לכבוש את המג"ד – חלק ה' ואחרון

לתחילת הסיפור, חלק ב', חלק ג', חלק ד', חלק ה'

מאת: תמר הקצינה

***סיפור זה הינו פרי דמיונה של המחברת, כל קשר בין הדמויות וההתרחשויות המתוארות בסיפור לבין המציאות הוא מקרי בהחלט***

ש"ג מצדיע בדום מתוח ובכומתה אדומה על הראש, פתח לנו את שער הבסיס. דהרתי פנימה במהירות וחניתי בחנייה הקטנה שליד מבני המשרדים. "לבוא איתך?" שאלתי. "שקוף!" ענה לי עמית בחיוך. 

שמנו פעמינו אל לשכת מפקד האוגדה, טיפסנו בקלילות אל הקומה השלישית ונעמדנו מול דלת הזכוכית האטומה. עמית הניח את אצבעו על קורא טביעות האצבע, והדלת נפתחה מיד משמיעה זמזום צורם. איזה מקומבן האיש הזה! חשבתי לעצמי בגאווה. 

רק דָרַך עמית בפתח הלשכה ומיד התקבצו סביבו פקידות מפקד האוגדה, מחייכות, נרגשות ומצחקקות. הוא החזיר להן חיוך ועיניים זורחות, חיבק כל אחת ואחת מהן, ונשק לחלקן על הלחי. ניכר היה שהן מאוהבות בו ושמחות מאוד בבואו. רעד עבר בליבי, האם גם אותן ידע?

רק אחת לא הצטרפה לחגיגה. גאיה, הרל"שית הזהובה ויפת התואר של מפקד האוגדה, נותרה בכסאה, משימה עצמה מרוכזת במסך המחשב שלפניה. "הרל"שית, מה קורה? לא אומרים שלום למג"ד החביב עליך?" שאל עמית בקול גדול. "לא מגיע לי חיבוק אחרי כל כך הרבה זמן שלא התראינו?" 

גאיה מלמלה משהו לא ברור, אספה את הדפים שהיו מונחים לפניה ופנתה בצעדים מהירים, משפילה מבט, לעבר משרד מפקד האוגדה. עמית עקב אחריה בעיניו משתאה. היה ברור כי משהו מוזר ולא רגיל מתרחש כאן. כעבור רגעים ספורים, יצאה גאיה מחדרו של המאו"ג והודיעה לעמית בקורקטיות: "בוא, אתה יכול להיכנס." עמית פסע בצעדים גדולים ובחזה זקוף לעבר המשרד. כשנכנס, הצדיע וסגר אחריו את הדלת. 

בינתיים, נאספו סביבי בנות הלשכה והחלו לדבר על עמית. 

"איזה כיף לך שאת משרתת בגדוד שלו, הלוואי עלינו!" אמרה אחת מהן, "המג"ד הכי מלך בחטיבה!" 

"וגם הכי חתיך!" הוסיפה מישהי, "איזה כיף לאשתו, אם הוא לא היה נשוי, בדוק הייתי מתחתנת איתו!"

הן שאלו אותי שאלות עליו, וסיפרו לי סיפורים מרתקים שלא הכרתי. על מקצועיותו, על רגישותו, על חוכמתו, וגם על האהבה המורעפת עליו מכל עבר. "אפילו המאו"ג מת עליו. אומר שבטוח שיהיה אלוף, ויש סיכוי שאפילו רמטכ"ל!" אמרה הע' רל"שית. 

כל אותו הזמן ישבה גאיה בכיסאה, נושכת את שפתיה, פניה נפולים, מקלידה במרץ ומתעמקת במסמכים שלפניה. הדקות נקפו ודלת המאו"ג נותרה עדיין סגורה. על מה הם מדברים שם כל כך הרבה? הרהרתי. "יש לך מושג מה נושא הפגישה שלהם?" שאלתי את גאיה. "מצטערת, לא יכולה להגיד." ענתה לי בקרירות מאופקת. 

כעבור כארבעים וחמש דקות, צלצל הטלפון של גאיה. מפקד האוגדה ביקש שתקרא לקשל"חית להיכנס אליו. חמש דקות לאחר מכן, נכנסה מעין הקשל"חית ללשכה, מתנשפת מהטיפוס המאומץ במדרגות, נושאת תחת חיקה קלסר עבה. "כנסי אליו." הורתה לה גאיה בהחלטיות. ניסיתי לנחש מה פשר הצטרפותה של הקשל"חית לפגישה. האם מדובר במינוי חדש? איזה יאוש! בטח קוראים לו לדגל, מקדמים אותו לתפקיד אחר, ואני אאלץ להיפרד ממנו! לא! רק לא זה! לא עכשיו! תנו לי בבקשה לפחות עוד כמה חודשים איתו, ואחר כך אעבור איתו לתפקידו החדש! התפללתי בליבי.

כעבור שעה נפתחה סוף סוף דלת משרד המאו"ג. ליבי פסק מלפעום ונשימתי נעתקה כאשר ראיתי אותו יוצא משם. פניו היו אפורות, עיניו כבויות וריקות וגבו כפוף. הוא נחפז לצאת החוצה, מתעלם מבנות הלשכה ההמומות שאצו להיפרד ממנו בהתרגשות. מיהרתי אחריו, מודאגת, מעולם לא ראיתי אותו כך. מה קרה שם במשרדו של מפקד האוגדה? כיצד זה הצליחו למוטט את הגבר שלי החזק כפלדה? כשהגעתי לרנגלר, הוא היה ישוב בכיסא שלצד הנהג, מרפקיו על ברכיו, ראשו בן ידיו ומבטו נעוץ ברצפה. התיישבתי לצידו.

"מה קרה, המג"ד?" שאלתי בבהלה.

"עזבי, לא חשוב," ענה עמית בקול רפה.

"המג"ד, אתה יכול לספר לי הכל. אנחנו כמו משפחה, זוכר?"

