בן לו היה לי – חלק חמישי

אדון אייזנבך שלום.

1 .לגבי הבדיקה שלך, ד"ר מתן עבר עליה, הוא ממליץ לבצע בחודש הבא הזרקת זרע לרחם,

אתה אמור להביא למעבדה מנת זרע שלך )יש כל מיני דרכים להביא אותה(, שם היא תעבור

השבחה, ואותה נזריק חזרה לרחם של אשתך.

תהיה בקשר עם המרפאה, ונסביר לך בדיוק לאן להגיע, ואת הפרטים הטכניים.

2 .לגבי מה שדברנו, אם תרצה הרחבה, שלח לי בבקשה מייל חוזר.

בברכה-

רותי כץ, אחות מרפאת פוריות.

אריה המשיך לקרוא את המייל, הוא כבר הכיר את התשובה שלו, ושוב התשובה שלה, אבל הוא קרא

את זה שוב.

האחות רותי, שלום רב.

1 .תודה רבה על התשובה, אני בקשר עם בוני-עולם, אם את מכירה אותם, לגבי ההדרכה על מנת

הגבריות שלי.

מיכל עודכנה גם היא בפרטים.

2 .אשמח.

יום טוב ושבוע טוב, אריה אייזנבך.

התשובה של רותי לא איחרה לבוא, אריה כמעט ודיקלם את המילים שלה, הכתובות בשפה כל כך

פשוטה, וטומנות כל כך הרבה הבנות בתוכן.

אריה )מותר לי לכנות אותך בשם פרטי, נכון?( שלום.

האמת, אני ממש מקווה שבקרוב ממש תקבלו בשרות טובות, אני ארגיע אותך, ד"ר מתן הוא ממש

מקסים ויש לו הרבה הצלחות.

לא סתם הפנו אתכם אליו… )הוא בטח גם משלם לאיזה עסקן או שניים, ולכן הגעתם. ��(

לא ברור לי למה אני כותבת לך, אולי רק כי אני צריכה להוציא סוף סוף מעצמי את מה שעברתי, ואולי

כי היית קצת יותר נחמד מגבר דוס רגיל, אז החלטתי לשים את מבטחי ולשתף אותך בסיפור שלי.

נולדתי למשפחה דתיה רגילה, כיפה סרוגה וכאלה. כשבגיל הבגרות חיפשתי את עצמי, הגעתי לאיזה

סמינר לחוזרים בתשובה/מתחזקים.

אולי זו הבעיה שלי, מי חוזר בתשובה ככה? מי חושב שאפשר להתחזק בצורה כזו? לא משנה… שם

השתניתי. ההורים שלי קבלו את זה מאוד קשה, ואני קבלתי אותם עוד יותר קשה, פתאום הבית לא

מספיק כשר בשבילי, פתאום אמא שלי לא צנועה מספיק. התחלתי לדרוש מהם דברים הזויים

בשבילם )נטילת ידיים כפייתית, הכשרים ספציפיים..(. הרגשתי שהם לא מוכנים לזרום איתי מספיק,

אז עזבתי.

עזבתי את הבית, את המשפחה, החברים, ועברתי לחיות במאה שערים, גבול שכונת הבוכרים.

שמתי של מעלי, מסתירה את הפרפר הקטן שבגלגול הקודם עשיתי. השל היה תמיד כהה, תמיד

מכסה הכל, גם מה שלא צריך.

הרב שהיה עד למאמצים שלי להיות הכי טובה, הכי צנועה, הציע לי את האחיין שלו לשידוך. לתאר

לך את ההרגשה? זכיתי בפיס!!!

שהרב ישדך לי את האחיין שלו? כל הבנות שהיו סביבי קנאו בי. רק ההורים שלי, כששמעו על זה,

בכו… אז עוד לא הבנתי למה.

הם נפגשו איתי ואיתו, ובמקום לברך אותנו, הם ניסו לשכנע אותי לחזור הביתה. הם הראו לי עד כמה

זה לא יהיה טוב, במקום לשכנע אותי להתחתן ולהיות מאושרת )ככה אז חשבתי ודנתי אותם, תכף

ההמשך(.

הם הגיעו לחתונה, אבל עמדו מרחוק, לא נתתי להם להתקרב יותר מדי, שלא יהרסו לי את הקדושה

של החיים שאני בונה. האחים שלי רקדו קצת, אבל לא ממש השתלבו במעגלים.

