פרק 29:
אני מחליטה לשחק את המשחק עד הסוף ובשנייה שאנחל מנסה לנשק אותי, אני הודפת אותו ושנינו נקרעים מצחוק, אנשים מסביבנו מביטים עלינו ולא מבינים מה קורה. נכנסנו שלובים יד ביד, טבעת האירוסין נוצצת אצלי על האצבע, רקדתי מולו, כשהוא תפס אותי חייכתי אליו ופתאום אני דוחה אותו ועוד אחרי זה שנינו פורצים בצחוק כמו משוגעים ואנחנו באמת משוגעים, משוגעים מאהבה. ברקע החל להתנגן שיר סלסה ואנחל הפתיע אותי כשהחל להרקיד אותי במיומנות לצלילי השיר ואני רקדנית סלסה לא קטנה בעצמי. מהר מאוד הרחבה התרוקנה ומצאנו את עצמנו נותנים הופעה לכל יושבי ועומדי הפאב.
כשהשיר הסתיים הנשיקה המיוחלת שלנו סוף סוף הגיעה וזכינו ללא מעט תשואות ולא ברור אם זה בגלל הריקוד או הנשיקה הלוהטת שבסופו. רקדנו עוד כמה ריקודים ובשעות הלילה המוקדמות החלטנו לפרוש ולטייל מעט ברחובות קרקאס הלילית. הכל היה מואר באורות יפייפיים וכמה רחובות מהפאב התקיים יריד. אנחל ראה את ההתלהבות בפניי והחליט לקחת אותי ליריד, אפילו שהוא יותר מתאים לילדים. המלאך שלי התמודד מול אבא של איזה ילד, בקליעה למטרה וזכה בעבורי בבובת ברווז פרוותית חמודה להחריד שנדלקתי עליה. אחרי זה עברנו ליד חנות פרחים שהיה עליה שלט של טיול ג'יפים, עצרתי והסתכלתי על השלט וחייכתי בעצב, נזכרת בטיול ג'יפים שעשיתי עם טלי ונעמה בפרו. אני מספרת לאנחל כמה נהנתי ושהייתי מוכנה לעשות את הטיול שוב, אנחל מחבק אותי, מוחה את הדמעה שברחה, מנשק אותי בלחי, "בואי נחזור הביתה פרינססיטה, לפני שאני דוחף אותך פה לאיזה סמטה ואונס אותך" ככה תוך כדי צחוק מתגלגל תפסנו מונית וחזרנו הביתה. האלכוהול וכל האמוציות של הלילה כמובן עשו את שלהן וגרמו לנו להתחרמן במהלך כל הנסיעה במושב האחורי, הייתי בטוחה שעוד שנייה הנהג עוצר ומעיף אותנו מהמונית.
אנחל מוריד ממני את השמלה במשיכה אחת מהירה, דוחף אותי ואני נופלת על המיטה, הוא מוריד את חולצתו מהר, נשכב מעליי ומתחיל לטרוף את גופי, כאילו אני איילה שניצודה והוא האריה שזכה בשלל. "אנחל, חכה רגע", אנחל לא עוצר, אני זזה ממנו וקמה מהמיטה, אנחל מביט עליי המום, "מה קרה מי אמור?" אני מסתכלת ישירות בעיניו, מפחדת שמראהו החצי עירום ימיס אותי ואפול שדודה לרגליו. אני מתקרבת אליו, אוחזת בידיו, מביטה ישירות עמוק ללהבותיו, "אנחל, תבטיח לי שתאהב אותי כל החיים", אני מבקשת כמעט מתחננת, מפחדת להתעורר מהחלום שאני חווה. אנחל חודר לי לנשמה במבטו "פרינססיטה, אני נשבע לך בכל היקר לי שאוהב אותך כל החיים, לא משנה מה יקרה וגם כנגד כל הסיכויים, בליבי יש מקום רק לך", אני מחייכת ודמעות של אושר נוצצות בעיניי. "אני רוצה אותך, אני רוצה ליהיות שלך", הוא הוריד אותי חזרה אל המיטה, נשען מעליי והתחיל לנשק אותי בלהט. הרגשתי איך לאט לאט הגוף שלי מגיב לנשיקותיו, את הרטט הנעים הזה שם למטה, איך פעימות הלב שלי מתגברות בכל פעם שהוא מחדיר את לשונו לפי, לאט לאט נשיקותיו ירדו משפתיי אל עבר צווארי, החולשה שלי, כל נשיקה מבעירה פיסה חדשה בעורי, הנשימות שלי מתגברות, אני חצי חיה וחצי מעולפת, ידיו בעדינות עולות מצידי גופי אל עבר שדיי, הוא מלטף את שדיי, בא לי שהוא יעשה עם הגוף שלי את כל העולה על רוחו, כל עוד שפתיו ולשונו לא עוזבים את גופי. הנשיקות יורדות לאט לאט מצווארי אל עבר עצם הבריח שלי, הוא מעביר לשון חמה, בין שני שדיי, תופס בידו את אחד מהם ומוצץ בעדינות את הפיטמה, אותו הדבר גם עם השד השני, אני פולטת אנחה קלה, הוא מחייך ושוב מנשק את שדיי ובין לבין מלקק/נושך את הפיטמה שלי. אני מתחילה להרגיש את הרטיבות המוכרת הזאת בין רגליי. שפתיו של אנחל מטיילות על בטני, אני צוחקת ונאנחת בו זמנית, נשיקותיו שורפות את העור שלי באש נעימה, אני עוצמת את עיניי ומתמסרת כל כולי לחסדיו של האהוב שלי. אנחל מלטף את צידי גופי לכל אורכו, מעלה ומטה, עוצר עם שתי ידיו בצידי תחתוניי, מכניס שתיי אצבעות ומושך אותם למטה, אני מרימה את האגן. הוא שם יד אחת בין ברכיי, מסמן לי לפשק את הרגליים, אני פותחת אותן ומחכה להרגיש את איברו ממלא אותי, במקום זה אני מרגישה את לשונו נוחתת על הדגדגן שלי, ההרגשה מדהימה, לשונו חמה ורטובה, מטיילת על הדגדגן שלי ומלהיטה את כל המקום, המעיינות של איברי מתחילים שוב לעלות על גדותיהם, עם כל ליטוף של לשונו, אני מתמכרת אליו יותר ויותר, האגן שלי אינסטקטיבית מתחיל לנוע מעלה ומטה, אנחותיי חותכות את השקט, הוא לא מפסיק ואני מרגישה כאילו עוד שניה אני מתפוצצת, הוא מחדיר אליי אצבע אחת ותוך כדי מוצץ את הדגדגן שלי, אני מרגישה בתוכי את המעיינות גועשים, הוא מכניס אליי עוד אצבע, אנחותיי הופכות לגניחות, עיניי דומעות, הוא מרים את הראש, מגביר את הקצב באצבעותיו שחודרות אליי, כל גופי רועד, ואני מרגישה את המעיינות הגועשים בי עומדים לפרוץ, בעיתוי מושלם הוא מוציא את אצבעותיו ונשפך ממני נהר של מעיינות רותחים בהשפרצה אדירה. "אני מקווה שאת מבינה שרק התחלנו", אנחל אומר לי בחיוך, אני מביטה עליו המומה,הוא מוציא קונדום מהמגירה, הוא שם את הקונדום והתקרב אליי. "שנתחיל במיסיונרית?" אנחל שואל בשובבות, אני פותחת את רגליי, הוא נשכב ביניהן, בודק בידו שלא התייבשתי עדיין "יופי, את מוכנה" מכריז, הוא התרומם מעט כל גופו מעליי כמו סככה שמכסה אותי, לאט לאט אגנו יורד ואני מרגישה את איברו מתחיל למלא אותי.
