שלמה ישב על כיסא המורה שלו, מביט על התלמידים החמודים. ראשים הורכנו מעל דפי המבחן, עפרונות חרצו בדפים הלבנים. ולו יש שקט.
מדי פעם הוא עובר בין בשולחנות, מעיר לאחד, מכוון אחר. אבל השיעור עצמו, רגוע. זמן למחשבות.
הוא רואה את נפתלי שוקד על הדף, לשונו יוצאת מעט החוצה, כולו מרוכז ולא שם לב למתרחש סביבו. ילד חמוד, הוא אומר לעצמו ומביט בו רגע אחד נוסף. ילד חמוד לאמא חמודה, הוא מציין לעצמו בראש. חמודה, רק חמודה? מירי עונה להגדרות אחרות- חושנית, סקסית. הוא נזהר מלחשוב עליה ככה, מפחד ליפול חזק מדי, אבל למחשבות רצון משל עצמן, הוא נעצר לרגע ליד נפתלי, כמה שהוא דומה לאמא שלו…
הוא מרגיש את צעדי הטנגו שלהם, מוחשי כל כך.
אחרי כל פגישה, גם חטופה, היא נעלמת קצת, מתנתקת. הוא כבר למד את זה, למד שזה לא בגללו, או ככה לפחות הוא משכנע את עצמו.
היא נעלמה לו שוב. מאז הרצליה, הוא לא שמע ממנה. כבר חמישה ימים. הוא מעיף מבט על השעון, מחשב באופן אוטומט את מרחק השעות בינו לבין המפגש עם מירי.
כמה כיף, כמה הנאה, כמה שליטה עצמית. זו תמצית האישה הזו, הוא חושב לעצמו כשהוא מתיישב על הכיסא, מחכה למבחנים של כל התלמידים.
מירי הרגישה שוב לא נעים עם עצמה, או אולי עם שלמה. היא כבר לא יודעת כלום. הכל מתבלבל אצלה בראש, הרגשות, הרצונות, התאוות…
והמבט של שלמה מלווה אותה כשהיא מניחה ראשה על הכר, וידיו כשהיא חובשת את הפאה. וטוב שבעלה קצת בבית, משאיר אותה יציבה עד כמה שאפשר. ורק בגללו היא מתנתקת כל פעם, לא נעים לה מבעלה.
היא מתחילה למנות את האנשים ש"לא נעים" לה מהם, והרשימה מתארכת.
אבל היא חייבת להגיב לשלמה, כמה אפשר להתעלם מההודעה שהוא שלח, רק אחת, כתב שהוא מבין שהיא צריכה את הזמן שלה אחרי המפגש שלהם, אבל ישמח אם היא תחזור אליו מתישהו.
ואולי הגיע כבר הזמן, היא חושבת כשהיא מקפלת כביסה, ממיינת גרביים באופן אוטומט.
מירי פותחת את המחשב, מתחברת למייל, רק הודעה אחת.
* שלמה, שלום.
רק שתדע שלא נעלמתי לך מהחיים, רק לוקח לי זמן לברר עם עצמי, מה אני רוצה.
מקווה שזה לא מורכב מדי עבורך, אבל אם כן, אני הכי אבין (אתה יכול להמשיך הלאה, לזה הכוונה).
תן לי עוד קצת זמן.
תודה רבה על ההבנה וההכלה, מירי (עד לא מזמן – מ').
היא יכולה לדמיין את התגובה שלו, אבל היא לא רוצה. היא מעדיפה להמשיך בעבודות הבית. רק ההודעה נכנסת קוטעת את הסדר, היא לא ממהרת להגיב, מסיימת קודם לסדר את הבגדים בארון, ואז היא חוזרת לשולחן ולמחשב הקורא לה.
* מירי יקרה (כן, יקרה)
קחי לך כל הזמן שתצטרכי, רק שתדעי שאני מחכה.
מבטיח לא להמשיך הלאה, ולמה לי לעשות את זה?! למה לי להפסיד את הכיף שיש לי איתך?!
אלא אם תאמרי לי שאת רוצה שנפסיק את הקשר הזה, ויהיה לי חבל, אני מודה.
שלך, שלמה.