עמית הרים את ראשו והביט בי. עיניו היו עצובות ופניו מובסות.

"השעו אותי מהגדוד." אמר באיטיות ובלחש.

"מה? למה?" צעקתי בקול.

"איזו קצינה מהגדוד התלוננה ששכבתי איתה." הנחית עמית מהלומת קורנס על ראשי.

"מה? מי????" צווחתי.

"אני לא יודע. אסור להם לחשוף את שם המתלוננת."

הוא השתהה רגע, הביט לתוך עיניי ושאל: "זו לא את במקרה, נכון?"

"ממש לא!!!!!" הכחשתי נמרצות, כואבת את העובדה שהוא חושד בי.

"אז אולי יש לך מושג מי זאת?"

"יש מצב שזו תאיר?" פלטתי מבלי לחשוב.

"לא מאמין, אין מצב שהיא תעשה לי דבר כזה." ענה עמית.

אוזניי הזדקפו: "אין מצב שהיא תעשה מה?" הקשיתי.

"תאיר לא מלשנית ולא בוגדנית, היא בחורה עם ערכים" פסק.

"גם אני לא מאמינה שהיא תעליל עליך עלילה כזאת." חיזקתי את דבריו.

"אני לא מדבר על עלילה, היה בינינו משהו." אגרופים חסרי רחמים חבטו בבטני, בחילה טיפסה במעלה הגרון שלי.

"אני לא מבינה," שאלתי המומה, "אם זו לא אני ולא תאיר, אז מי זו יכולה להיות?"

עמית שתק. האגרופים המשיכו להכות בבטני ללא רחם, ואני יצאתי מהרכב כדי להשיב את נפשי.

כאשר חזרתי למושב הנהג, מצאתי אותו באותה התנוחה, כפוף וראשו בין ידיו. "מה אני עושה עכשיו?" אמר עמית ספק לי ספק לעצמו, "מה אני אומר לירדן? לאן אני הולך מכאן? אני לא מסוגל לחזור עכשיו הביתה."

רחמיי נכמרו עליו, הוא נראה לי פתאום כמו ילד אבוד וחסר ישע. כאילו מישהו שאב ממנו את כל תעצומות הנפש, את הררי הבטחון העצמי ואת טונות הכריזמה. כל שרציתי היה לנחמו, לאסוף את חרפתו ולהבטיח לו שהכל יהיה בסדר. רגש אימהי חדש ולא מוכר החל לפעם בי. שלחתי את ידי אל ראשו וליטפתי את שיערו, שנדמה היה לי שהאפיר ודהה. "אל תדאג, עמית," קראתי לו לראשונה בשמו, "אנחנו נפתור את זה, אנחנו נתגבר על זה ביחד," הבטחתי לו מבלי שהיה לי מושג איך לקיים.

עמית הביט בי במבט אומלל שלא הכרתי. רציתי שיהיה לו טוב. רציתי שיירגע, שיחזור להיות הגבר העוצמתי שכה אהבתי. לא יכולתי לראות אותו פגוע, חסר אונים ומובס. "יש פה בבסיס איזו פינה שקטה שנוכל לדבר בה ביחידות?" שאלתי אותו. הוא הביט בי במבט אבוד ומבולבל ואמר בשקט: "תניעי, אני אכוון אותך."

נסענו מספר דקות אל רחבת הכורכר שמאחורי הימ"ח. היינו שם לבד ואני חניתי מתחת לפנס רחוב כתום. היום מיהר להחשיך ועלטה כבדה כיסתה את הבסיס. רציתי לנחמו במילים, אך המילים אבדו לי. ליטפתי את ראשו אך הרגשתי כי ליבו עדיין כבד. "אתה יכול לקחת את הכיסא שלך אחורה עד הסוף?" העזתי לעשות ניסיון אחרון לעודד אותו. הוא שלח את ידו בצייתנות אל תחתית המושב וגרר אותו לאחור. לאחר מכן, משך את ידית המושב ודחף אותו בגבו מעט אחורה. אני יודעת מה ירגיע כל גבר, חשבתי לעצמי ופתחתי את אבזם מכנסיו. עמית הביט בי המום ולא מבין. פתחתי את כפתורי מכנסיו וניסיתי למשוך אותם כלפי מטה. כשראה שאני מתקשה הוא הרים מעט את אגנו וסייע לי בכך. ידי גיששה את דרכה אל הזין שלו. ניסיתי לאחוז במקלו הנוקשה אך משהו רך וחמקמק זז בתוך כף ידי. מה זה? תהיתי בבהלה. הבטתי לעבר ערוותו, רק אור פנס הרחוב מסייע לי להבחין במתרחש בתוך החשכה. מצמצתי בעיניי כדי להיטיב את ראייתי. מה זה שם? גוש מעיק עלה בקיבתי, ופחד אפל אפף אותי, פוער את עיניי בתדהמה. הזין שלו היה רפוי ומקומט וזעיר, נחבא בתוך סבך שיער הערווה, כמו עכבר אפור וגוסס המסתתר במחילתו באין כוח. התגברתי על הרתיעה ותחושת הבחילה שעלתה בי, ואחזתי באצבעות מהססות ביצור הקר וחסר החיים שרבץ בין ירכיו. 

"אל תדאג, עמיתי, הכל יהיה בסדר, מבטיחה." לחשתי באוזנו. מוללתי בידי את הזין הרפוי והקר, מביטה בעיניו העצומות. אט אט הרגשתי כיצד חום רך הולך ומתפשט בחלציו. ליטפתי את אשכיו והמשכתי לשפשף את איברו שהתחיל להתעורר. כעבור כמה רגעים הזדקר לפני הזין המפואר אליו השתוקקתי. עמית החל לגנוח חרישית, ואני התחלתי ללקק את שרביטו. הוא ניסה לפשק את רגליו אך הן היו אזוקות במכנסי הצבא ובנעליים הסגורות. דחף עז אחז בי לשאוב ממנו את כל ייסוריו, את כל מצוקותיו וחרדותיו. רציתי לינוק ממנו את דאגותיו ופחדיו ולהותיר את ליבו נקי ורגוע ושמח. הרגשתי כמו אמא המוכנה לספוג את חוליו של בנה ובלבד שלא יסבול. 