הסתבר שהאחיין הנחמד, לא כזה נחמד ביום יום. הוא דרש ממני דברים מוזרים, החל מהצניעות

שנהגנו בה בבית, וכלה בחיים הזוגיים שלנו במיטה )אני לא אפרט מפאת כבודך(. לא נהניתי אבל

חשבתי שככה צריך, שככה נכון. החיים שלנו היו מאוד צנועים, כסף לא ממש היה לנו, וחברה הציעה

לי ללמוד אחיות, במסלול חרדי. אני לא יכולה לתאר את התגובה של בעלי. כבר הייתי בשלבי הריון

ראשונים )לא ברור לי איך זה קרה, היינו ביחד אולי פעם בחודש(, ורק רציתי לצאת מהבית קצת,

לנשום אוויר. בעלי כעס שזה לא צנוע שאישה תלמד ותעבוד, כל כבודה ושטויות כאלה. לא דברנו

כמה ימים, הייתי מכונסת בתוך עצמי, תוהה מה קרה לרותי שהייתי פעם.

ואז ראיתי את אמא שלי בטעות )בעלי לא רצה שאני אהיה איתם בקשר, מפחד שהם יהרסו אותי

שוב(. היא פשוט עמדה בחנות מכולת מתחת לבית שלי, ושאלה אנשים איפה אני גרה. היא רצתה

לספר לי שהיא כבר סבתא, שלאחותי נולד תינוק קטן. אבל בעלי לא הסכים שאצא לברית, שאהיה

כמה שעות עם ציבור מעורב.

אחרי שאמא שלי הלכה, בכיתי הרבה, כעסתי עליו, ואז התחיל לי דימום, בהתחלה קטן וטורדני, ותוך

כמה שעות הפלתי את העובר שברחמי. בעלי כמובן טען שזה העונש על המחשבות האסורות שלי,

על המשפחה הלא צנועה שלי. אבל אני כבר הייתי באבל על העובר, שהמשיך לאבל על חיי הזוגיות

שלא היו לי.

למחרת, כשהוא הלך לכולל, אני הלכתי לברית. עטופה בשל כחול כהה, פסעתי לאולם הקטן

בתלפיות, יודעת שאני מושכת לעברי מבטים מהעוברים ושבים. מיד אחרי הברית המשכתי להורים

שלי הביתה. אליו כבר לא חזרתי. את הגט קיבלתי אחרי כמה חודשים. וזהו. אני עם העולם הדתי

סיימתי. הנחתי את החלק הזה מאחורי והמשכתי לחיות.

אז רק רציתי להגיד לך, שבפעם הבאה כשאתה חושב שמישהו לא יבין את העולם שלך, אתה אף

פעם לא יודע על מי תיפול )מזה בעצם התחיל כל הדיון הזה(.

יאללה, עפה לעבודה.

רותי.

את המשך השתלשלות האירועים אריה זוכר ומשחזר לעצמו כל פעם מחדש. הוא סיים לקרוא את

המייל, לא מאמין למה שהוא קורא, איך יכול להיות שבן אדם משתנה ככה?! בטח עוד יש בה ניצוץ

ממה שלמדה, הרי היא גם גדלה בבית דתי. הוא זוכר את הרכב שהותנע מעצמו, את הדרך הקצרה

למרפאה. הוא נכנס למרפאה בחשש, מה אם היא תכעס עליו, באיזו זכות הוא גרם לה להיפתח

ככה?! ועוד פתאום להופיע באמצע יום עבודה.

רותי ישבה אל השולחן, שערה אסוף בקוקו, תלתלים קטנים סוררים קפצו סביב פניה העדינות. אריה

עמד בפתח, מחכה שהיא תראה אותו, מפחד להפריע. החלוק הלבן היה פתוח קצת, חושף גופיה

כחולה ומחשוף קטן. רותי הרימה את העיניים "הי, אריה, אתה יכול להיכנס" הוא חייך אליה, עדיין

תוהה אם זה המקום הנכון להיות בו כרגע "אולי תסגור את הדלת מאחוריך?" היא ספק שאלה, ספק

ביקשה ממנו.

"מעדיף שתישאר פתוחה, את בטח מבינה" הוא חייך חזרה.

רותי קמה ממקומה, מתקרבת אליו "למה הגעת?" היא שאלה בלחש, קולה כמעט לא מגיע אליו.