הוא נכנס אליי לאט לאט, כאילו זאת הפעם הראשונה שלי, הוא שם לב לכל רטט של גופי, כל אנחה, כל נשימה, כל פעימת לב. אני ואנחל עושים אהבה, אהבה מלאת תשוקה, מלאת להט, אנחנו כאן אחד בעבור השניה, שנינו מעוניינים בעונגו של האחר. החדר עד מהרה התמלא בקולות של אנחותיי ונשימותיו של אנחל, לא ממש עניין אותי שאנחנו לא לבד, לא היה לי אכפת שישמעו אותנו, נתתי לעצמי להיסחף לגמרי. תנועותיו של אנחל החלו להתגבר, האגן שלי רקד מתחתיו, אנחותיי הפכו לגניחות עונג, הרגשתי איך שוב גופי נשטף בחום, אנחל תופס את אחת מרגליי, מרים אותה אל כתפו, אני במקום זאת העברתי אותה מעליו ונשכבתי על הצד בתנוחת עובר, אנחל נשכב מאחוריי מחבק אותי וחודר אליי בקצב אחיד, הרגשתי כאילו החדירה נהייתה עמוקה יותר, הרגשתי היטב כיצד איברו ממלא את כל כולי ואהבתי את זה כל כך, את תחושת חיכוך איברו בדפנות הנרתיק שלי, הייתי בטוחה שאני הולכת לגמור בתנוחה הזאת. הנרתיק שלי החל לטפטף, אנחל יצא ממני טפח לי על הישבן ופקד "תעמדי על 4", נעמדתי על 4 וציפיתי לאיברו שיחדור אליי. ידו ליטפה את גבי ואז הוא לחץ עם ידו באמצע הגב, אז קימרתי את הגב כלפי מטה, "יופי תישארי ככה" הוא פקד, לא זזתי, הוא החדיר 2 אצבעות לנרתיק שלי, הכניס והוציא אותן כמה פעמים ובמכה הכניס את כל איברו, פלטתי צעקה. אנחל שם יד על פי ולחש לאזני בגיחוך "ששששש…………….." והחל לנוע בי עמוק, מהר וחזק, ניסיתי לשלוט בקולי, לא נאנחתי ולא גנחתי אלא ממש צרחתי, בקושי הצלתי להחזיק את עצמי, ידיי איבדו את כוחותיהן, נפרשו לצדדים ופלג גופי העליון נחת על המיטה, האגן שלי נשאר למעלה ורגליי כפופות, אם אנחל לא היה אוחז בהן הן היו נופלות גם, קברתי את פניי וצרחתי מעונג, התחלתי לשכוח איפה אני נמצאת, עם מי וכמעט ושכחתי את שמי, ראיתי כוכבים, זיקוקים אופוריה מטורפת, חשבתי שאולי לקחתי איזה טריפ שמכניס אותי להזיות מטורפות, בין אם עיני היו פקוחות או עצומות מולי רצו אותן התמונות של פרפרים וכוכבים, זיקוקים מדהימים שמתפוצצים בחשכה, שוב תחושת המעיינות המבעבעים מילאה אותי ותוך כמה שניות, התפוצצתי, הפעם הנרתיק שלי היה זה שהתפרץ אך איברו של אנחל חסם את הפתח, הרגשתי את הרתיחה בתוכי. נחתנו יחד על המיטה, רגליי כשלו תחתיי, שכבתי על הבטן, אנחל נשכב לצידי, איברו עדיין בתוכי. נשימותיו של אנחל לאט חזרו אליו, הוא יצא ממני, כל כולי רועדת, פניי מכוסות בדמעות, נשימותיי כבדות, אנחל נושק לגבי, כתפי ולחיי "טה אמו, מי ארמוסיסיטה פרנססיטה", אני לא מסוגלת להגיב, הוא מחבק אותי ואני שוקעת בשינה עמוקה.
אני מתעוררת בבוקר תחושת קור ממלאת אותי, אני ממשת בידי, המיטה ריקה, אני לבד, עירומה במיטה. "אנחל?????????" אין קול ואין עונה, אני מחפשת במקלחת , הוא גם לא שם. לאן הוא יכל להיעלם? להשאיר אותי ככה לבד אחרי הלילה שהיה לנו?
פרק 30:
הלבד מכה בי חזק, אני המומה להתעורר לבד במקום זר, לאן הוא נעלם? אני שמה על עצמי את הכותונת שלי וחייבת לצאת למרפסת לנשום אוייר, לפני שאני נחנקת מהמועקה שיושבת לי בגרון. אני פותחת את דלתות המרפסת ודף נייר קטן עף מהשולחן ומשב הרוח מניח אותו לרגליי, אני מרימה את הפתק ומתחילה לקרוא: "פרינססיטה, יצאתי לכמה סידורים, שימי בגדים נוחים, בדגש על נעליים נוחות, ברגע שאחזור אנחנו יוצאים, טה אמו אנחל". אז הוא לא עזב אותי, הוא רק יצא לכמה סידורים, אבל למה בלעדיי? אני שמה שורט ג'ינס בהיר, חולצת טי שחורה ולוקחת איתי סווטשירט ורוד למקרה שיהיה קריר ושמה נעלי ספורט בלבן וורוד שאיתן הגעתי והבאתי לכל מקרה שאם נצא לטיול יהיה לי ען מה לעשות הליכות ארוכות, אספתי את השיער לקוקו ואנחל בדיוק נכנס, חיוך ממזרי על שפתיו. "מי אמור, אני שמח שקראת את הפתק בזמן ושאת מוכנה אני לא רוצה לבזבז סתם זמן", לבוש במכנסי ברמודה חומות וחולצה לבנה שמבליטה כל שרטוט שריר שלו, בא לי לקרוע את הבגדים ממנו ומעצמי ולהישאר כאן, אבל אני מקררת את מחשבותיי ואיברי ואנחנו יוצאים. אנחל עוצר אותי בפתח של הבית ומבקש ממני לתת לו לחסום את עיניי עם מטפחת, אני מסכימה וסומכת עליו בעיניים עצומות תרתי משמע, הוא מוביל את צחוץ לבית ועוזר לי לעלות לרכב, אנחנו יוצאים לדרך, אנחל לא מוכן לגלות לי לאן ולאיזו מוטרה, למרות תחינותיי, הסקרנות משגעת אותי, אבל אני ממתינה בסבלנות ולא מסירה את המטפחת. לאחר כרבע שעה של נסיעה אנחנו עוצרים ואנחל מסיר ממני את המטפחת, אני פותחת את עיניי ורואה שיירה של ג'יפים, ג'יפי שטח ושגם אנחנו נמצאים בג'יפ שטח. אז זה הסידורים שהוא יצא לעשות, סוף דברים תמחילים להתחבר ולהתבהר לי. אנחל קשר לי את העיניים כי הוא לא רצה שאדע שאני עולה על ג'יפ שטח ואחשוף את ההפתעה שלו, "ברוכה לטיול ג'יפים סטייל ונצואלה, פרינססיטה", אני מאושרת כולי, מחייכת ומנשקת אותו. הג'יפים מצפצפים, כל אחד בתורו, כמו קוד ומתחילים לנסוע, אני שואלת את אנחל מה הקטע עם הציפצופים והוא אומר שזה קטע בינו ובין החברים שלו, שיש להם קוד ציפצופים מיוחד, שבעצם מצביע שכולם שם ושאפשר לצאת לדרך.