הכנסתי את הזין הער והקשה לתוך פי והתחלתי למצוץ במרץ, מלווה את המציצה בשפשוף הזין בידי האחת ובגירוי עדין של הביצים וחיץ הנקבים בידי האחרת. הייתי נחושה לבלוע את מכאוביו ולברוא מחדש את האיש שאני אוהבת. עמית הגביר את גניחותיו ואגנו החל לנוע, מסיע את איברו הלוהט בתוך פי הרטוב. הזין שלו הלך והתנפח, הלך והתארך בתוכי. בכל פעם שרפרפתי על אשכיו הוא רטט בתוכי. לפתע הוא אחז בשיערי בשתי ידיו והוליך את ראשי מעלה מטה בקצב הולך וגובר, נועץ את הזין שלו עמוק בתוך לועי, מכה בענבלי. הדבר עורר אצלי רפלקס הקאה ותחושת מחנק, אך ידיו שאחזו בראשי לא אפשרו לי להיחלץ. הוא הניע את ראשי בפראות, זעמו העיוור גירה אותי, הכוס שלי הגיר נוזלים שסחטו את תחתוניי. פניי היו אדומות ממאמץ ומקושי לנשום כשהזין שלו ממשיך להכות בתוך פי. לפתע הוא שאג, והזין שלו רטט, ואז הוא פלט בתוך פי את זרעו הלוהט. הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שבלעתי זרע, הפעם הראשונה בכלל שטעמתי את נוזל האהבה הגברי. המרקם היה צמיגי, חם ולח, וטעמו היה מתקתק והזכיר לי שוקולד חרובים שאימי היה מחלקת לנו כשהיינו ילדים קטנים. בלעתי הכל, ואף ליקקתי את שאריות הזרע שנותרו סביב כיפתו, טיפה אחת לא איבדתי. עמית נשם עמוקות וגלש במורד הכיסא, מכנסיו עדיין מופשלות והזין שלו מדלדל אט אט. "תודה, תמר, תודה, עזרת לי מאוד." אמר בשקט, ואני הרגשתי שהוא מתחיל לשוב לעצמו. אני לא באתי על סיפוקי, אך התביישתי לבקש שנמשיך. פחדתי שזה יהרוס הכל.

"לאן אני הולך מכאן?" שאל עמית.

"תן לי לבדוק משהו," אמרתי. יצאתי מהרכב, התרחקתי משם וחייגתי לאמי.

"אהלן, תמרי!!! מה עניינים?" ענתה אימי בלבביות ובשמחה.

"אצלי הכל בסדר," השבתי. "אני מגיעה הלילה לישון בבית, ואני מביאה איתי חבר."

"חבר במובן של בן זוג או במובן של ידיד?" תהתה אימי.

"יותר בכיוון של בן זוג…" השבתי.

"הופה! זאת הפתעה, לא ידעתי שמשהו מתבשל בגזרה הזאת!" שמחה אימי. "מי הבחור?"

"אהה…המג"ד…" עניתי.

"נַגָד? את יוצאת עם נַגָד מהגדוד?"

"לא, לא נַגָד, מג"ד, המג"ד שלי," תיקנתי אותה.

"רגע, רגע, רגע," חתכה אימי. "לפי מה שאני זוכרת הוא נשוי, לא?"

"אהה….כן…"

"אז אני לא מבינה, למה את יוצאת איתו ולמה את מביאה לי אותו הביתה?"

"עזבי אמא, זה סיפור ארוך…מישהי התלוננה עליו שהוא קיים איתה יחסי מין והוא הושעה מהגדוד, ואין לו כרגע איפה להיות," הסברתי.

"תמר, לא!" הגיבה אימי בהחלטיות, "את לא תכניסי אלינו הביתה אנס!"

"אמא, די! מספיק עם הדרמות!" ניסיתי להסביר. "הוא לא אנס, ולא כפה את עצמו על אף אחת, במקרה הכי גרוע הוא שכב עם מישהי מהגדוד בהסכמה, וזה אסור כי יש ביניהם יחסי מרות."

"תמר, די, זה לא מתאים," אימי  לא השתכנעה, "את לא תכניסי אלינו עבריין הביתה."

"אמא, את מגזימה! גם את ואבא הפכתם לזוג בצבא בזמן שהוא היה מ"פ ואת מש"קית ת"ש. אם זה היה קורה היום, גם אבא היה מושעה מאותה סיבה!"

הטיעון הזה הכריע את אמא שלי והיא סוף סוף התרצה: "הבנתי, יש משהו במה שאת אומרת, יאללה תגיעו, מחכה לך!" ואז הוסיפה, "יש לך מזל שאבא בחו"ל עם המשלחת החקלאית שלו, הוא בחיים לא היה מסכים לזה." "תודה אימוש, נתראה!" חתמתי את השיחה, מרוצה מכושר השכנוע שלי.

חזרתי אל הג'יפ והודעתי לעמית שנוסעים אליי הביתה. בדרך עברנו בביל"ו סנטר, לקחתי ממנו את כרטיס האשראי שלו, וקניתי לו שלושה ג'ינסים, חמש חולצות טריקו שחורות ולבנות וחמש תחתונים. הנחתי שהוא יהיה אצלי לפחות כמה ימים והוא יזדקק לבגדים.

כשהגענו אליי הביתה, אמא שלי ישבה ליד שולחן האוכל הגדול ועבדה על הלפטופ שלה. כשנכנסנו, היא קמה ממקומה וחיבקה אותי. כשראתה את עמית, הבחנתי בעווית לא מוכרת חולפת בפניה. "תכירי, זה עמית," הצגתי אותו בפניה. "הי, ברוך הבא, אני נירה," הושיטה אימי את ידה ללחיצה, כשאת פניה הציף פתאום סומק עז. "הי, עמית," לחץ את ידה בחיוך, והוסיף, "נעים מאוד."