"לא יודע. באמת שלא" הוא השפיל מבט, מתלבט מאיפה יהיה לו הכי קל לברוח "אולי רק כדי להגיד

לך פנים מול פנים, שאני מבקש סליחה על מה שעברת בעולם החרדי. ברור לך שזה לא העולם

החרדי האמיתי, נכון?" בדרך הוא התאמן על משפטים שונים, מתלבט מה הכי נכון להגיד לה. הוא

לא רצה לטעות, יודע ובטוח שיש לו רק הזדמנות אחת. הדלת נטרקה מאחוריהם, ורותי ענתה לו,

"אוי, נראה לך שאני כועסת על כל הגברים החרדים? תעריך אותי יותר בבקשה" הוא כמעט והרגיש

את אוויר נשימותיה. אריה התרחק פסיעה אחת אחורה, מפחד להרגיש קרוב מדי "נראה לי שאני

צריך ללכת" הוא הסתובב, אבל אז הרגיש את ידה של רותי על גבו "חכה רגע" היא אמרה ומיד

הורידה את היד, מפחדת מהתגובה "סליחה, לא התכוונתי לגעת בך" היא התיישבה חזרה במקומה,

שומרת על המרחק ביניהם.

אריה התיישב מולה "אני בטוח שלא עשית את זה בכוונה" הוא באמת קיווה בכל ליבו שזה היה רק

אינסטינקט ולא משהו מהיצר.

"אני לא בטוחה" היא הישירה אליו מבט "לפעמים אני פשוט בודקת גבולות". המבט שלה הפנט אותו.

ידיה היו על השולחן ואריה הניח בזהירות את ידו בסמיכות אליהן. הם ישבו ככה בשקט שניות

ספורות, שנידמו לאריה כמו נצח, אבל אז הידיים נפגשו מעצמן ואריה השפיל מבט.

היה לו קשה להרגיש יד אישה זרה נוגעת בו.

היה לו קשה להודות שהוא עדיין חי, ואפילו לא סובל.

היה לו קשה לנשום, היה לו קשה במכנסיים…

אריה הזיז לאט את האצבעות שלו, מלטף את ידה העדינה בזהירות, ורותי המשיכה כשהוא הפסיק.

האצבעות שלהם השתלבו אחת בשניה, ואריה הרגיש את פעימות הלב שלו בחזה מתגברות, ואת

הפעימות הרכות שלה, דרך האצבעות. הוא אף פעם לא חשב שאפשר להרגיש את הדופק בכרית

האצבע, הוא גם אף פעם לא חשב שהוא יוכל לגעת ככה. ידו נשלחה במעלה הזרוע, מלטפת נמשים

קטנים על העור הבהיר. המגע היה נעים לו כל כך. רותי רק עצמה עיניים, מרגישה את היד החמה.

הוא יכל להמשיך ככה עוד דקות ושעות, אולי אפילו ימים ארוכים…

רותי היתה הראשונה שהתעשתה "אני חושבת שיש לי תכף מטופלת שבאה להדרכה על הזריקות"

היא אמרה והשתעלה קלות, מסמנת לעצמה את הגבול שנחצה, מתלבטת אם שם זה יגמר או אולי

יהיה עוד.

"אני גם צריך כבר לזוז" אריה קם, לרגע אחד הוא כמעט ואיבד שיווי משקל "אני מצטער שהגעתי

והפרעתי לכם" הוא אמר, חוזר לדבר בלשונו.

"אריה, אל תאשים את עצמך בכלום. אני מבקשת"

"קל לך לדבר, הפעם את באמת לא יכולה להבין" הוא קיווה שהחליפה מספיק ארוכה בשביל להסתיר

את הזקפה הלוחצת, או לפחות שרותי לא תשים לב "אני מבקש שמה שקרה כאן, לא יצא מפה". הוא

יצא החוצה, כועס בעיקר על עצמו.

הוא נכנס לרכב החם, תוהה איפה המעלות כרגע יותר גבוהות.

בזווית העין הוא ראה את ד"ר מתן יוצא מרכב אדום יפה, רוכן לרגע לשמשת הנהג, נותן נשיקה

ליושב שם וממשיך ללכת מאושר. אריה בטוח שהנהג היה גבר, הוא בטוח בזה. מעניין אם מיכל

יודעת משהו, הוא חשב לעצמו כשהפליג חזרה לעבודה.

בן לו היה לי

Loading

8 מחשבות על “בן לו היה לי – חלק חמישי”

  1. חחח הפרפר. בעורף .מקועקע

    התמונה של הצלם עזרא לנדאו . המפורסמת.

    פריארית את לא. !

    הגב
  2. מדהים כל פעם מחדש איך את נוגעת בשיא העדינות בדברים מסובכים.
    אגב, אני חושב שיש בסיפור שלך ניואנסים שרק מי שחרדי( לשעבר.. ) יבין.
    מאד מסקרן אותי הרקע שלך ????.

    תודה רבה על הסיפורים המעולים ושבת שלום

    הגב
  3. מדהימה כל פעם מחדש
    תודה לך על הפרקים הנפלאים והמושקעים
    המרתקים והמחרמנים

    הגב

תגובות ? (אין צורך להזדהות)

דילוג לתוכן