בן לו היה לי – חלק שמיני

אריה התעורר לשמע הרעש שסביבו, תחילה הוא לא הבין איפה הוא נמצא, אבל למראה הכפכפים
והחול הדק, הוא נזכר. דרך החלון הוא ראה את השמש שוקעת, טובעת בים מלוח של תקוות
ורצונות. הוא נבהל, הוא ישן יותר מדי. ומיכל בטח דואגת, והעבודה…
איפה רותי? הוא מחפש את בגד הים הכחול בעיניו, את התלתלים המושלמים, את הגוף הנפלא.
מחפש בעיניו ולא מוצא. הוא שומע צחוק מעבר לדלת זו היא. את הקול שלה הוא יכול לזהות מתוך –
ים של קולות. הוא נעמד, מסדר את החולצה במכנסיים, מנער מעצמו גרגירי חול בלתי נראים ופותח
את הדלת.
"או, התעוררת" היא קמה לקראתו "לא רציתי להפריע לך לישון", היא שולחת מילות התנצלות לנייד
על קטיעת השיחה מוקדם מהצפוי, ובטבעיות גמורה היא מדביקה לו נשיקה קטנה על הלחיים "אין
פה אף אחד, תרגע". הדלת הנעולה מרגיעה אותו, והוא מחזיר לה נשיקה, עוטף אותה בשתי ידיו,
מצמיד אותה אליו, מרגיש את נשימתה על החולצה המיוזעת, את דופק ליבה קרוב אל ליבו.
"רותי, מאוחר לי. אני חייב לרוץ כבר, אם אני לא אגיע הביתה בזמן מיכל תשגע אותי, הורמונים
וזה…" הוא חייך אליה, לא יכול לעזוב "אני שמח שבאתי, באמת" הוא נשק למצחה.
"בטח, תלך. בקושי הספקנו להיות ביחד פה" היא הסתכלה לתוך עיניו "אבל הפעם זו אשמתי. לך
לאשתך, זה חשוב" מיכל שחררה את עצמה מידיו "אל תעשה את זה קשה, פשוט לך".
אריה ניער מעליו את שאריות החול, מקווה לא להשאיר על עצמו הפעם שום ראיה מחשידה. הוא
נכנס הביתה בצעדים קלילים, שומע את מיכל שרה לעצמה משהו במטבח "הי אריה, אני מכינה
ארוחת ערב" היא צעקה אליו.
"מעולה, אני שניה מתקלח ובא לאכול רענן" הוא ענה מהר, ונזהר לא לפזר גרגירים בלתי נראים על
רצפת החדר שלהם. לבוש נקי הוא נכנס למטבח, ריחות הדגים המתבשלים הזכירו לו כמה הוא רעב.
השולחן היה כבר ערוך, סלט ירקות חתוך דק חיכה על השולחן. הדגים הוגשו בצלחות חגיגיות
"מיכלי, אנחנו חוגגים משהו?" אריה לא הבין.
"לא, סתם בא לי משהו יפה יותר. אריה, יש לי הרגשה שזה יהיה הפעם חיובי, אני ממש מרגישה את
זה" היא נשמעה כל כך שלמה עם עצמה.
"אני ממש שמח לשמוע. אבל אל תשכחי שיש סיכוי קטן שזה לא… אני לא רוצה שניפול מזה" הוא
הניח את ידו על ידה, מרגיש את חומה, נזכר בימי המשבר שלה, הוא לא רוצה לחזור לזה. קשה לו.
שבוע עבר, הגיע זמן הבדיקות. מיכל ניגשה בבוקר לסניף קופת חולים השכונתי, מפקירה את ורידיה
בידי האחות, מחכה לשמוע סוף סוף בשורות טובות.
"מיכל, תהיי איתנו בקשר בצהריים, סביב אחת בטח יהיו כבר תשובות" שוב החיוך של האחות שהיא
כבר מכירה, מעניין אם לכולם היא מחייכת ככה, מיכל תוהה. השעות עוברות עליה מהר, כל אילחוש
קטן בבטן התחתונה מזכיר לה את הלחץ שלה, את הדקות שלא ממש זזות בשעון.