אמא שלי, היתה לבושה בג'ינס ובחולצת טריקו לבנה, היא חפה מאיפור, ולרגליה גרבה גרבי צמר ורודים עבים. לא אהבתי את מבטו הסוקר של עמית על גופה של אמא שלי אך לא אמרתי דבר. שלחתי אותו להתקלח והלכנו לישון יחד חבוקים במיטתי.

למחרת בבוקר יצאתי חזרה לגדוד, בעוד עמית ישן שינה עמוקה במיטתי. בגדוד סערו הרוחות. שמועות רחשו על דבר ההשעייה של עמית. היו שאמרו שאנס, היו שטענו בתוקף שזו עלילה. הקצינים הצעירים לא האמינו שהטענות אמיתיות וזעמו על הבת זונה שהפילה את המג"ד התותח שלהם. מנגד, הקצינות והחיילות ידעו בחושיהן הנשיים שהסיפור כנראה נכון, אך גם הן לא הבינו מדוע מישהי פגעה בנסיך חלומותיהם. לא סיפרתי לאיש שעמית מתאכסן בביתי.

ביום המחרת, בשעות הבוקר, כבר הוצפתי בגעגועים. הרגשתי שאני חייבת לראות אותו. הודעתי לגיל הקמב"ץ שיש לי אירוע חירום במשפחה ואני חייבת לנסוע. כשהגעתי הביתה, השעה הייתה אחת עשרה בבוקר. הופתעתי לראות את רכבה של אימי חונה בחניית המשק. היא אמורה להיות עכשיו בעבודה, תהיתי. נכנסתי הביתה, הסלון והמטבח היו ריקים. קולות נמוכים, אולי של טלוויזיה, נשמעו מחדרם של הוריי. ככל שהתקרבתי, הלכו הקולות וגברו וליבי החל לפעום במהירות. לא הבנתי מה אני שומעת. מתוך החדר בקעו קולות של חבטות ונשיפות. אולי אמא שלי מתאמנת, חשבתי. דלת החדר היה פתוחה למחצה, ואני הצצתי פנימה. 

הלם היכה אותי כאשר ראיתי את אימי ערומה על המיטה, עומדת על ארבע ועמית מזיין אותה מאחור. גופה של אמא שלי היה בהיר וגמיש ומוצק יחסית לגילה. שגרת תרגולי יוגה, אימוני TRX ותזונה נכונה התמודדו בהצלחה מרשימה עם תהליכי הבלייה הטבעיים של הגוף. עמית אחז במותניה ופמפם אותה בעוצמה. תחושות של חרמנות וגועל סערו בתוכי בערבוביה. כעס רעיל החל לטפס במעלה הבטן שלי. גם את אמא שלי הבן זונה הזה הכריע. אמא שלי, הדוקטור לביולוגיה, החנונית הממושקפת, הרצינית והשקטה, הבוקית הנאמנה לאבי, גם היא, אפילו היא, נפלה קורבן למעלליו. 

עמית שלף את הזין הבוער שלו, אחז בו בידו הימנית והחל להצליף באמצעותו על ישבנה של אימי. היא אהבה את זה: "כן, עמית, כן…זה טוב!" גנחה בתאווה. הוא המשיך להצליף בה בכוח בעוד הזין שלו הולך ומתכהה, הולך ומסגיל. הסתכלתי מזועזעת על אמא שלי ולא הכרתי אותה. האישה המאופקת והסולידית הזאת איבדה את עשתונותיה וכאילו טירוף אחז בה. "זיין אותי, עמית, אני צריכה אותך! אני זקוקה לך עכשיו!" זעקה בתחינה. עמית נעתר לבקשתה ונעץ את איברו בתוכה. שדיה הבהירות שהידלדלו מעט עם השנים רטטו מכוח הנעיצה החזקה. היא המשיך לזיין אותה מאחור ואז החל לסטור בכף ידו על פלחי התחת שלה שהאדימו. "אההה…כן…כן!!!" השתוללה אימי. לפתע, הוא אחז במותניה והפך אותה על גבה, בתנועה שהיכרתי. היא פישקה את רגליה לרווחה, לא מותירה ספק באשר לכוונתה, והגביהה את הכוס השעיר והפעור שלה לעומתו. עמית לא המתין, ונעץ את איברו עמוק בתוך שיח ערוותה השוצף. גופו השרירי והכהה, נע על גופה במהירות ובכוח. פניו היו מרוכזות ושטופות תאווה. הוא אחז בשוקיה המפושקות מרחיב את פתיחתן, והביט במראה המחרמן של הזין שלו הכותש את נרתיקה של דוקטור נירה עוז. אמא שלי גמרה בצרחות רמות, הכוס שלה המטיר נוזלים והיא קרסה על המיטה. עמית המשיך לדחוק ולהוציא את הזין שלו מתוכה, ואז שלף אותו, שיפשף אותו בידו התיז מטחי זרע על פניה של אימי. היא ליקקה את הזרע שנחת סביב שפתיה ובלעה אותו בהכנעה. 

עמית גחן מעליה, ליטף את ראשה ונשק לה. אמא שלי התמכרה למגע ולתחושת הסיפוק שאפפה אותה, כשצל חלף פתאום על פניה. "עשינו משהו אסור!" אמרה, חומרת המעשה חודרת אט אט להכרתה. "אני נורא מצטערת, לא הייתי צריכה להכשיל אותך, אני מקווה שתסלח לי, אני נורא מתביישת. זה לא יקרה בינינו שוב, אני מבטיחה." עמית לא הקדיש אפילו שניה כדי למרק את מצפונה והלך להתקלח. אני חמקתי במהירות לחדרי, נעלתי אחריי את הדלת, ופרקתי במהירות את החרמנות שגאתה בי באמצעות הדילדו שלי. כשסיימתי ירדתי למטבח. אמא שלי ועמית כבר היו רחוצים ונקיים ועמלו יחד על התקנת ארוחת הצהריים. שניהם נבהלו לראות אותי פתאום בבית. "תמר! מה את עושה פה?! מתי הגעת???" שאלה אימי בחרדה גלויה. "עמית, אני צריכה לדבר איתך." אמרתי בקול קר מתעלמת מאימי. 

