כבר שבוע חלף. שבוע של שקט. שבוע של ניתוק.
מירי שוכבת במיטה, מקשיבה לבעלה שחוזר אחרי חצות הביתה ומתמקם לשנת לילה על הספה. בבוקר הוא קם מוקדם ויוצא לתפילה כשכולם עוד ישנים.
הילדים בטח מרגישים משהו, היא חושבת לעצמה. אבל כבר לא אכפת לה ממש.
היא כבר לא יודעת מה עדיף בשבילה, להישאר עם בעלה עם השקט והניתוק, או להיפרד.
היא מגלגלת את המילה – להתגרש, על שפתיה. המילה נשמעת לה קרה כל כך, רעה כל כך. לגרש אותה. לגרש ממה? את מי? ולמה… זו השאלה הכי חשובה לה – למה?
היא הסבירה לבעלה, או לפחות ניסתה להסביר לו, שהיא אף פעם לא נגעה בגבר אחר מגע מתחת לבגדים. היא נשבעה בכל היקר לה, אבל הוא התעלם ממנה והמשיך במעשיו.
אולי הוא מאמין לה, אולי לא.
ועוד יום עובר, והיא מסיימת את ימי הדימום שלה, שהגיע מוקדם מהצפוי (הרופאה שלה הסבירה לה שלחץ נפשי יכול לגרום להקדמת הווסת, האמנם היא כל כך מושפעת?), וליל הטבילה יגיע עוד יומיים, והיא לבד במיטה.
בבוקר היא משאירה לבעלה הודעה קטנה בתיק שלו: אשמח אם תגיע הערב מוקדם הביתה, אני טובלת.
היא מתחילה להתפלל שיראה את הפתק, שהפתק ייגע בו בפנים, במקום שעוד נותן תקווה לחיים שלהם ביחד.
שעת הערב מתקרבת, ולבעלה אין זכר בבית.
מירי מזמינה את השכנה הנחמדה, לשמור על הילדים ממש לחצי שעה, היא כבר חוזרת. עם שקית קטנה ושיער רטוב מתחת למטפחת, היא ממהרת למקווה השכונתי.
הילדים ממושמעים הערב, והולכים לישון בזמן. ואז היא לבד, והשיער רטוב מתחת למטפחת, והמילים של הבלנית עוטפות אותה: 'שיהיו בשורות טובות החודש. רק נחת מהילדים ומהבעל'. והבעל, איפה הוא הערב?
מירי נרדמת על הספה, מתעקשת לחכות לו. כשהוא פותח את הדלת, היא ניצבת לידו, מנסה לא להטיח בו מיד את הכעס והעלבון. הריח שנודף ממנו, לא משאיר לה הרבה מקום לדמיון, אבל היא לא שואלת אותו איפה הוא היה, היא לא רוצה לשמוע שקרים. במקום זה, היא מושיבה אותו על הספה, חולצת לו את הנעליים, ומניחה עליו את ראשה. אחרי כמה זמן הוא שם לב לראשה הכבד.
"מירי, זה לא מתאים", הוא מרים את עצמו מהספה.
"מה לא מתאים? טבלתי הערב. חיכיתי לך כל כך", היא אומרת וקולה מתחיל לרעוד.
"אני יודע, לא הייתי מסוגל להיות פה איתך, לא יכול להתנתק מהמחשבה שלך ושלמה…"
"די כבר עם זה. אני נשבעת שלא היה בינינו שום דבר אינטימי. אני יודעת שאתה אולי לא מאמין לי, אבל זו העובדה. ואולי תשאל למה זה קרה בכלל? אולי תשאל שאלות במקום להאשים אותי?"
מירי קמה, המילים שלה נוסכות בה ביטחון, היא לא האשמה, היא גם חלק מהקרבן "אם הייתי מקבלת בבית הזה מספיק יחס, נראה לך שהייתי מחפשת אותו בחוץ? אם רק היית מתייחס אלי, אלי בתור מירי – האישה שלך, ולא רק בתור האמא של הילדים, אולי לא הייתי מחפשת מישהו שיראה אותי".
היא מתיישבת על הרצפה, דמעות מציפות את עיניה. "נראה לך שקל לי עם זה? שכיף לי עכשיו?" מעיין הדמעות לא נגמר, והיא רואה את חבילת הטישו צונחת לידה על הרצפה.
היא מקנחת את אפה, ומוצאת את בעלה על הרצפה במרחק סנטימטרים ספורים ממנה.
"אוף עם הכל. שלמה היה החברה שאין לי, הוא היה בשביל להחמיא, בשביל שאני ארגיש טוב. נכון שזה לא מקובל ולא ראוי ולא ולא ולא, אבל תסלח לי, בבקשה", היא נשברה לגמרי, והקול שלה נסדק, היא אפילו לא בטוחה שבעלה שמע את המשפט האחרון, טובע בים הדמעות שלה.