שעת צהריים כבר עברה, והאחות עוד לא התקשרה אל מיכל. במרפאה אין מענה בשעות כאלה.
הלחץ גובר אצלה בבטן, היא כבר מדמיינת את המחזור שתכף יפרוץ, ובטח קשה לאחות להתקשר,
לאכזב. היא חוזרת הביתה, מסרבת להאמין. "איפה את?" אריה שואל אותה ברגע שהיא נכנסת
הביתה "כל העולם מחפש אותך, את לא זמינה". מיכל הוציאה את הנייד מהתיק, רואה את המסך
השחור, הכבוי של המכשיר." לא שמתי לב שהוא נכבה, אוי ואבוי לי" דמעות מציפות את עיניה "מי
חיפש אותי?" היא מרימה מבט אל אריה, מחכה לשמוע בשורות טובות.
"האחות מהמרפאה, אבל היא אמרה שהיא לא יכולה לתת לי את התשובות של הבדיקות שלך,
ושתתקשרי אליה כשאת מגיעה".
מיכל לחצה על המקשים באצבע רועדת, מחכה לתשובה במרפאה "חדר אחות שלום" ענה לה הקול
הכל כך מוכר כבר.
"הי, זאת מיכל אייזנבך" מיכל אפילו לא הספיקה לסיים את המשפט הראשון וכבר באה הקריאה
דרך הטלפון "מיכל, איזה יופי. יש תשובות חיוביות של בדיקה הדם. זה עוד ממש נמוך, אבל מתחיל".
מיכל חיבקה את אריה, מאושרת כמו שמעולם לא היתה, והאחות המשיכה "תחזרי לרופא שלך, צריך
לעדכן אותו, הוא בטח יתן לך משהו לתמיכה הורמונלית. בהצלחה" השיחה נותקה, ומיכל זרחה
מאושר.
"אריה, אני בהריון" היא רצתה לצרוח, אבל אמרה זאת באיפוק יחסי, מפחדת שכל הרחוב ישמע את
שאגות האושר שלה.
אריה חיבק אותה נרגש, כל כך הרבה זמן הם חיכו לבשורה הזו, הוא כבר לא האמין שזה הצליח
להם.
"רוצה להתקשר למרפאה לעדכן את ד"ר מתן, או את האחות?" הוא שאל, מחכה לתשובה שלה,
שהיא מעדיפה שהוא ידבר איתם…
"אני אתקשר מחר בבוקר, בטח הם לא עובדים עכשיו" היא התיישבה על הספה, מלטפת חרש את
הבטן התחתונה שלה, מנסה לדמיין את העובר הקטן שט לו בתוך הרחם שלה.
אריה כבר רצה לספר על זה לרותי, לשתף אותה בחיים שלו, בחדשות השמחות האלה, אבל אז
ההבנה הכתה בו הם יעברו לטיפול של רופא רגיל, אבדו לו המפגשים עם רותי במרפאה על תקן –
הבעל הדואג. מעכשיו מרפאת הפוריות היא מחוץ לתחום, וזה כולל גם את האחות המסורה…
השמחה התערבבה לו בבטן, הוא מנסה להבין איך הוא מצליח לשלב את רותי, באיזו אמתלה הוא
ישאר איתה בקשר עכשיו?!
הוא נכנס למייל שלו ושולח הודעה:
רותי, מקווה שהכל בסדר.
רק מעדכן שהגיעו הבדיקות של מיכל, ב"ה יש תשובה חיובית להריון.
תודה רבה על כל הטיפול והעזרה.
אריה אייזנבך.
הוא לוחץ על שליחה, מתפלל בשקט שהיא תגיב, שהיא תשלח לו הודעה חזרה, שהיא תגיד שהיא
שמחה בשבילם אבל הם נשארים במרפאה שלהם עד סוף ההריון.
רק שתגיב.
אריה נכנס לבדוק את המייל כל כמה דקות, תוהה איך דווקא עכשיו היא נעלמה פתאום. רותי, איפה
את? הוא שואל את המסך הקטן, תעני כבר.
רק בבוקר הוא רואה את התשובה שלה-
אריה בוקר טוב.
ממש שמחה בשבילכם. מיכל בטח מעופפת בעננים איפה שהוא.