"בכל הג'יפים האחרים נמצאים חברים שלך?", אני שואלת בתדהמה, כי אנחנו לפחות חמישה ג'יפים ממה שהצלחתי לראות. "סי, בכל ג'יפ זוג", אנחל עונה לי. אני שותקת ומביטה בנופים המרהיבים שאנחנו עוברים דרכם תוך כדי נסיעה. אנחנו עולים על גבעות חול המספקות לנו מראה מעל החופים המהממים, כשיורדים נפרשים לפנינו שדות ירוקים וכשמעמיקים יש שדות מלאים בצבעים מרהיבים של פרחים שונים. אחרי נסיעה של כמעט שעה, אנחנו עוצרים ליד שער שיש מרהיב, כתוב מעליו באותיות פלדה "בוטניק גארדן".
אנחנו נכנסים לגן והמראה פשוט עוצר נשימה, שמיכה של פרחים צבעוניים נמצאת למולינו, בצדדים גדלים קקטוסים שונים ומסמנים מעברים, בכל מעבר יש פרחים שונים בשלל צבעים מרהיבים, ממש גן חלומי, הייתי מוכנה להתחתן כאן בגן. "אנחל, אני רוצה שנעשה כאן את צילומי הטראש לחתונה", אני מציעה, או יותר נכון דורשת, אנחל מחייך אליי "נוכל לעשות כאו גם את צילומי החתונה", הוא אומר ואני לא מבינה איך? "אנחל, אנחנו נתחתן בישראל", אני מסבירה לו, הוא אפילו לא מסתכל עליי ובקול מהול בעצב אומר לי "אנחנו עוד צריכים לדבר על זה", אני בולעת רוק, מחליטה להתעלם מהמשפט הזה ומחליטה להמשיך להינות מהגן המהם והרומנטיקה שיש באוויר. א נחנו חוזרים אל הג'יפים וממשיכים בנסיעה, הנופים מתחלפים כל כמה מטרים, משדות ירוקים לצבעוניים ליופים בלופים, אני מרגישה כמעט בחלום, ממש פיסת גן עדן. לאחר חצי שעה נוספת של נסיעה, אנחנו עוצרים בשדה גדול, כל הזגות יוצאים מהג'יפים, אני מנסה לקלוט פנים ומצפה לי הפתעה לא נעימה בכלל, מאחד הג'יפים יוצאת לא אחרת מאשר מלכת הסיליקון הטבעי , אריאנה. אני מסתכלת על אנחל, בזמן שהיא עושה את צעדיה אלינו עם חיוך ומבט של טרף בעיניה, "היא חלק מהחבר'ה", הוא מסביר לפני שאני מתפרצת, אני בדרך כלל מאוד מאופקת, אבל נוכחותה מוציאה אותי משלוותי. "הולה, הולה" קולה בצווחמני מקפיץ אותי, היא מנשקת ומחבקת אותי, אני משיבה לה ב"הולה" ישב ומחייכת חיוך מאולץ "ולך כבר אמרתי שלום", היא אומרת לאנחל בקול פלרטטני וקורצת לו, היא לבושה בחולצה שחורה מאוד צמודה שמבליטה את קימוריה וגבעותיה ופיסת בד לבנה שאני לא בטוחה שאפשר לקרוא לה שורט, כי ישבניה מצצבצים מהם ולכפות רגליה סניקרס בכחול כהה. היא מסתובבת וקוראת לבניות לבוא להכיר אותי ואני שמחה שאנחל לא באחוריה, אלא הולך לעזור לחברה לפרוק דברים מהג'יפים. כל אחת מהבנות מציגה את עצמה ואני מציגה את עצמי ואריאנה עומדת לידי, נרגשת ומחוייכת מאוזן לאוזן, שכולן סוף סוף זכו להכיר את "פרינססיטה של אנחליטו", כפי שהיא מרשה לעצמה לקרוא לי. אנחנו מצטרפות אל הגברים ואריאנה לוקחת על עצמה את האחריות להכיר בינינו, אני מנסה לזכור שמות ופנים, אריאנה מכירה לי אותם אחד אחד. לואיס החבר של חואנה, כריסיאן החבר של קרולינה, רומיאו החבר של חולייטה (אני צוחקת מאיך שזה מתאים לסיפור המקור), אחרון הוא מיגל שהיא באה איתו, אבל הוא לא החבר שלה, הוא בן דוד שלה וחבר של אנחל מגיל אפס, רווק הולל. לא מוצא חן בעיניי בכלל שיש ביננו זוג חברים רווקים, בעיקר אריאנה שטורפת את אנחל בעיניה ומיגל שלא מפסיק להפשיט אותי במבטו. הבנים הערימו קרשים והבעירו מדורה והעמידו שולחן עם ספסלים, הבנות החלו להוציא מפות עם סלטים, סכו"ם וכו'……. ממש פתחנו שולחן בטבע, הבנים זרקו תפוחי אדמה עטופים בנייר כסף ולתון המדורה, ובאצמעות מקלות ארוכים צלו באש דגים. האווירה ממש מצאה חן בעייני, ישבנו לאור המדורה בשעת בין הערביים, דיברנו, צחקנו, הרגשתי שאני מכירה אותם כבר הרבה זמן, הרגשתי מאוד בנוח בחברתם של חבריו של אהובי ושמחתי על כך. סיימנו לאכול והערב ירד, העמסנו חזרה את כל הדברים, נפרדנו מכל החברים וכל זוג חזר לג'יפו. כשאריאנה ומיגל באו להיפרד, ניסיתי כמה שפחות ליהיות איתם במגע, אריאנה העניקה לאנחל חיבוק ארוך, נישקה אותו בלחי נשיקה רטובה ונשכה אותו בצוואר, רציתי לרצוח אותה, אבל בן דודה דאג לנטוע את גופי במקומו מההלם, כשהוא העיז ברוב חוצפתו לחפון את ישבני בידיו. טסתי חזרה אל תוך הג'יפ ומשכתי איתי את אנחל, אריאנה צחקה בארסיות ומיגל עמד לידה מחוייך מחכך את כפות ידיו שלפני שניה היו על ישבני, אנחל ניסה לדובב אותי, אך לא הוצאתי מילה, ניסיתי להרגע במשך כל השעתיים וחצי שנסענו חזרה לנק' האיסוף. בנק' האיסוף בוצעה בדיקה שכולם נמצאים בטקס הציפצופים של הבוקר וכל ג'יפ פנה לדרכו. אנחל נכנס לדרך שמוכרת לי ואז סטה לדרך צדדית, "אנחל, מה אתה עושה? זאת לא הדרך הביתה", אנחל לא אמר לי כלום, "אנחל תעצור, אני רוצה לרדת", הוא לא עצר הוא רק הגביר את מהירות הנסיעה וזה הבהיל אותי. אוי לא, אולי הוא מתכנן להרוג אותי? ראיתי את זה במלא סרטים דוקומנטריים, על רצחים מזעזעים של נערות, היו רוקמים סיפור אהבה שלם ובסוף רוצחים אותן בדם קר. ממש פחדתי על חיי ופרצתי בבכי, כנראה שדמעותיי הבהילו את אנחל, הוא עמר בצד הדרך והחלך להרגיע אותי "פרינססיטה, קלמה, אני בסך הכל רוצה לקחת אותך לעוד מקום, זה הלילה האחרון שלנו יחד לפני שאת חוזרת ואני רוצה שהוא יהיה מיוחד". אני נרגעת "אתה לא מתכנן להרוג אותי?", אני מנסה לוודא את חששותיי, "ברור שלא, אני אוהב אותך ורוצה לחיות לצידך כל עוד שנינו בחיים", אנחל צוחק, מניע את הג'יפ וממשיך בנסיעה. אנחנו מגיעים לחוף מבודד, אנחל מוציא שמיכה, שני בקבוקי בירה, תרמוס עם ספלים, כמה קופסאות אוכל קטנות וכמות קרשים להבעיר מדורה, אנחנו פורסים את השמיכה, אני מסדרת אליה את כל דברי המאעכל ואנחל עומל להבערת האש, המדורה מעירה לנו מהעט את האפילה, הירח גם מאיר מעליונו נותן לנו מעט מאורו, אנחל פותח את הבירות, אנחנו משיקים אותם "לחחיי השבוע הקסום השני הטוב בחיי", אנחל אומר ולוגם. "השני?" אני מתפלאת, "כן, הראשון היה כשהייתי איתך בישראל", אנחל מסביר, אני משתכנעת ולוקחת שלוק לכבוד זה. אנחנו מתפנים לארוחת הערב, קצת סלטים, גבינות, ירקות, פירות ולקינוח צולים מרשמלו במדורה, שעות הלילה המוקדמות נותנות את אותותיהן, אנחנו מכבים את האש ושוכבים לישון על החוף.