עלינו לחדרי, אני התיישבתי על הכיסא ועמית על מיטתי. "ראיתי אתכם," אמרתי. "תקשיבי, תמרי," אמר עמית בקול רגוע מביט לתוך עיניי, "כבר הרבה זמן אני יודע שנצטרך לנהל את השיחה הזאת. את מעוניינת לשמוע את מה שיש לי להגיד?"

"מעוניינת," עניתי, מוכנה לכלות בו את כל כעסיי ותסכוליי.

"תראי, אני יודע שאני אדם לא שגרתי ולא רגיל," פתח עמית את דבריו, "את יודעת שאני שאפתן והישגי בצורה יוצאת דופן. אני תחרותי בטירוף, ויש בי דחף בלתי ניתן לשליטה להוביל ולנצח. הדחף הזה מתבטא בהמון תחומים, חלקם טובים וחלקם פחות. בחלקים הפחות טובים זה מתבטא בין השאר בצורך ממש ממש חזק לזיין, לכבוש נשים ולהכניע אותם. תמר, תביני, אני זכר אלפא בלהקת זאבים, זה מי שאני לטוב ולרע. אני יודע שזה גורם לי להיות אדם פחות טוב, אבל מצד שני, זה גם מה שהופך אותי למפקד לוחם קילר ומצטיין. אני יודע שאם אני ארסן את הדחפים האלה שלי שמאלצים אותי להיות ראשון בכל דבר, ולנצח בכל תחרות ולזיין כל אישה שאני פוגש, אני אהיה בסופו של דבר מפקד פחות טוב, ובמלחמה הבאה מול החמאס או מול החיזבאללה, אני לא אספק את הסחורה ולא אכריע את האויב. אני מודע לזה שהאופי התחרותי שלי והחרמנות התמידית גורמים הרבה פעמים סבל לסובבים אותי, אבל אופי חייתי ויצרי כמו שלי אצל מפקדים קרביים, הוא ממש חיוני ואפילו קריטי לביטחון של המדינה שלנו, ואת חייבת להודות שאין הרבה מפקדים קילרים כמוני בצבא, רוב המפקדים היום בצה"ל הם ערימה של דוגמנים, קוקסינלים ורכיכות."

"עכשיו, בקשר אלינו," המשיך עמית בהסבריו, "אני אהיה כנה איתך. אני מזיין בלי הכרה, זה נכון. כמעט כל יום, ולפעמים אפילו כמה פעמים ביום. זה מעניק לי תחושה של חָיוּת ועוצמה ואנרגטיות שבלעדיה אני לא מסוגל לתפקד באופן מיטבי. אבל, חשוב לי שתדעי שבעיניי, הקשר בינינו הוא אחר והוא משמעותי לי מאוד. אני באמת אוהב אותך, תמר. ממש ממש אוהב."

"וירדן?" שאלתי.

עמית נאנח: "ירדן זה סיפור כואב. היא באמת אהבת חיי, אבל אני הרסתי אותה. החיים שלה איתי רמסו אותה. שמעת אותה בטלפון, היא גמורה. את יודעת שכבר שנה היא לא מגלחת את הגוף שלה ולא מתאפרת, ועל סקס אין בכלל מה לדבר? אבל למרות כל זה, אני מרגיש שיש לי חוב מוסרי לתמוך באשה הזאת, באמא של הילדים שלי, שהלכה איתי בדרך כל כך קשה וארוכה ומאוד לא פשוטה. אני לא אוכל להביט בעצמי במראה אם אי פעם אני אנטוש אותה. את הרי יודעת שלא משנה מה קורה, אצלנו בצנחנים לעולם, אבל לעולם, לא נוטשים פצועים מאחור."

עמית סיים לדבר ולי לא היו מילים. התחבקנו בשתיקה. "אני אוהבת אותך מאוד" לחשתי לתוך צווארו. "ואני אותָךְ."

לגדוד כבר לא חזרתי באותו שבוע. ביליתי את הזמן עם אהובי בשיחות, בטיולים ובזיונים. שוב הייתי מאושרת. אבל ביום שישי, בעודנו סועדים את ארוחת הבוקר, אמר לי פתאום עמית: "אמרתי למיקה שתגיע לפה היום, אני צריך לתת לה הנחיות לגבי העזיבה שלי את הגדוד. אני ממש מבקש שתתייחסי אליה יפה." לא אהבתי את זה אך שתקתי, ידעתי שהשעייתו מהגדוד, שהפכה להדחה, קשה לו גם ככה. 

מיקה הגיעה על אזרחי. היא לבשה ג'ינס סקיני בכחול בהיר עם קרעים בירכיים, מהם קרן עורה הנחושתי. על גופה עטתה גולף ירוק ודק, ולרגליה סניקרס לבנים של נייקי. שיערה השטני היה פזור, ובשפתיה היה משוח אודם ורוד כהה. היא הפטירה לעברי שלום רפה ונפלה לזרועותיו של עמית. "כל כך התגעגעתי אליךָ." אמרה. הם התחבקו ארוכות ועמית אמר לה: "גם אני אלייך." 