תקבעו תור לד"ר מתן, לעדכן אותו, והוא כבר ישלח אתכם הלאה לרופא נשים בקהילה.
בהצלחה, רותי.
כל כך לקוני. כל כך חסר פן אישי. כל כך לא מה שהוא קיווה לו.
היום מתחיל אצלו לא טוב. הוא מאחר לקום לתפילה, בדרך לעבודה נתקע בפקק מיותר, ועכשיו
המייל הזה. למה החיים לא יכלו להיות יותר פשוטים? הוא חושב לעצמו כשהוא קורא את המייל של
רותי פעם שניה ושלישית.
במשך היום אריה מקבל הערות על חוסר הריכוז שלו, על חוסר תשומת הלב לפרטים קטנים.
בצהריים מיכל מתקשרת, קולה עדיין מרוגש "קבעתי תור להיום בערב לד"ר מתן, אתה בא איתי,
נכון?!"
כמה אריה רוצה להגיע לשם, לראות את רותי רכונה על המחשב, מתקתקת באצבעותיה הצבועות על
המקלדת, מחייכת את חיוכה המקסים. אבל כמה קשה לו… "אני אאסוף אותך מהבית וניסע" הוא
עונה בקושי.
רותי יושבת במרפאה, המייל פתוח מולה. מה היא רוצה ממנו? מה לה ולבחור הזה? איך היא חשבה
שאת כל רגשותיה ותאוותיה היא תצליח לממש דרך הגבר החרדי, בעלה של המטופלת? כל כך לא
אתי, לא מקצועי, לא מתאים לה. אבל משהו בה מחסיר פעימה כשהיא רואה במחשב שהשם של
מיכל אייזנבך מופיע ברשימת המטופלים של המרפאה בערב.
"הי" ד"ר מתן דופק קלות על הדלת וכבר מתיישב מולה "שמעת על ההצלחה אצל הזוג אייזנבך?"
הוא שואל, מחמיא לעצמו על הטיפול המהיר.
"כן, איזה יופי" היא מחייכת, מצליחה בקושי להתנתק מהמחשבה על אריה.
"הם יגיעו היום, תפתחי להם בבקשה תיק הריון ונשלח אותם הלאה" הוא משרבט איזה ציור לא ברור
על הדף שמולו, ממשיך לעדכן את רותי בתיקים של זוגות נוספים, אבל רותי כבר התנתקה ממנו.
המחשבות שלה רצות אחורה, געגוע למגע, למבט בעיניים, לריח אחר.
"טוב, אז אני בחדר שלי, שיהיה לנו יום עבודה מעניין ורגוע" היא מסתכלת על ד"ר מתן כשהוא יוצא
מהחדר, מסתכלת בשעון שלא זז פתאום, עד התור של מיכל יש לה עוד זמן לחשוב…
מיכל שוב מקיאה, זה נהיה חלק מהשגרה שלה. אריה אמור לאסוף אותה עוד כמה דקות, היא לא
רוצה לאחר לפגישה עם ד"ר מתן. מהטראומה על נטיותיו המיניות היא יצאה מהר, ברגע שהוא
הצליח לעזור להם להיכנס להריון, הוא כבר לא עניין אותה. ועדיין אחרי ההקאה, היא נסה להחזיר
את הצבע ללחיים, להיראות חיה יותר. האם בפינה נסתרת בליבה, היא עדיין חושבת עליו?! היא
אפילו לא יודעת לענות על זה לעצמה, בינתיים היא זורקת על עצמה שמלה נוחה, ההריון בשלבים
האלה לא באמת משנה את קולקציית הבגדים שלה. מיכל מתאפרת מעט, לא יותר מדי והיא כבר
מוכנה לאריה, שיקח אותה למרפאה.
אריה מחנה את הרכב מתחת לבניין, הוא יושב עוד רגע, מתלבט עם עצמו מה לעשות. גופו קורא לו
לגשת כבר למרפאה, להגיד לרותי שלום, לנסות אפילו לדבר איתה כמה מילים, אוי כמה שהוא רוצה.
אבל קול ההיגיון מדבר אליו, מסביר לו למה זה אסור לו, למה לא כדאי. הוא מתקשר למיכל מבקש