בבוקר מעיר אותי משב רוח חם בצווארי, אני מכירה את המשב הזה, אני פותחת את עיניי ורואה את אנחל מעליי, ללא חולצה, אני מחייכת אליו, פותחת את פי לברך אותו לבוקר טוב והוא מנצל זאת כדי לפלוש אל פי על לשונו. הוא ניתק משפתיי, אני מחייכת אליו ובא לי לשחק בתופסת על הבוקר. אני מורידה את החולצה והשורט ורצה אל תוך המים, שניה לפני שאני נכנסת, אני נפרדת גם מחזייתי ותחתוניי, אנחל בתגובה נפרד ממכנסיו ותחתוניו ובמלוא הדרתו רץ אליי, אני בורחת אל תוך המים, בלי לדעת לשחות מנסה לא לברוח יותר מדי עמוק ואנחל שחיין מצטיין תופס אותי בשנייה, אני נאבקת בו, משפריצה עליו מים, רגעי אושר שלא בא לי שייגמרו לעולם. אנחל מרים אותי בשתי ידייו, הולך לכיוון החוף, מניח אותי על שפת המים על החול, נשכב בין רגלי, כיפתו נוגעת בדגדגני, מיצי גופי פורצים החוצה מגיבים למגעו ומוכנים אליו, אני כבר לא צוחקת, אני בוהה בלהבותיו הירוקות, הוא מנשק את צווארי, חודר אליי, רגליי ננעלות מאחורי גבו, אני נאנקת ומתמסרת לתחושה המדהימה של איברו, ממלא אותי.
פרק 31:
את 24 השעות האחרונות שביליתי עם אנחל אזכור לנצח. טיול הג'יפים שהוא ארגן בשבילי, כי ידע כמה נהניתי בפעם שעברה, הלילה הרומנטי שהרכבנו בפרטיות על החוף וכמובן מעשה האהבה שלנו על הבוקר. היום בערב אני עולה על מטוס חזרה לארץ, את הלילה אבלה במטוס ואת הלילה אחריו אעביר לבדי במיטתי בבית בישראל, אני לא רוצה לעזוב את אנחל, אבל גם לא יכולה לא לחזור הביתה, אני חייבת לישב את חילוקי הדעות עם משפחתי. אני אציע לאנחל לחזור איתי, ככה גם אמא ואחי יכירו אותו וילמדו לאהוב אותו, יבינו שהוא האחד בעבורי וגם נוכל להתחיל את תהליך הגיור מהר יותר, אין טעם לחכות עוד. כשנחזור הביתה אני אציע לו לחזור איתי בזמן שהוא יעזור לי לארוז, הוא בטוח יסכים.
אנחל:
אני שוכב לצד פרינססיטה שלי על השמיכה, שנינו עדיין עירומים, איזה בוקר מטורף זה היה, היה מטורף לגמרי לעשות סקס ככה על החול והחוף, מזל שבחרתי באחד מבודד במיוחד. איך שהיא יודעת ליהיות טיזרית ולהעמיד לי את האדון בשניה לדום, היא שוכבת אליי עם גבה ומתחככת בי, אם לא היינו חייבים לחזור הביתה, הייתי עושה לה עכשיו סיבוב שני ושלישי ולהמשיך לעולם, כ"כ יפה וסקסית, אני נטרף, איך נפל בחלקי כזה מזל? טוב אולי בעצם אין לי כזה מזל, יש מצב שאני אאבד אותה היום לנצח, אני חייב לספר לה שאני לא מוכן להתגייר, עם כל הכאב בלב גם לא בשבילה. אני אספר לה את זה בזמן שהיא תארוז.
אדל:
אנחנו מתארגנים לחזור הביתה, מתלבשים, אורזים את כל הדברים ועולים על הג'יפ.
אני עולה למעלה להתקלח ואנחל מודיע לי שהוא נוסע להחזיר את הג'יפ, גג חצי שעה הוא חוזר, אני צועקת לו שאין בעיה ופותחת את המים, חום המים מזכיר לי את חום הגוף של אנחל, ההבדל הוא שגופו של אנחל ממלא את כל גופי ועוטף אותי, המים מחממים אותי רק חיצונית וכאילו דווקא יורדים ממני ולא עוטפים אותי. אני מתחילה להסתבן, זרועות, כתפיים, צוואר, חזה, אני מתעכבת על החזה, מסבנת אותו בתנועות סיבוביות, מעסה אותו, פיטמותיי מזדקרות ולא בגלל שקר לי. יד אחת נשארת על שדי השמאלי, ממשיכה לעסות והיד השניה שלי גולשת במורד ביטני אל דגדגני, אני מפשקת מעט את רגליי, נותנת לאצבעותיי מרווח עבודה, נשענת על הקיר הקר, צמרמורת נעימה עוברת בעמוד השדרה שלי, אני עוצמת את עיניי ומדמיינת את אנחל מבצע את עבודתו המיומנת בין רגליי. השילוב המושלם בין המים החמים, הקצף שנשטף ממני ועבודת הידיים שלי מעביר בי זרמים בכל הגוף, גרוני מתחיל להשמיע אנחות הנאה, נשימותיי לאט לאט נהיות כבדות ואנחותיי הופכות לגניחות. אני מגבירה את קצב אצבעותיי שמונחות על הדגדגן, ומכניסה אצבע לנרתיקי, אני מופתעת מכמה שאני צרה וזה גורם לי לפתוח את עיניי ולראות את אנחל בוהה בי, על שפתיו חיוך רחב. "צריכה עזרה?", חיוכו הופך לממזרי ושובב, להבותיו בוערות, לפני שאני מספיקה לענות, אנחל כבר נמצא איתי מתחת לזרם המים, לבוש, אצבעותיו בין רגליים, שתיים בפנים ואחת בדיוק בנקודה הנכונה, אני מתחילה לרעוד, רגליי הופכות לפלסטלינה וכושלות תחתיי, אנחל מחזיק אותי, אני נושכת את שפתיי כדי לא לצרוח ואנחל לוחש לי באוזן "ג'גה פור מי, מי אמור, תגמרי בשבילי עוד פעם אחת", אני לא עומדת בזה יותר ואני מתפוצצת, זרם מעיינותיי החמים מכסים את ידו של אנחל, אנחל מוציא את ידו, מביט עליה כולו מרוצה. הוא עוזר לי לסיים להתקלח, אינני מסוגלת ברגעים אלה לעשות שום דבר בכוחות עצמי, כאשר הוא עוטף אותי במגבת אני עדיין לא לגמרי חזרתי לעצמי, אבל מסוגלת ללכת, אני נכנסת לחדר ומשאירה את אנחל שיוכל להתקלח. אני נשכבת על המיטה וחושבת על כל מה שקרה בשבוע הזה, עוצמת את עיניי ושוקעת בחלומות בהקיץ. נשיקה מתוקה מעירה אותי בשנתי "תקומי, היפייפיה הנרדמת, קיבלת את הנשיקה מהנסיך שלך, פרנססיטה", אנחל מחייך אליי, חיוכו פתאום נראה הרבה יותר מושלם מבדרך כלל, אני מתרוממת ולובשת את הבגדים שהכנתי מראש לחזרה הביתה. אנחל עוזר לי, הוא מוציא את הדברים שלי מהארון, מניח אותם בזהירות על המיטה, אנחנו מקפלים את הבגדים שלי ולא מוציאים מילה.