מירי קראה את המילים החמות, מנסה לראות בין השורות, איפה מסתתר רובד נוסף, איפה מסתתרת הזמנה לעוד יום כיף שכזה. או אולי אין. סתם מייל רגיל, שנגמר במילים- שלך…
היא מגיבה רק במילה אחת- תודה. ומכבה את המחשב.
שיחשוב לבד על מה התודה, שיפרש את המילה הזו כרצונו.
הבית ריק לה פתאום, השקט והחושך משתלטים על הבית. היא עוברת בין החדרים, מציצה על הילדים הישנים בשלווה. בעלה יחזור עוד מעט הביתה, ואין לה כח אליו פתאום. מתי הוא כתב לה משהו? מתי הוא סיים במילה- שלך? המחשבות טורדות, והיא נכנסת להתקלח, מנסה לשטוף הכל בעזרת המים החמים.
הגוף הערום שלה מתעורר לחיים תחת הזרם החם, היא נוגעת קצת בעצמה, תחילה בחשש, אבל המגע טוב לה, והיא ממשיכה, מכניסה אצבע הססנית אל בין רגליה, המים מתערבבים עם החום הפנימי שלה. היא מרגישה את הרטיבות וזה נעים לה.
מירי מנסה לדמיין את בעלה לידה, תחת המים. אבל כל מה שיוצא לה, זה לראות את שלמה בעיני רוחה. קרוב כל כך, נוגע כל כך, היא עוצמת עיניים ומתמכרת לתחושה.
היא יודעת שהיא לבד מתחת למים, לבד בבית, אבל הנוכחות של אדם זר מורגשת לה. היא מושיטה יד קדימה, מדמה להרגיש את שלמה, את גופו התמיר, כתפיו הרחבות. את בית החזה שלו, השעיר הוא או לא. היא מזיזה את ידיה בקצב, אחת אצלה בסתר הסתרים, מענגת, והשניה מולה, מנסה לחוש את גופו של שלמה כנגדה.
מים קרים החלו יורדים עליה, והיא מתנערת מהם. מנגבת את המים מגופה החם ויצאת לחדר השינה כשרק מגבת לגופה.
"מירי, מה קרה לך? איפה הצניעות?" היא שומעת את בעלה גוער בה, אז כנראה שהוא נכנס מקודם. היא לא שמעה כלום.
"פשוט שכחתי לקחת את הכותונת למקלחת" היא עונה לו, ולא מסגירה את מה שרצתה להגיד, שהיא רצתה לעמוד מול המראה בחדר שלהם, מראה על הקיר, ולראות את עצמה חשופה. לראות את מה ששלמה רואה בה. אולי אפילו לראות את בית הסתרים שלה, לנסות לחשוף אותו למראה. אבל היא נכנסת לחדר וסוגרת מאחוריה את הדלת, ונוטלת את התחתונים והגופיה, והכותונת כבר עליה, ואפילו מבט אחד קטן היא לא נתנה בגופה המעורטל, רק כיסתה אותו ומהר.
בוקר, מירי בחנות, משכנעת גברת טרחנית לקנות את הצמיד לכלתה. זה החלק השנוי עליה בעבודה, לשכנע.
הפעמון מצלצל בכניסה והיא פותחת את הדלת, לא מביטה עדיין בנכנס בפתח החנות.
"שלום, אפשר לקבל קצת עזרה?" הקול מוכר לה, שלמה. עיניהם נפגשות לרגע אחד, וכבר סומק מציף את לחייה.
"עוד רגע אדוני" היא משיבה ברשמיות, מתפללת שאביה שנמצא בחלק האחורי של החנות, לא ישים לב למתרחש מתחת לאף שלו.
הגברת הטרחנית עזבה את החנות, לא לפני שקבלה הנחה שעזרה לה לקנות את הצמיד.
"איך אפשר לעזור?" היא פונה אל שלמה ומסמנת בעיניה שישמור על הרשמיות. היא מוציאה מגש טבעות זהב, יומולדת לאשתו והוא חייב להפתיע אותה.
"מירי, את יכולה להגיע רגע?" אביה קורא לה.