"יאללה, בואי נלך לעבוד." חתך עמית והוביל אותה אל שולחן האוכל. במשך שעתיים הוא הכתיב לה הנחיות והוראות כיצד להעביר את הפיקוד על הגדוד בצורה מסודרת, לאן להעביר את חפציו, ואלו תשורות להכין למ"פים ולנגדים. כמו בכל דבר שעשה, גם כאן הוא היה יסודי, מקצוען ויורד לפרטים. התבוננתי בו בהערצה, רגש האחריות כלפי הגדוד בער בו במלוא העוצמה למרות שהודח ממנו בבושת פנים. מיקה רשמה ורשמה, ושאלה שאלות הבהרה במקומות הנחוצים. היה ניכר שהמעמד קשה שלה. היא הולכת איתו כבר תקופה ארוכה, עוד מתפקידו הקודם, והיה ברור שהיא תתקשה להמשיך בלעדיו. כעבור שעתיים, כאשר כל המשימות היו מקוטלגות בסדר מופתי בקלסרה הצהוב של מיקה, עמית אמר: "טוב בנות, סיימנו עם הביזנס, יש לכן התנגדות לעבור לפלז'ר?"

מיקה ואני התבוננו זו בזו. אני שתקתי ומיקה אמרה: "לי אין התנגדות". "ולך?" שאל אותי עמית. "גם לי אין," עניתי כמי שקפאה שד. עמית קם ואנחנו פסענו אחריו לחדרי. "יש לי בקשה," אמר עמית. "ממש חשוב לי שתחזרו להיות חברות טובות, טוב?" לשנינו לא היה לב לסרב לו, ולכן הנהנו בחיוב. "יפה, מיקה, אני רוצה שאת תובילי, אני אשב על הכיסא ואת תטפלי בתמר, בעדינות ובאהבה, תוכיחי לי שאת מעל כל העניין הזה של הכעסים והקנאות." מיקה נישקה אותו במצח ופנתה לכיווני. עמית פשט בינתיים את בגדיו, והזין שלו שכבר היה זקוף ומתוח זינק החוצה. הוא מיקם את הכיסא במרחק של מטר וחצי מהמיטה והתיישב עליו. מיקה חייכה אליי וסימנה לי באצבעה להתקרב אליה. עמדתי מולה מוכנה להתמסר לה לעיניו של אהובי. היא פשטה ממני את חולצת הטריקו הוורודה שלבשתי ולאחר מכן את מכנסי הטרנינג התואמים עד שנחשפתי לפניה ערומה. היא התבוננה בגופי במבט מלא התפעלות, פשטה את מכנסיה ואת סריג הגולף ונותרה בתחתונים ובחזייה בלבד. היא דחפה אותי קלות אל המיטה ואני נתתי לגופי ליפול לאחור. מיקה לא בזבזה זמן. היא ליטפה את פנים ירכיי, הרטיבה את הכוס שלי ברוקה והחלה ללקק. היא הסיעה את לשונה הרטובה, הבשרנית והארוכה על הדגדגן, וניגנה באצבעות זהירות על השפתיים, מותחת אותן בעדינות לצדדים. שערות ראשה הבהירות ליחכו מעת לעת את ירכיי. תאיר הייתה יפה ממנה וטובה ממנה שבעתיים בעינוג הכוס שלי, אך האיבה ששררה בינינו ובמיוחד עמית הצופה עלינו, גירו אותי בטירוף. אפה הקטן התחכך בשערות הערווה שלי והעצים את התענוג. האגן שלי נע לעומתה, מתקרב ומתרחק בתיאום מושלם עם ליקוקה ולטיפותיה. נגעתי בשדיי ובפטמותיי, מתמכרת לעונג המופלא. מדי פעם החדירה מיקה את אצבעותיה אל תוך הנרתיק הרטוב ואז חזרה ללקק. הרשיתי לעצמי לגנוח כשרמות העונג טיפסו עוד ועוד, ומבלי לחשוב שלחתי את זרועותיי קדימה ואחזתי בשתיי ידיי בראשה של מיקה. הנעתי אותו מעלה מטה, ימינה ושמאלה על הכוס שלי בקצב הולך וגובר. אחר כך, המשכתי לאחוז בראשה, אך הפעם אני הנעתי את האגן שלי כנגדה בקצב הדרוש. הבטתי הצידה בעמית, הוא ישב בכסאו ערום, מגורה, הזין האדום סגול שלו מתנשא אל על. ראיתי שהוא מנסה לשלוט בעצמו. גופו היו מתוח ודרוך אך ידיו היו מונחות על שוקיו, ורק הזין שלו זז ורטט מרוב חרמנות. 

הגב שלי התקשת מעוצמת הריגוש והשדיים שלי הזדקרו כלפי התקרה. נשמתי בפראות, צועקת וגונחת. עזבתי את ראשה של מיקה ואחזתי בכוח רב, באגרופים קפוצים, בשולי שמיכת הצמר עליה שכבתי. מיקה לא הרפתה, היא הייתה קשובה אל גופי, אך יותר מכל היה לה חשוב לרצות את עמית. רגליי נפשקו עוד וכפות רגליי התקשתו אף הן מבלי שיכולתי לשלוט בהן. הבטן שלי עלתה וירדה נדחקת החוצה בידי הסרעפת. חושי התערפלו, גופי החל לרעוד, העונג הבלתי נתפס התפשט בכל גופי, טיפס וטיפס עד שהתפוצץ בשיא שלא היה כמוהו. חייכתי אל מיקה בהכרת תודה והשענתי את גופי לאחור על המיטה. היא החזירה לי חיוך מאיר, שהבהיר מעל לכל ספק שאנו שוב חברות.

כעת היה זה תורו של עמית להצטרף: "עבודה יפה, מיקה," שיבח אותה, ליטף את ראשה, והתיר את קרסי חזייתה. שני שדיים עגולים וזקופים, צבעם כצבע הנחושת, נחשפו בפנינו. היא יפה, הילדה הזאת, היא באמת יפה, חשבתי לעצמי. לא כמו תאיר, אבל יש בה קסם מיוחד ויופי אחר, בזה אין ספק. 