היד על הראש שלה, הליטוף הנעים. "די מירי, אנחנו נתמודד כנראה. רק תביני שקשה לי". הוא איתה.
ביד רועדת, הוא עזר לה לקום, נוגע בה כאילו הייתה מצורעת, חולה. הוא הוביל אותה למיטה שלהם בחדר, עוזר לה לשבת עליה.
מירי רצתה להרגיש אותו כבר, להרגיש שיש קצת שפיות בתוך החיים שלה. אחרי תקופה קשה, להרגיש שבעלה איתה, בטח בליל הטבילה.
"טבלתי היום", היא אומרת לו, מנסה לא להביט בתוך עיניו, לא לראות את השיפוטיות שלו. "אני מותרת לך".
"מירי, קצת קשה לי".
"קשה, איפה?" היא מחייכת ושולחת יד מעל המכנסיים שלו, מודעת לרגישות הרבה שלו שם.
"די, זה לא מתאים", הוא מתרחק קצת, רק קצת, כאילו מבקש ממנה להמשיך, להילחם על הרצון שלה.
"לא מתאים עם אשתך? לא מתאים עם הגבר שנישאתי לו?" היא שולחת את היד שוב, מיישרת אותה כדי להגיע. עכשיו כבר הוא מתרצה, מתקרב קצת.
"מירי, למה את עושה לי את זה? את יודעת שאת חשובה לי". לא, היא לא יודעת. אבל עכשיו היא תתן לו להבין כמה היא חשובה לו, כמה הוא ירצה אותה. את כל מה שיש בליבה, היא מדחיקה, היא מוציאה עכשיו רק את הרגשות והרצונות שקשורים לתחום האישות. לחלומות שלה.
מירי נעמדת מולו, פורמת את כפתורי חולצתו הלבנה. המכנסיים כבר מופשלים, גם התחתון הלבן שתחתם. וידיה נשלחות אל בעלה, אל הגוף הזה שעומד מולה. היא אוספת כוחות כדי לגעת, זוכרת את המילים הקשות שהטיח בה, את ההתעלמות שלו ממנה. אבל היא רוצה לשקם.
פעם, המדריכת כלות אמרה לה, שהדבר היחיד שכיף אחרי מריבה עם הבעל, זה ההשלמה שאחרי. הריצוי. כזה היא רוצה.
היא מתפשטת מהר, אולי מהר מדי ומושכת את בעלה אחריה למיטה.
היא מרגישה את הרתיעה שלו מהמגע שלה, אבל אותה זה לא מעניין עכשיו. ידיה נשלחות ללטף את האיבר שלו "כמה הוא גדול", היא מחמיאה לו, בטוחה שהאגו הגברי שלו זקוק לטפיחה.
בתחילה הוא שוכב סטטי, לא משתף פעולה, אבל התנועות המפתות של מירי במיטה, מעירות אותו. הוא בתחילה מלטף בעדינות את השדיים היפים, מרגיש את ההתרגשות שלו מהמגע הזה, ידיו נשלחות אל בין רגליה, החום מציף אותו, הרטיבות האין סופית שהוא יודע כי הוא אחראי לה, רק הוא, גרמה לו להתעוררות. הכעס שלו על ההתנהגות שלה, התערבב עם הרצון לזיון טוב.
ידיו לשו את גופה, הוא נשך את הפטמה הימנית שלה, מכאיב לב קצת. אבל הגניחות שלה שיגעו אותה. היא זזה במיטה, מניעה את האגן בקצב, גונחת בקול.
השעה מאוחרת ואין סיכוי שמישהו ישמע.
הוא ממשיך, עובר בין עונג לכאב. בין ליקוק מטריף לנשיכה מעצבנת. בין לטיפה עדינה למגע חזק.
הוא שומע את הגניחות של מירי, ואין לו מושג אם אלו גניחות של אושר או כאב. או גם וגם. אבל לא באמת אכפת לו, כל עוד היא לא מתלוננת.
"זה טוב", היא גונחת, מרגישה איך כל הגוף שלה נדרך מהמגע של בעלה, היא לא מכירה אותו ככה. בדרך כלל הוא עדין, מפחד לגעת יותר מדי, והיום… היא מרגישה שהם נוסקים גבוה וצונחים, ושוב. סקס שכולו רכבת הרים מרגשת. עכשיו היא מבינה את מה שקראה בספרים האסורים, ההם שהחביאה מאמא שלה, וקראה אותם בסתר.
הגוף שלה ביקש עוד ועוד. "אל תפסיק", היא כמעט התחננה לבעלה, "תביא אותי לקצה".
היא הרגישה את הידיים שלו חופרות בה, אצבעותיו שיחקו בדגדגן הגדול שלה, היא הרגישה איך הנשימה שלה הולכת ונעלמת. ואז הוא הפסיק.