"טאטע, אני עם לקוח"
היא שומעת את הכיסא זז מאחור, אביה מדדה לחלק הקדמי של החנות, נעזר במקל ההליכה שלו.
"שולם עליכם" שלמה פונה אל אביה.
"מצאת מה שאתה רוצה? למי הטבעת?" קולו סדוק משנים של סיגריות מיותרות.
"העובדת שלך פה עוזרת לי, תודה רבה".
'עובדת' מירי מחייכת לעצמה, היא בעיקר עוזרת לאבא שלה בחנות, וגם זה בקושי, אם הילדים משתפים איתה פעולה ונותנים לה לצאת מהבית.
"טוב, אם אתם מסתדרים פה, אני אצא לבנק לכמה רגעים" הוא אומר כשהוא כמעט ועומד בדלת "תקנה לרעייתך מתנה יפה, זה חשוב" הוא מייעץ על הדרך לשלמה. ויוצא.
"הי מירי" שלמה שולח יד מעל הדלפק "מותר לי עכשיו?"
"לא פה. יש מצלמות" .
היא מוציאה טבעת יפה, "מה דעתך על זו? אשתך תאהב?"
"תמדדי עלייך" הוא מבקש.
"אתה בטוח? על כל אחת, אותו תכשיט נראה שונה" אבל היא כבר עונדת את הטבעת היקרה, זהב לבן משובץ ביהלומים קטנים.
"עלייך זה מושלם. או אולי את מושלמת" שלמה גורם לה להסמיק, הוא אוהב את הצבע הוורוד שמציף את לחייה.
"די שלמה, זה לא רציני ככה. כל רגע יכול להיכנס לכאן מישהו" הפחד, כמה שהוא נהנה לחלחל בתוכה, לפעום בליבה. הפחד לעשות משהו אסור. הפחד להיתפס. הפחד לא להיות מושלמת.
"לא באתי להציק, אז ללכת?"
"לא, אולי בעצם כן" אוף, אם היא רק היתה יודעת מה היא רוצה מעצמה "סליחה שלמה".
"הכל בסדר, תפסיקי להתנצל" הוא אסף את עצמו, ואת גאוותו "במייל אני אוכל עוד להציק קצת?" הוא שאל וחייך, מקווה שהחיוך שלו ישבור את החומה שלה.
"כן, ואני מבטיחה לענות, רק בקצב שלי" .
שלמה הפריח נשיקה קטנה באוויר, ויצא מהחנות, מהנהן לשלום לאיש הצעיר שנכנס לחנות.
הילדים במקלחות, מירי בהכנת החביתות של הערב, ותוך כדי, המחשב פתוח בצד. מדי פעם היא נכנסת לראות אם יש כבר הודעה משמלמה. בסתר ליבה היא חיכתה להודעה שלו, הוא הרי אמר שהוא מרשה לעצמו להציק…
בסוף היא נשברת ושולחת הודעה:
* הי, היה נחמד לראות אותך היום בסביבה אחרת.
למרות שהעיתוי והמקום היו פחות מוצלחים… המשך ערב טוב.
היא מסתכלת מדי פעם על המחשב, עוד לא נכנסה תשובה. אולי היא לא היתה צריכה לשלוח.
כמה התלבטויות, כמה דילמות על שטות שכזו, היא חושבת לעצמה, לו רק היו החיים שלנו יותר פשוטים.
הילדים סיימו לאכול, הצלחות נערמו בכיור, ומירי מתפנה לארגון הבית.
"אמא, אמא" קול קורא לה מחדר הבנים "א מ א!!!"
היא ממהרת, מקווה שהכל בסדר איתם. סתם עוד מריבה על הכרית…
"אמרתם כבר קריאת שמע?" היא מגייסת את הקול הכי סמכותי שלה "מספיק עם המריבות ולילה טוב".
היא יוצאת מהחדר הקטן, חושבת על המשימות של הבית שנותרו לה הערב.
במטבח, עומד ליד המחשב, היא מוצאת את בעלה.
"ערב טוב, הקדמת" היא אומרת לו, מתפללת שלא ראה את המסך מחשב המואר, רק שלא נכנס בדיוק מייל.
