד טוויסט בעלילה ????
אוהב אותך????
????