אנחנו מסיימים לארוז, אני רוכסת את המזוודה, אנחל תופס את שתיי ידיי, אני מרימה אליו את מבטי , "פרנססיטה בבקשה, אולי תאריכי את השהות שלך כאן איתי עוד קצת, אני לא מסוגל להיות רחוק ממך שוב", בעיניו עצב, אנחל ממש מתחנן , "אנחל דה מי קוראסון, הייתי נשארת בגן העדן הזה, אבל אני חייבת לחזור הביתה, תבוא איתי, תחזור איתי לישראל, נוכל להתחיל במיידי את הגיור שלך, לסיים איתו צ'יק צ'ק ולהתחתן סוף סוף", אני מציעה לו, פניו מאבדות את צבען, עיניו נכבות ואינן מסוגלות להביט בי יותר.
אנחל:
לא ציפיתי שהיא תפיל עליי את הפצצה הזאת. רציתי לנסות ולשכנע אותה להישאר עוד קצת, שאולי היא תבין שהאהבה שלנו חזקה יותר מכל דבר, מדת, אמונה, מיקום והכל, אבל לא ציפיתי שהיא תציע לי להצטרף אליה חזרה לארץ ולעשות את הגיור המטורף הזה. אני לא יכול לחכות עד העליה שלה למטוס, אני חייב להגיד לה את זה עכשיו, אני חייב לספר לה שאני לא מוכן לעשות את הגיור ולגמור עם הפארסה הזאת אחת ולתמיד.
אני מוביל אותה איתי אל קצה המיטה מנחה אותה להתיישב, אני כרגע לא מסוגל לעמוד.
אני מיישר אליה את מבטי למרות שקשה לי וכואב לי אני פותח בפנייה את ליבי. "מי פרינססיטה בוניטה, אמור דה מי וידה, את האישה של חיי ואת יודעת את זה. אני אוהב אותך יותר מאשר את החיים עצמם. אני מוכן לעשות בשבילך הכל ואני יודע שהסכמתי להתגייר, אבל הסכמתי בלי לדעת במה זה כרוך", פרינססיטה מביטה ועינייה מתחילות לנצוץ, עולות בהן דמעות, כאילו היא יודעת מה אני הולך להגיד. "אני מצטער, אבל אני לא מסוגל לעשות זאת, אני מסוגל להתמודד עם איסורי האוכל, אבל לעבור את ה'ברית מילה' ולחיות עפ"י כ"כ הרבה איסורים, אני פשוט לא מסוגל, זאת לא דרך החיים שלי.
אני אולי יכול להמיר את דתי ולשנות את שמי, אבל אני לא יכול למחוק את הצלב שחרוט על זרועי, אני לא יכול לשנות את הדם שלי, אני לא יכול לשנות את מה ואת מי שאני, אני לא יכול לוותר על דרך החיים שלי ועל הזהות שלי".
אדל:
"מי פרינססיטה בוניטה, אמור דה מי וידה, את האישה של חיי ואת יודעת את זה. אני אוהב אותך יותר מאשר את החיים עצמם. אני מוכן לעשות בשבילך הכל ואני יודע שהסכמתי להתגייר, אבל הסכמתי בלי לדעת במה זה כרוך". אין צורך שהוא ימשיך לדבר, אני כבר יודעת מה הוא הולך להגיד, זה נגמר. "אני מצטער, אבל אני לא מסוגל לעשות זאת, אני מסוגל להתמודד עם איסורי האוכל, אבל לעבור את ה'ברית מילה' ולחיות עפ"י כ"כ הרבה איסורים, אני פשוט לא מסוגל, זאת לא דרך החיים שלי. אני אולי יכול להמיר את דתי ולשנות את שמי, אבל אני לא יכול למחוק את הצלב שחרוט על זרועי, אני לא יכול לשנות את הדם שלי, אני לא יכול לשנות את מה ואת מי שאני, אני לא יכול לוותר על דרך החיים שלי ועל הזהות שלי". הלב שלי מאט את קצב פעימותיו, תקוע לי גוש בגרון, קשה לי לנשום, אני מרגישה שאני הולכת למות ובראשי מהדהד במיוחד משפט אחד, " אני לא יכול למחוק את הצלב שחרוט על זרועי".
פרק 32:
"אנחל, מממההה???? עעלל… אייזה.. צצצללל….צצ….ללל..צלל….צצלללל..בב, אתה מדבר?", קולי רועד ואני בקושי מצליחה להוציא את המילה המחרידה מפי, אנחל מרים את ידו השמאלית, מסובב אותה כלפיי ושם בחלק הפנימי אני רואה קעקוע של צלב, קעקוע שלעולם לא שמתי לב אליו, חצי שנה בה לא שמתי לב אליו, התעלמתי מקיומו, קעקוע שבמשך שנים היה חרוט על זרועו וקרוב לליבו שלא ראיתי, או שאולי עיניי וליבי לא רצו לראות. גרוני חנוק מדמעות ואני לא מסוגלת לדבר, כואב לי בחזה, אני מרגישה סכינים ננעצות בליבי פעם אחר פעם, אני נרצחת על ידי האהבה בכבודה ובעצמה. "מי אמור, אני יודע שהבדלי הדתות מפריעים לך, אבל תאמיני לי שהרבה יותר פשוט יהיה אם פשוט תתנצרי, זה לא כרוך בתהליך כמו ה'ברית מילה' וגם אין בה יותר מדי איסורים". אני לא מאמינה שהמילים האלה יצאו מהפה שלו, איך הוא בכלל מעז לבקש ממני דבר כזה, לא סתם להמיר את דתי, אלא להמירה בנצרות. לא הו לא, הוא פשוט מטורף לגמרי, אני חייבת לברוח מפה, אם אשאר פה עוד שניה אחת אני אמות. אני תופסת את המזוודה שלי ומתכננת לעוף מהמקום הזה כל עוד נפשי בי, אך לצערי המזוודה שלי כבדה מדי ואני בקושי מצליחה להרים אותה. ידו של אנחל שורפת את כף ידי, המזוודה נשמטת מידיי, "תני לי לעזור לך", אני לא עונה ולא מסתכלת עליו, אבל מניחה לו לסחוב את המזוודה שלי. הוא שם אותה ברכב, למזלי משפחתו לא שם ואני לא נאלצת להפרד מהם, הוא פותח לי את הדלת המושב ליד הנהג ואני נכנסת למושב האחורי, לא מסוגלת להמצא בקרבתו. כל הדרך לשדה התעופה אף אחד מאיתנו לא מוציא מילה, אנחל מביט בי מדי פעם במראה ואני לא מיישירה מבט, לא מוכנה שמבטנו ייצטלבו ולהסתכן בכך שלהבותיו הירוקות יבלבלו אותי. אנחנו מגיעים לשדה התעופה, הוא מוריד את המזוודה, אני ניגשת לקחת אותה ומבלי שאהיה מוכנה, אנחל מחבק אותי, אני אוגרת את כל כוחותיי שבקושי נשארו בי, נחלצת מחיבוקו, הודפת אותו וסוטרת לו, ידי כואבת אך לא אכפת לי. סימן כף יד אדום מתחיל להופיע על לחיו, הוא משפשף אותה קלות בידו, סוגר את היד לאגרוף ומצמיד אל ליבו, ראילו נוצר את מגעי, עיניו דומעות. אני מסתובבת והולכת, "פרינססיטה, אני אוהב אותך ואוהב לנצח", הוא צורח לעברי, קולו של אנחל מלווה אותי, עיניי מתחילות לדמוע ואני לא מצליחה להבין איך יכלתי ליהיות כל כך טיפשה ולא להתייחס לכל סימני החיים. לא סתם כל פעם משהו לא הסתדר, אני איבדתי למענו הכל, את עבודתי, את משפחתי, את בתוליי ואת כבודי העצמי והוא רק שיקר לי, האכיל אותי בהבטחות שווא ואני בטוחה שהאריאנה הזאת היא לא רק ידידה טובה. כל כך טיפשה ותמימה, אבל לא עוד, אדל ואנחל נגמר לעולם, אני לא אחזור אליו גם אם ייתגייר ויהיה הגבר האחרון על פני האדמה.