"עכשיו אפשר להתקדם, יפותיי!" אמר עמית ודחף את שנינו לעבר המיטה. "מיקה, עכשיו תורך להנות, שכבי על הבטן." מיקה עשתה כדבריו, ושנינו התחלנו ללטף את גופה. היא הרימה את ישבנה המוצק כלפי מעלה כמסמנת לנו ללטף אותו. עמית הסיר ממנה את תחתוניה ואני התחלתי ללטף את ישבנה הענוג, בזמן שעמית ליטף את כתפיה והרעיף עליה נשיקות קטנות, בכתפיים, בפנים ובשיער. מיקה עצמה את עיניה וחייכה מרוב הנאה, מגרגרת כחתולת בית מפונקת. כעבור כמה דקות, היא התרוממה ועמדה על ברכיה. היא קירבה את פניה אל פניי עד אשר שפתותינו נצמדו. התנשקנו נשיקה צרפתית ארוכה ורטובה מלטפות זו את צווארה ועורפה של זו. כשסיימנו, עמית התקרב אליה והחל ללטף את שדי הנחושת שלה, מעסה את פטמותיה הוורודות. תוך כדי כך הוא סימן לי בעיניו להתקרב אליו, וכשהתקרבתי הוא נישק אותי בפניי בריכוז עמוק. עתה עמדתי אני על ברכיי, ומיקה טמנה את ראשה בין ירכיי. עמית גהר מאחורי גבה וליטף את אחוריה, כשהזין שלו מתחכך כאילו באקראי בפלחי ישבנה. זמן קצר אחר כך, פניו קבורות בין גבעות התחת שלה, הוא החל ללקק את הכוס שלה. התפעלתי משליטתו העצמית הנדירה. למרות שהיה מגורה וחרמן, הוא לא נגע בזין שלו ולא ביקש מאיתנו דבר. היה לו חשוב קודם כל לספק אותנו ורק אז לטפל בעצמו. לאחר שליקק את מיקה כהוגן הוא משך את גבה לאחור, שדיה שהזדקרו למולי כאילו קראו לי אליהם ואני נעניתי לקריאתם. ליטפתי וליקקתי אותם בעדינות וברוך, מתפעמת מעצמות הבריח המרהיבות שלה. ליטפתי את בטנה הרכה, בשעה שעמית ליטף את גבה מאחור.

מיקה שלחה את ידה אחורנית והחלה ללטף את הזין של עמית, שמהרגע שנכנסנו אל החדר כבר שיווע למגע. הוא הצמיד את בטנו לגבה ועיסה את שדיה, ואני קרבתי את פי לשפתיו לנשיקה צרפתית. הקואורדינציה שלו הייתה מופלאה, הוא ידע לנשק אותי, לעסות את שדיה של מיקה ולהניע את הזין הרעב שלו בתוך ידה בתיאום מדויק. 

עמית ביקש מאיתנו לאפשר לו לשכב. הוא התהפך על גבו ומיקה הזדרזה לשבת על פניו. אני ניצלתי את ההזדמנות, גלשתי לעבר רגליו והתחלתי לשפשף ולמצוץ את איברו. הוא ליקק ומצץ את הכוס של מיקה ואני שילהבתי אותו ואת הזין הלוהט שלו. שלושתנו גנחנו בתשוקה ובתאווה, מתמסרים זה לזה. הגניחות של מיקה היו קצרות, מהירות ומתוקות, כמו ציפור שיר קטנה המבקשת להיחלץ ממלכודת בה נתפסה. לעומתה, הגניחות שלי היו פראיות ורמות, וגניחותיו של עמית היו שקטות וארוכות.

אני כבר לא יכולתי להתאפק יותר, טיפסתי על אגנו של עמית, פישקתי את רגליי והתיישבתי על שרביטו הבוער. עליתי וירדתי עליו כמטורפת, בדיוק כמו ביום שני האחרון, בלב שטח האש. רכבתי עליו כמו סוסה אצילה מיוחמת. נהניתי כל כך מהשליטה המוחלטת שלי בקצב ובעוצמת הגירוי, כאשר עמית מוטל תחתיי לכוד בין ירכיי החמות. 

מיקה שגמרה בינתיים, התמקמה מאחוריי ובעודי רוכבת על עמית החלה ללטף וללקק את אשכיו. מידי פעם הרגשתי את לשונה או את אצבעותיה נוגעות בישבני. היטיתי את גופי לפנים, איברו של עמית נעוץ בנרתיקי, ומחצתי את שדיי על חזהו. הוא אחז בגבי בשתי ידיו מאמץ אותי אליו ושוב התנשקנו לשון כרוכה בלשון. הרגשתי כאילו אנחנו גוף אחד, נפש אחת, ישות אחת שלמה והרמונית שאינה ניתנת להפרדה. לא יכולתי לשאת עוד את המחשבה המייסרת שאאלץ לחלוק אותו עם אין-ספור נשים נוספות. האגן שלו עלה וירד במרץ וגופי חישב להתפרק. אהבתי אותו כל כך, כמהתי אליו כל כך, רציתי שיהיה שלי ורק שלי לנצח. נעיצה עמוקה וחזקה במעמקי הנרתיק הביאה אותי לשיא אדיר, ששיחרר מתוכי שיטפון עז, וצרחת עונג כבירה.

מיקה שלפה את הזין שלו, לח וחם מתוכי, והחדירה אותו לתוך פיה. היא פעלה במיומנות, כאחת שיודעת היטב את המלאכה. התבוננתי בפניו של עמית וראיתי אותו מחזיק את עצמו בכוח על אנושי שלא לגמור. "גם אני רוצה אותךָ בתוכי," אמרה פתאום מיקה. "אתה מסוגל?" "את לא באמת שואלת, נכון?" ענה עמית, שולח בה מבט בז ושחצני. "בואי אני אראה לך מה זה מסוגל!" הוא תפס במותניה, נשכב על גבו ושיפד אותה על הזין שלו, כשגבה מופנה לעבר פניו. "טפלי לה בדגדגן, ואל תעזבי אותו בלי אישור מפורש ממני," פקד עליי עמית. הוא המשיך לאחוז במותניה, לא מאפשר לה לזוז, ופמפם אותה בקצב רצחני כאילו היה מכונת זיונים, בעוד אני מעסה לה את הדגדגן במצוותו של המג"ד שלנו.