"גם אני רוצה להרגיש כמוך. מגיע לי", הוא נשכב על המיטה, האבר שלו עומד דום, בולט מתריס. מירי ניסתה להיזכר בסיפורים ההם, איך לענג את הגבר. היא דמיינה את עצמה בת מורדת, שרק מחפשת את הזיון הטוב, והנה היא כבר מעל בעלה, גוהרת מעליו, מעבירה לשון ארוכה וחמה לאורך הזין שלו, מתעכבת על הכתר. היא מתעלמת מהטעם החמוץ שממלא את פיה, מההפרשות שלו שממלאות אותה.
"זה טעים", היא אומרת, ומרגישה את הדופק המואץ שלו, מאיץ עוד קצת. היא ממשיכה במרץ ללקק, ידיה עוטפות את האשכים הגדולים, מרגישה את התנועה שלהם בין האצבעות. בעלה גונח, מתפתל.
"תפסיקי", הוא גונח בקול. "תני לי קצת לנוח". מירי מתיישבת עליו ברגליים מפוסקות, מכניסה ומוציאה את הזין מבין הסתרים שלה, ממלאת את כולו במיצי התאווה שלה. שדיה זזים מולו, והוא ממהר לכסות אותם בשמיכה.
"לא חייבים שמיכה, אנחנו בחושך מוחלט", מירי מקשה.
"לא מוחלט, עובדה שאני רואה אותך מולי".
"אז תתאר לי מה אתה רואה", היא מתגרה בו. "ואז נתכסה, או נחשיך לגמרי".
"אהההמממממ. אני לא טוב בתיאורים, אבל אני טוב בלהרגיש אותך. וזה טוב לי" הוא שולח ידיים קדימה, ותופס בשתי ידיו את השדיים שמתחצפים מולו. "בזה אני טוב, ועכשיו שמיכה בבקשה".
מירי נשכבת תחתיו, יודעת שהוא תכף ייכנס לתוכה ויציף את איבריה בנוזל הזרע. היא מחכה לו.
בעלה כבר מעליה, מכוון ומכניס את האבר עמוק לתוכה.
"זה טוב", היא גונחת ושורטת קלות את הגב המכוסה. "רוצה להרגיש אותך חזק ועמוק".
שניהם שוכבים על המיטה, צחוק קל עובר על שפתיהם.
"זה לא שסלחתי לגמרי", בעלה דואג להסביר. "אבל תגידי לי בבקשה מה מצאת בו שאין לי?"
"סתם, הוא מקשיב לי. באמת כמו חברה טובה", רגע של שקט נח ביניהם. "קצת קשה לי שאין לי עם מי לשתף לפעמים דברים, אפילו סתם על דברים בינינו, או עוד מישהו לדבר איתו על הילדים, המשפחה". היא מקווה שהיא נשמעת כמו שהיא רוצה, ולא כמו אחת שמנסה לשכנע לריק.
"מירי, מירי, אני גמור מזה", בעלה מעביר את ידו בשערה. "זה עשה לך טוב? הקשר הזה עם שלמה?"
איך היא תסביר לו מה היא מרגישה "אתה יודע שאתה הרווחת מהקשר הזה? אני אסביר את עצמי", היא נושמת נשימה עמוקה, מתפללת שהוא יבין, "הקשר שלנו לא היה בשביל האינטימיות, אבל מטבע הדברים כשמדברים עם בן אדם אחר, הגוף מתעורר קצת. הרגשות, המחשבות. ובעצם מי שהרוויח מכל זה, היה אתה, שהייתי איתך יותר וביותר התלהבות".
"היית איתי יותר? או שהיינו ביחד וחשבת על מישהו אחר?"
"איך יכולתי להיות עם מישהו אחר, עם אף פעם לא ניסיתי? רק איתך, מבטיחה", היא נושקת לשפתיו, ועוצמת עיניים "אני אוהבת אותך".
"גם אני אותך מירי, גם אני אותך".
תודה רבה
חשבתי שאת כבר לגמרי לא שם…
שמח לשמוע שלא ????.
הכתיבה שלך מאד מיוחדת עדינה ועדיין סקסית ומחרמנת ????.
תודה שאת משתפת אותנו ????.
בכיף.
עונג שבת לקרוא את הפרק הנוכחי
יש לך כשרון כתיבה נהדר ומחרמן
ולהיכנס לכל מיני פינות חמודות שלא חןשבים עליהם לפני שקוראים אותם
נפלא נפלא. תמשיך
תודה רבה.
וואוו
תודה דרדסית
( קצת חבל שעלה בשבת – אני יודע שאת כבר לו שם … אבל אולי בכל זאת… )
תודה.
אני דתיה, גם לי הפריע שהפרק עלה בשבת.
שולחת בקשה למנהלי האתר, להבא.
ממש עוינג שאבעס אמיתי שכויח