אני עולה למטוס ושולחת לטלי הודעה "אני על הטיסה, תבואי לאסוף אותי?", טלי לא עונה לי, אני שולחת לה הודעה נוספת, "אני נוחתת ב-09:00 בבוקר", בלי לחכות לתשובה אני מכבה את הטלפון ויודעת שטלי תחכה לי בזרועות פתוחות כשאגיע לישראל ולא טעיתי. אני יורדת מהטיסה, עוברת את הביקורת, לוקחת את המזוודות ובאולם קבלת הפנים טלי לא מתאפקת וגם גם אני, אנחנו רצות אחת אל השנייה ומתאחדות בחיבוק חם ואוהב. "מאמי סוף סוף חזרת, איך היה בגן עדן?", טלי שואלת ואני מתפרקת, מתחילה לבכות לה על הכתף, "התחיל גן עדן והסתיים גיהנום" אני עונה לה אחרי שהדמעות מפסיקות לחנוק אותי, היא מסתכלת עליי במבט מודאג, לוקחת ממני את המזוודה "מאמי, בואי תספרי לי הכל בדרך". במהלך כל הנסיעה אני מספרת לטלי על כל השבוע, על אריאנה, על המשפחה, על טיול הג'יפים ועל הצלב שחרוט על זרועו, טלי מזדעזעת כמעט כמוני ואז אומרת בחצי חיוך ,"יש לי את התרופה האולטימטיבית בשבילך", אני מסתכלת עליה במבט לא מבין "נגיע הביתה, תשתי תה טוב ואספר לך". אנחנו מגיעות לבית של טלי, היא מכינה לי תה קמומיל מרגיע, אני שותה אותו והוא אכן מרגיע את סערת הרגשות שלי, אני מתקשרת הביתה להודיע שחזרתי ושאגיע בערב ונדבר על הכל. אני וטלי מתיישבות עם דלי גלידה מפנקת והיא מתחילה לספר לי, "בזמן שלא היית פה הכרתי מישהו, קוראים לו יובל והוא פשוט חלומי, קבענו לדייט ליום חמישי" טלי מחייכת ומתחילה לחלום בהקיץ. "מה התרופה האולטימטיבית שדיברת עליה, גברת מאוהבת?", אני שואלת וחיוך קטן עולה על פניי,החיוך הראשון שלי מזה כמעט 24 שעות, טלי מתעוררת מחלומותיה בקפיצה קטנה, "התרופה שלך היא יוני, החבר שלו", אני בשוק. "מה??????????????? את תיכננת לקחת אותי מופע בידור בזמן שידעת שאני עם אנחל?????????????", אני נחרדת מעצם המחשבה על רוע הלב של אחות הנפש שלי. "נראה לך באמת?", טלי ישר מגנה על עצמה, "חשבתי להזמין את חני, בת דודה שלי, אבל מאחר ואת צריכה תרפיה את באה איתי", טלי מודיעה לי חד משמעית וחיוך ממזרי על שפתיה. בלית ברירה אני מסכימה, אני חייבת לצאת להתאוורר כמה שיותר ולהפסיק לחשוב על אנחל.
אני חוזרת הביתה בבושת פנים, הפסדתי במלחמה ועוד בגלל טיפשות, אמא שלי מקבלת אותי בחיבוק חם ואחי לא מצליח להתאפק ועוטף אותי גם, אני מתנצלת בפניהם ומודה שהם צדקו ושאני הייתי תמימה ועיוורת. אמא שלי שמחה שלמדתי את הלקח ואנחנו מחליטים להניח לנושא כדי לתרום להחלמתי והכל חוזר לקדמותו לחיים לפני אנחל סנטוס.
יום חמישי מגיע ואני מתכוננת לדייט הראשון שלי מאז הפרידה, שלושה ימים אחרי, אני בטח שוברת איזה שיא גינס, אני חושבת לעצמי ומחייכת למראה, תוך כדי שאני בוחרת מה ללבוש. אני מצמידה לגופי כל מיני שמלות, חולצות, חצאיות וגופיות וגם את השמלה האדומה, משום מה היא נראית לי כמו הבגד הכי זוועתי ואני שמה אותה בשקית הבגדים לתרומה, כמו את כל השמלות שמזכירות לי את אנחל. אני בוחרת בסוף ללכת על שורט ג'ינס קצר כהה עם קרעים וטוניקה שתפורה באלכסון בצבע אפרסק נוצץ, כתף אחת חשופה וחלק אחד של השורט גם יהיה מכוסה. אני בוחרת סנדל על עקב קטן בצבע גוף ואוספת את השיער לקוקו רשלני ומשחררת כמה קווצות שיער לקישוט, מסלסלת אותן. אני מארגנת לעצמי איפור עדין, צללית זהב, לחיים אפרסק ושפתיים ניוד מבריק, זהו אני מוכנה וטלי אמורה להגיע לאסוף אותי כל רגע. אנחנו מגיעות לקפה בו הם קבעו להפגש, אני רואה שני גברים מאוד נאים למראה עומדים ושואלת את טלי אם זה הם והיא מאשרת. ככל שאנחנו מתקרבות יותר הבחור הימני מתברר כהיותר חתיך מבינהם, "הימני שלך", טלי לוחשת לי ואני מחייכת חיוך מלא שביעות רצון בדיוק ברגע הנכון, ללחיצת היד הראשונית, "נעים מאוד, יהונתן, אבל את יכולה לקרוא לי יוני", שאלוהים ייקח אותי עכשיו, גם חתיך, גם קול סקסי, וגם חיוך מיליון דולר. הגברברים מלווים אותנו פנימה, ג'נטלמנים אמיתיים, מזיזים לנו את הכיסא שנשב, שואלים מה נרצה להזמין. השיחה זרמה ממש נחמד, אני וטלי סיפרנו על הטיול שעשינו לדרום אמריקה עם נעמה ושמטנו את הלילה האחרון בונצואלה, הבנים סיפרו לנו על הטיול בצד שני של אמריקה, שלקה צפוני של ארה"ב וקנדה שזה היה הטיול אחרי צבא שלהם, אבל שנתיים לפני הטיול שלנו. להפתעתי הרבה חייכתי המון והרגשתי ממש טוב, כמעט ולא חשבתי על אנחל בכלל.