תוך זמן קצר החלה מיקה להתיז את נוזליה לכל עבר, צורחת בטירוף מרוב עונג. זה היה כל כך מחרמן, שמבלי לבקש את רשותו של עמית, עזבתי את הדגדגן שלה והתחלתי לאונן לעצמי. עמית עצר לפתע את דפיקותיו והוריד ממנו את מיקה תוך שהוא שולף את הזין שלו מנרתיקה. הוא נעמד על ברכיו, החזיק את איברו המשתולל בידו ושאל: "מי רוצה שאני אגמור בתוכה?" "אני!!! אני!!!" צרחנו שנינו כמטורפות. שתינו פערנו את הכוסים שלנו כנגדו כדי לפתות אותו. "בוא אליי!!! בוא אליי!!! צעקנו בייאוש. הוא הביט בשתינו, מגורות, נואשות, פעורות, מיוזעות, משוועות לקלוט לתוכנו את זירמתו הלוהטת, ואז החליט! הוא דחף את מיקה הצידה, והיא התגלגלה, מופתעת, לעבר הריצפה. בשבריר שניה, ניצלתי את המומנטום, אחזתי בזין שלו ונעצתי אותו בתוכי, מהדקת עליו את רגליי. הוא לא נזקק ליותר מעשרה פמפומים מהירים, עד שהרגשתי את ההרגשה העילאית ביותר בעולם, את תחושת זרעו החם הנפלט מתוכו בסילון אדיר, מרווה את ערוגתי ונספג ברחמי.

כששלף את איברו מתוכי, הסתערתי עליו בליקוקים, מנקה אותו משאריות הזרע, מתענגת על הטעם המתקתק, אליו התוודעתי לראשונה רק לפני חמישה ימים. עמית כרע לאחור על המיטה, ומיקה ואני כיסינו אותו בנשיקות קטנות על כל גופו, מניחות לו להירגע ולהתאושש.

מסופקות וטובות לב, משאירות מאחורינו את עמית שרוע מעולף על המיטה, הזמנתי את מיקה לבקבוק בירה במרפסת. ישבנו באוויר הצלול, לוגמות סטלה צוננת, שמחות על החברות שהתאחתה בינינו. מיקה שילבה את רגליה קדימה, הציתה סיגריית נקסט ושאפה את העשן בהנאה אל ריאותיה. "אחח, אין כמו הסיגריה שאחרי, אני מתה על זה."

"תגידי," שאלתי אותה, "אז מי זאת המנוולת שהלשינה על עמית?" מיקה מצצה את הסיגריה, הביטה בי בעיניה הבהירות, ואז אמרה: "זאת הייתי אני, את בטח מבינה למה עשיתי את זה…"

***

עמית כבר לא חזר לגדוד. הוא נשלח לצינון ולשיקום משפחתי, לשנת לימודים במכללה לביטחון לאומי בקנדה. הפעם הבאה שפגשתי אותו הייתה כעבור שלוש שנים, בבסיס האימונים באליקים. הוא כבר היה אלוף-משנה, מח"ט, ואני סרן במילואים. צעדתי לכיוון כיתת ההדרכה שקועה במחשבות, כשלפתע שמעתי מאחורי קול מוכר: "תמר?"

 

סוף

6 מחשבות על “לכבוש את המג"ד – חלק ה' ואחרון”

  1. אבל….
    עכשיו מתחיל הסיפור האמיתי.
    כל מה שנכתב עד עכשיו היה הרקע / הקדימון.
    אז למה עכשיו הסוף?
    לא הייתי בטוח אז חזרתי להתחלה ואכן כך, כביכול.

    בטח תמר לא נתנה לאהובה לברוח לה שוב, אבל, איך זה מסתדר עם ירדן והילדים (במיוחד אחרי ה'שיקום המשפחתי')?
    ואיך בכלל אמור להסתדר ה'שיקום המשפחתי' עם הצורך לכבוש נשים כאשר,כביכול, אין הסכמה מליאה ואמיתית (כך נראה, כביכול) מצד ירדן והמשפחה להמשך התופעה והתוצאות שלה?

    המון המון פתוח שלא ממש קיבל התייחסות וחבר כאן עוד איזה פרק או שניים (אפשר אם לא אפילו רצוי).

    הכתיבה נהדרת ויש סיפור ממש וכן מהלך עניינים אמיתי וזה נקטע וחבל.

    אני דיי בטוח שאני לא היחיד אשמח לעוד מהטוב הזה ולהבהרת התמונה.

    הגב
    • תודה על התגובה המעמיקה והמפרגנת. השאלה מהי נקודת הסיום הנכונה ליצירה היא אף פעם לא שאלה פשוטה. גם אם אוסיף שניים-שלושה או אפילו חמישה פרקים, תמיד ישארו קצוות פתוחים מסקרנים המחייבים מענה, ואם כך, אין לדבר סוף. חשבתי שנכון לסיים את הסיפור בנקודה בה עמית עוזב את הגדוד ולהשאיר לקוראים לדמיין בעצמם כיצד הסיפור מתפתח מכאן. אם אחליט בסופו של דבר להמשיך את פיתולי העלילה, אני חושבת שאעשה זאת במסגרת סיפור נפרד.
      ושוב תודה על ההתייחסות המפורטת והמפרגנת:)

      הגב
      • אחד הסיפורים היותר טובים שקראתי (רושם בתור קצין בצהל אז בכלל;)
        מחכה להמשך או לפחות לעוד סיפורים בסטייל הזה

        הגב
        • שמחה שנהנית! ידעתי שמי שמשרת בצה"ל כקצין או כקצינה ייהנה במיוחד מהסיפור;)

          הגב

תגובות ? (אין צורך להזדהות)