ממנה לרדת.
הדרך למרפאה עוברת עליהם בשתיקה, זה מהלחץ מהפגישה וזו מההתרגשות.
כל אחד ומחשבותיו.
הם עולים בשתיקה במעלית, זוג נוסף עולה איתם לקומת המרפאה, מיכל מחייכת אל האישה בחיוך
משתתף בצרה, לא מסגירה בחיוכה את ההצלחה של ד"ר מתן שנובטת אצלה בבטן.
רותי מקבלת אותם בחיוך רחב, ששמור למטופלות שתכף עוברות למרפאה אחרת "איזה כיף לראות
אותך" היא אומרת למיכל "ממש שמחתי לשמוע. בואי, קחי מקלון לבדיקת שתן, גשי לשירותים
ותחזירי לי את המקלון בתוך הכוס" היא מגישה למיכל את הכוס עם המקלון, מקווה לדקה של שקט
עם אריה. מיכל יוצאת מהחדר, הכוס בידה ופניה אל השירותים בקצה המסדרון.
"אריה, איזה יופי, אני ממש שמחה בשבילכם" היא מחייכת אליו, מחפשת את מבטו שנשאר תקוע
בשולחן "הכל בסדר?" היא שואלת בחשש.
"כן, רותי, הכל נפלא. ברוך ה' מיכל נקלטה והיא בהריון, יש יותר טוב מזה?"
"ובינינו, הכל בסדר?"
"בינינו? היה משהו בינינו?" אריה משיב בלחישה, רק שמיכל לא תשמע "עזבי, זה לא מתאים לי, את
מקסימה והכל, אבל אני במקום אחר" הוא משתתק כשהוא מזהה את ההליכה של מיכל ממש מעבר
לדלת הפתוחה. מיכל מניחה את המקלון הקטן על השיש בחדר, ורותי כבר בודקת ומחייכת שוב
"מעולה, זה תקין לגמרי". והחיוך שלה הוא הכי טבעי אל מיכל, ואריה מרגיש איך החיוך שלה קורן אל
מיכל וקר אליו. הוא לא רוצה לפגוע בה, שלא תחשוב לרגע שהוא רק היה צריך לסמן וי על הניסיון
שלו איתה. רק שלא תפגע ממנו.
אבל המצב מורכב מדי בשבילו כרגע…
"ד"ר מתן מחכה לכם" הוא שמע את הקול שלה, מנתק את חוט המחשבה שלו. מיכל קמה ראשונה
"רותי, ממש תודה על כל העזרה והתמיכה, אני בטוחה שגם בעלי מרגיש ככה" היא צחקה לעצמה
"הוא רק בטח מתבייש להודות בזה".
אריה קם אחריה, מרגיש את כל כובד גופו מנסה להתנהל החוצה מהחדר. הוא ישב מול ד"ר מתן,
שומע את ההסברים שלו על תחילת ההריון, רואה את הדופק הפועם של העובר הקטן ששט ברחמה
של מיכל.
ומול עיניו הוא רואה רק את המבט שלה כשראה אותה מולו בחוף הים במרפאה. רק אותו.

10 מחשבות על “בן לו היה לי – חלק שמיני”

  1. דרדסית כל סיפור שלך בצבע

    ממש יש לזה גוון חרדי מובהק

    הביטויים מקוריים ממש משדר אותנטיות אמיתית,

    מחכים להמשכים….

    וגם אם אפשר סיפור על ליל כלולות חרדי אבל גם שיהיה מקורי ממש

    תודה ,

    הגב
      • דרדסית המתוקה זה שוב חיים,

        כפי שהבנת אני בחור חרדי…

        עברתי בשקיקה על מה שכתבת באתר כולו ואת באמת אלופה…..

        כל סיפור יותר יפה מהשני עדין ונחמד בעל ניחוחות חרדים מובהקים

        נראה לי שגם את כזאת

        כולנו נשמח להמשך הסיפור הזה תודה ולילה טוב

        הגב

תגובות ? (אין צורך להזדהות)