הערב עבר ממש מהר, לא שמנו לב לשעה וכבר היה די מאוחר ונאלצנו לחזור הביתה. הוחלט שטלי ויובל ייסעו לבית של טלי ברכב שלה, יוני יסיע אותי ברכב שלו ואז יעבור לאסוף את יובל ליד הבית של טלי, נפרדתי מטלי בחיבוק חם ושנייה לפני שהתנתקנו לחשתי לה באוזן "תודה".
הגענו, יוני ירד מהר מהרכב ופתח לי את הדלת"תודה", חייכתי אליו והתכוונתי להכנס לבניין, "בבקשה תרשי לי ללוות אותך לפחות עד המעלית, אני מתעקש", ג'נטלמן כבר אמרתי? הנהנתי להסכמה והלכנו בשקט לעבר המעלית. "אני מאוד נהנתי בחברתך הערב" יוני אומר בחצי לחישה ואני מבינה שתיכף הולכת להגיע הנשיקה, אני מרכינה את ראשי ולוקחת צעד אחורה, "גם לי היה ממש נחמד", אני עונה במהירות כדי להמנע מהמצב הלא נעים. יוני מבין שמשהו לא כשורה "אז אני מבין שלא יהיה דייט שני", קולו הסקסי מלא אכזבה ואני עדיין לא בטוחה מה אני רוצה, "זה לא מה שאמרתי", אני עונה ומחייכת אליו חיוך קטן, מנחם ודוחפת לו לכך יד פיסת נייר עם מס' הטלפון שלי, "תתקשר אליי ונראה לאן נושבת הרוח", נשקתי ללחיו ונעלמתי אל תוך המעלית שהגיעה בול בזמן.
פרק 34:
מיותר לציין שעבר עליי לילה ללא שינה. על הבוקר עם עיניים נפוחות ובחילות טסתי לאחת מרשתות הפארם ורוקנתי מדף שלם של בדיקות הריון ביתיות. הגעתי הביתה יעשיתי את הבדיקות אחת אחרי השניה. שתי הראשונות לא הראו תוצאה בכלל, כנראה מהלחץ, כנראה ביצעתי אותן לא נכון, הבדיקה השלישית הראתה פס דהוי, הבדיקה הרביעית כתבה 'שלילי', הבדיקה החמישית הראתה פס אחד כהה ברור. לפי הבדיקות אני לא בהריון, אבל לפי האיחור במחזור שבכלל לא אופייני לי אני כן. אולי ההריון ממש צעיר ובגלל זה הבדיקות לא מזהות אותו ומראות שלילי, אני אגש למרפאה ואבצע בדיקת דם, הכי בטוח. אני מגיעה לרופא נשים ללא תור, עמוס אצלו ולא נותנים לי להכנס, אחרי שבכיתי למזכירה היא מכניסה אותי. אני נכנסת לרופא ומבקשת הפנייה, הוא שואל אם עשיתי ערכה ביתית, אני מסבירה לו שעשיתי חמישה וכולן שליליות, לטענתו אין סיכוי שאני בהריון ושצריך לבדוק מה הסיבה לעיכוב , "בבקשה כנסי מאחורי הוילון, תסירי חלק תחתון ותקראי לי שכתיהיי מוכנה", הרופא מורה לי וכל איבריי רועדים, מעולם לא התפשטתי בפני גבר חוץ מאנחל. בלית ברירה אני מבמעת את ההוראה, "אני מוכנה", הכרזתי והרופא נכנס. אני יושבת ללא מכנס, עם תחתונים ורגליים שלובות, הרופא צוחק, "תורידי בבקשה את התחתונים ופיתחי את הרגליים, רגל אחת פה ורגך אחת פה", הוא מצביע בידייו על משהו כמו 2 פדלים איפה שאני אמורה להניח את הרגליים. אני מניחה את כפות רגליי בפדלים וחווה דה ז'ה וו לסקס עם אנחל, איך שהוא פישק את רגליי רחב וחזר אליי בעוצמה, "אאהההה…….", אני צועקת לפתע. "סליחה אני מצטער, אשתדל ליהיות יותר עדין", פותחת את עיניי ואני רואה את הרופא בין הרגליים שלי, מביט ישירות על עמק המעיינות שלי ו-2 אצבעות שלו בתוכי, אני מרגישה את פניי בוערות ולפי המבט של הרופא בטח האדמתי כמו עגבנייה. בחיים לא דימיינתי שהחוסר אחריות של השטן הזה שקורא לעצמו מלאך קדוש, תביא אותי לחוות חוויה כ"כ לא נעימה עם גבר, אפילו שהוא רופא, קודם כל הוא גבר. "אני מבקש שתרגעי ותרפי, את מאוד מכווצת וככה אני לא יכול להכניס כלום", הרופא מדבר אליי, אני מסתכלת עליו ורואה את הפנים המרוצות של אנחל "אח, כמה שאת צרה, אני מת על זה", בא לי לברוח מהחדר. דמעות עולות בעיניי, הרופא מוותר לי, "טוב תתלבשי". הרגע חוויתי חוויה כ"כ משפילה, אני מתלבשת, הרופא מגיש לי הפנייה לבדיקות דם להריון. אני הולכת לכיוון מכון הדגימות ובוכה בלי קול, שואלת את אלוהים בלב למה הוא מעניש אותי? מבקשת ממנו מחילה על כך שנתתי לגוי לחדור אליי ולהשאיר את זרעו ומתחננת שלא ישאיר לי מזכרת מהסיוט הזה. אני מגיעה למכון, ממתינה שתי תורים, לוקחים לי דגימה ומאחלים לי בהצלחה ."תוצאות עד הערב", האחות אומרת ואני יוצאת.
אנחל:
העברתי ערב ולילה סוער בהחלט עם אריאנה, היא ללא ספק יודעת מה לתת לגבר במיטה. היא יוצאת מהאמבטיה עטופה במגבת, מחייכת אליי עם המבט החתולי שלה, אני מחייך אליה בחזרה, המגבת נשמטת ממנה כאילו בטעות, היא מתכופפת לאט לאט כאילו להרימה והמראה של גבה מתקמר וישבנה מרומם כלפיי מעלה בהחלט עושה לי חשק. "לא, לא אנחליטו, אני חייבת לחזור הביתה, היה לך מספיק ממני כל הערב והלילה, אנדיוס, אנחליטו מיו", היא נושקת לשפתיי בחיפזון והולכת. אני מתיישב מול שולחן העבודה שלי ומיד פותח את הרשת החברתית, אני מחפש את פרינססיטה ולא מצליח לאתר אותה, איפה היא נעלמה?? אולי היא הסירה את הפרופיל שלה? הייתכן שהיא חסמה אותי? אי בודק את הפרופיל שלי וקולט את התמונה שלי עם אריאנה מהעל אש בבית של לואיס, אריאנה תייגה אותי, פרינססיטה ראתה את זה בווגאות ופירשה דברים לא נכון, איבדתי אותה לנצח. בגלל התמונה הארורה הזאת עד היום לא יצרה איתי קשר. היא בטוח שכחה אותי, בטוח יש לה כבר מישהו אחר. היא המשיכה הלאה בלעדיי, הוציאה אותי מהלב שלה, עכשיו תורי עם כל הכאב שבדבר לעקור אותב מליבי ולתת לאריאנה לחדור אל החלל הענק ולנסות למלא אותו, עם לא באהבה אז לפחות בתשוקה.