"כן, הרגשתי קצת לא טוב היום. תכיני לי בבקשה כוס תה" הוא מתיישב אל השולחן "יש משהו מעניין בקופסא הזו?" הוא שואל ומחווה בראשו על המחשב.
"לא, סתם" היא מגמגמת ומרתיחה את המים בקומקום.
"היה לך מייל חדש, נראה לי" בעלה לא ממש מבין במחשבים, אבל בטח נשמע צפצוף כשהמייל התקבל.
" זה בטח כלום"
"אם את אומרת, היה נראה לי מאיזה שלמה או משהו כזה".
מה להגיד עכשיו?! "אה, זו בטח חני, היא למדה איתי בסמינר ועכשיו היא גרה בבלגיה, היא שולחת לפעמים הודעות דרך המייל של בעלה", הלוואי וזה יתקבל, היא חושבת לעצמה, ומזיזה את המחשב הצידה, שלא ימשיך להעסיק את בעלה. אם רק היתה יכולה להיכנס לרגע, לראות אם אכן נכנס מייל משלמה, לדעת מה הוא כתב לה, מה בעלה הספיק לראות ולמחוק…
אבל המחשב קרוב מדי לבעלה, והיא לא רוצה למשוך יותר מדי תשומת לב למחשב.
הם שותים ביחד את התה החם, ואין יותר דיבורים על המייל. אבל השקט שביניהם… היא רואה את המחשבות רצות אצל בעלה בראש, כנראה כמו אצלה.
מירי נגשת לשרותים, היא זקוקה לשטיפת פנים, להתרענן, או אולי רק לראות את עצמה בראי.
היא מנסה להבין איך היא הסתבכה ככה, פלונטר אחד ארוך שמאיים לחנוק אותה.
כשהיא חוזרת המחשב עדיין סגור, אבל בעלה נראה מוטרד יותר.
"תראי מירי, אולי אני תמים, אולי לא מבין מספיק בקידמה ומחשבים" הוא עוצר רגע, נותן לה זמן לשבת במקומה "אבל כששלמה שולח לך מייל, וכותב תודה על העזרה היום בחנות. נהניתי לראות אותך היום, ואני לא בטוח שדייקתי במילים, זו כנראה לא חני…"
הוא מחכה שדבריו יקלטו "אשמח שתסבירי לי מה קרה" הוא מחכה רגע נוסף "השם מצלצל לי מוכר, זה לא הרב של נפתולי?"
" אני… הוא חיפש היום טבעת לאשתו, ואני עזרתי לו" היא מנסה לייצב את הקול שלה "זה הכל, ממש".
היא מקווה שהוא קנה את התירוץ הזה.
" אני נגשת להדיח כלים" היא אמרה וקמה לכיור החלבי "נשאר מלא בלאגן היום".
היא מסבנת כל כוס בסבלנות, ראשה נמצא במקום אחר. תפילה חרישית נישאת על שפתיה, רק שיהיה בסדר, רק שלא יגלה כלום.
כוס שמתנפצת מאחוריה מקפיצה אותה.
"לא ציפיתי ממך מירי שלי, לא ציפיתי", הדלת נטרקת מאחורי בעלה, ומירי רק מהרהרת במילים האחרונות שלו- מירי שלי…
זה מטורף איך כולם כאן מחמיאים לך בלי סוף, זה כל כך מגיע לך… אגב, גם אני בא מרקע חרדי. מה אני אגיד לך, את כשרון מעלף, ונראה לי שגם אישיות מדהימה….
אתה/את חרדי/ת? כי זה נראה שאת(ה) ממש חיי מהעולם הזה..
אני אשה.
באה מרקע חרדי, היום כבר פחות.
אאוץ'
וואו
תודה
שלך ????
דרדס
חחחח
כתיבה נהדרת
אבל הפעם השארת אותנו עם לה פעור
המצב מתחיל להסתבך
השאלה באם הוא רק מייל אחרון או יותר
כדבר ראשון למחוק את כל המיילים משלמה
הוא מסוגל לפתוח את המיילים שלה
למחוק את המיילים ולהתכחש
ולא להתנצל בשום פנים פואופן
אם לא יסתבך, איך יהיה מעניין?