אדל:
את מהלך היום העברתי בהסתובבויות, לא היה לי אומץ לחזור הביתה ולהתמודד עם שאלות מיותרות. טלי מתקשרת אליי ושולחת לי הודעות, היא רוצה לדעת איך הלך אתמול עם יוני ואני לא עונה לה. אני לא רוצה לדבר עם אף אחד או להתמודד עם שאלות של אף אחד ואפילו מחשבות על יוני לא מצליחות להשקיט את סערת הרגשות שלי. מה אני אעשה אם אני בהריון ממנו? מה אני אעשה עם יוני? האם הוא יקבל אותי? אני אצטרך לספר ו את כל הסיפור ואז הןט בטוח לא ירצה אותי ומי בכלל ירצה אותי עם ילד חצי נוצרי? אני שוב נשברת עם עצמי ושוב הברזים נפתחים ופניי נשטפות במים מלוחים. לאט לאט הערב יורד, אני נכנסת לקניון קרוב, הולכת לשירותים שוטפת את הפנים עם מים קרים, נכנסת לפארם ומתאפרת קלות בדוכני קוסמטיקה שונים, כאילו אני מנסה מוצרים שונים, כשלמעשה אני מנסה להסוות את מצבי שאןכל לחזור הביתה ולהימנע משאלות מיותרות.
אני מגיעה הביתה, "איפה היית כל היום?", אמא שואלת, אני בולעת רטק ואומרת בקול רגוע "סתם הסתובבתי קצת בקניונים, בא לי על הג'ינס החדש של רנואר, אבל הוא עוד לא הגיע לסניפים פה, אשקלון, לא מפתיע.", אמא אפילו לא מגיבה ואני נעלמת לחדר שלי, אני לא מספיקה לסגור את הדלת ומקבלת הודעה מהמרפאה שהתוצאות מוכנות. אני סוגרת את דלת החדר, פותחת את האפליקציה בטלפון ופותחת את התשובות של הבדיקה, משננת טוב טוב את משמעות הערכים, מסתכלת על התוצאה ומתרסקת על הרצפה בתחושת הקלה עצומה, אני לא בהריון! אני לא בהריון, אלוהים תודה, תודה,תודה.
****כעבור שנתיים****
יום הולדת 23 שלי, כל המי ומי הגיעו. נעמה עם בעלה (כן, כן אותו אחד מאז הפך לבעלה לפני כמה חודשים), עוז עם איזה צמודה שאין לי מושג מאיפה הוא הגריל אותה, שלי והגזרה החדשה גם הגיעו וכמובן שאין חגיגה בלי הנפש התאומה שלי טלי שהגיעה עם לא אחר מאשר יובלי וכמובן שהוא הביא איתו את בן זוגי בשנתיים האחרונות, יוני. שתינו לחיים, אכלנו חטיפים ועוגה והגיעה שלב פתיחת המתנות. התחלתי במתנות של האנשים הפשוטים יותר. אדון עוד וזוגתו הביאו לי מארז של "ללין", שלי הביעה לי גיפט קארד לאפרודיטה עם כרטיס ברכה "לכי ותיקני משהו מועיל, ליוני בטוח כבר נמאס כל הזמן להוריד ממך סוודרים", קראתי אותו בלב וחייכתי לשלי ויוני שהציץ אמר "שלי, תודה, אין עלייך", היא חייכה "בכיף, חתיך" וקרצה אליו, החצופה, היא יותר לא בחבורה שלנו. נעמה ובעלה השקיעו והביאו לי זוג כרטיסים להופעה של "היהודים" שנמנע מהם ללכת אליה, טלי ויובלי הביאו לי צמיד ועגילים ממגנוליה שאהבתי וטלי כמובן זכרה. מתנה אחרונה חביבה מהנסיך שלי, יוני שלי הביא לי מעטפה לבנה, כתוב עליה, מזל טוב, אושר שלי, אוהב אותך, יוני", אני פותחת את המעטפה ובה שני כרטיסי טיסה ליוון. כבר אמרתי שהוא הגבר הכי מושלם על גבי הפלנטה, גם חתיך הורס למות, גם ג'נטלמן כמו בסרטים האמריקאיים, גם מצליח בכל דבר שהוא עושה, גם רומנטיקן ללא תקנה, מלך לא קטן במיטה וגם מגשים חלומות, האמת מגיע לי אחרי מה שעברתי, לא? אני קופצת על יוני וטורפת את שפתיי הווניל שלו ובא להמשיך משם, אבל יש אורחים וצריך לשמור אנרגיות ליוון הטיסה עוד יומיים.
יוון, נופים, חופים, אנשים נחמדה, אווירה טובה עם מוזיקה עממית וכל מסעדה קוראת לעצמה טברנה. מגיעים למלון, פקידה ג'ינג'ית עם מבטא יווני כבד אבל אנגלית מעולה מקבלת את פנינו ועושה לנו צ'ק אין, נרשמנו וחתמנו על כל מה שצריך, בתיאום מושלם מגיע בל בוי , הפקידה מגישה לו את המפתחות לחדר ומורה לו ללוות אותנו, הוא לוקחת מאיצנו את המזוודות ובחיוך מלווה אותנו אל החדר. בדרך הוא מסביר על ארוחת הבוקר שרפשר לאכול באולם שליד הבריכה או בשולחנות שמוצבים בחוץ ושהבריכה לרשותינו כל היום ויש בר פעיל, בנוסך יש בריכה נוספת, מעט יותר פרטית, אבל גם לשימוש כולם. במבנה איפה שהחדר שלנו נמצא הספא של המלון, יש בחדר תפריט טיפולים, ובקצה המסדרון, יציאה אל מסעדה בבעלות המלון שגם פתוחה לקהל הרחב, הטיילת וירידה לחוף עם מיטות שיזוף עם צליות ללא תשלום. אנחנו עולים 2 קומות ותחילים לעבור חדר, חדר, 200, 201, 202, 203, 204, 205 ובקצה המסדרון איך לא חדר 206. אני חושבת בראשי איזו אירוניה, הרי ביליתי עם אנחל בחדר 206. פיתקית עם מס' החדר נשמטת מהמפתח ואני רואה 205, אני מרגישה הקלה מסויימת, אני אמנם כבר לא מרגישה כלום אל אנחל ומאוהבת ביוני לגמרי, אבל עדיין לא הייתי מרגישה בנוח ליצור זיכרונות חדשים בחדר מלון עם מס' זהה לזיכרונות ישנים שהייתי רוצה למחוק.
אחרי שיוני ואני חנכנו כל פינה של החדר החלטנו לצאת לטיול קטן בטיילת ולשבת לאכול במסעדה מומלצת שלהפתעתנו הייתה ממוקמת בדיוק 10 צעדים מהמלון. אז באמת עשינו סיבוב קצר סימנו לנו מקומות שאנחנו נשב לאכול בהם, פאבים לערב וביקרנו במספר סכניות נסיעות כדי להזמין טיולים. חזרנו לחדר כדי להחליף לבגדי ים ולבדוק את הים בצד השני של הים התיכון, ראיתי שעל דלת 206 תלוי השלט של "נא לא להפריע" וחשבתי לעצמי "יופי להם, כל היום הם מתעסקים", השלט היה שם כשהגענו. ירדנו לחוף, קצת רבצנו וקפאנו מהמים וכשחזרנו, דלת 206, נראית אותו הדבר עם אותו שלט ואז כבר חשבתי לעצמי שאולי במקרה השלט תלוי ככה. יצאנו לאכןל במסעדה המומלצת, הלכנו אחרי זה לפאב קטן לשתות בירה ואפילו הספקנו להזמין לנו טיול ליום השלישי. חזרנו סוף סוף לחדר, יוני טיפ טיפה התקשה לפתוח אותה ואני נשענתי עם ראשי על דלת 206 ופתאום אני שומעת בפנים קול אישה לצי צועק וחצי גונח "סי אנחל, סי……. אל תפסיק".
מתוך קבוצת הפייסבוק סיפורים מחדר המיטות
