"ששששששש, תיכנסו בשקט, לא להעיר אף אחד" מירי שומעת את בעלה לוחש לילדים בכניסה לבית. היא מעיפה מבט בשעון, עברו בערך חמש דקות מאז ששלמה יצא, היא נושמת לרווחה, לא רוצה לדמיין את המפגש, לו היה קורה. היא לובשת בחופזה חלוק בית שהיה מונח לצד המיטה, עוד לא מספיקה לאסוף את השיער לתוך המטפחת, והדלת כבר נפתחת.
"מירי, את ערה! לפי השקט בבית חשבתי שהלכת לישון כבר" המבט בעיניו רעב, מזכיר לה לילות אחרים, בהם היא חוזרת טהורה, והוא רק רוצה לאכול אותה כבר.
"הכל טוב?" היא שואלת חרש, ובעלה כבר לידה, קרוב.
"נפלא. ואת מריחה נפלא יותר" הוא נושם את שיערה הלח, ידיו מקרבות אותה אליו "חיכיתי לזה הערב".
"אולי תספר איך היתה החתונה?"
"מה יש לספר, חתן וכלה, בורקסים ושניצלים, וריקודים, ואז יצאנו הביתה, הילדים התעייפו כבר" הוא ממשיך ללוש בעדינות את גופה, עדיין מעל החלוק "אבל החתונה פחות מעניינת עכשיו" הוא רומז לה על כוונותיו.
"אני רק אגיד לילדים לילה טוב" היא מנסה שוב.
"הם הלכו לישון, ובטח נרדמו בשנייה שהראש שלהם נח על הכרית" הוא פותח לאט את הרוכסן של החלוק, מגלה את גופה החשוף מתחת לבד "את תמיד הולכת ככה כשאני לא בבית?" הוא שואל בקול מפתה, מגרה "אם רק הייתי יודע, הייתי מגיע יותר פעמים בהפתעה באמצע היום".
"מצחיק אחד, זה רק לכבודך" היא עונה לו, מחזירה בקול נמוך.
החלוק נפתח עוד קצת, חושף שדיים לבנים מושלמים. דוד אוחז בכל אחד משדיה בידיו, לשון ממוללת פטמה קטנה, ואצבע אחרת משחקת בפטמה השנייה. והוא מחליף ידיים ולשון, והשיניים מצטרפות, בעדינות. ומירי כבר מתחילה לגנוח בשקט, מרגישה את ההתרגשות בגופו של בעלה, התרגשות אחרת.
היא פותחת את הרוכסן עד למטה, חושפת את התחתון, הפריט היחיד שנלבש מתחת לחלוק הפרחוני. דוד שולח יד אל הבד הקטן, מכניס אצבעות לתוכו, פולש למקום הפרטי של מירי, מרגיש את החום שמתפשט שם, את הרטיבות שעוטפת את האצבעות שלו. הוא מוציא את היד החוצה, ומלקק את ההפרשות מהיד שלו.
מירי מתיישבת על המיטה, כמעט ושוכבת, אך דוד נשאר לעמוד.
"בואי נגוון קצת, ננסה בעמידה" הוא שולח אליה יד, ועוזר לה לקום, והחלוק נשאר מיותם על המיטה הריקה. מירי, צמודה אליו, מתחילה לפרום את כפתורי החולצה הלבנה, החגורה והמכנסיים. והנה זקפתו כבר עומדת מולה, זקופה ותמירה. מזמינה.
"ככה הגעת מהחתונה?" היא שואלת בתמיהה.
"ככה הגעתי לכבודך" הוא עונה ואוחז בפלחי העכוז שלה, מצמיד אותם אל גבריותו המתפרצת, שתרגיש, שתתעורר ממנו.
מירי שולחת יד אל האבר הזקור, מעבירה אצבע מענגת לכל אורכו, מתעכבת על חלקו העליון, הרטוב למגע. והאצבעות שלה מלטפות ושלו גם, והמיצים המופרשים, מיצי התאווה, מתערבבים בין ידיים ואצבעות ולשונות. דוד נשען על הקיר מאחוריו, ערום כביום היוולדו, ומירי כורעת לידו, מלקקת את האבר הגדול. מעבירה לשון רכה ורטובה. דוד מצמיד את ראשה והיא מתנערת, עושה את זה בקצב שלה. רק היא תכתיב את הקצב.
"בואי" הוא לוחש לה, ומרים אותה אליו, מניף אותה ומושיב אותה, פשוקת רגליים, עליו. הזין שלו משפד אותה מבפנים. נכנס אליה עמוק וחזק.
"אוח, זה טוב" מירי גונחת בשקט, נזהרת לא להשמיע יותר מדי רעש.
"זה טוב מאוד" דוד עונה לה, ומצמיד אותה עוד קצת. תופס אותה בשתי ידיו, ומחבק ומצמיד. והיא כבר מרגישה את ההתפרצות שיוצאת ממנו ונכנסת לתוכה. והתנוחה בעמידה טובה לה, נעימה לה. כשדוד גומר בתוכה, ומשפריץ עד טיפת זרעו האחרונה, היא מרגישה אותו קרוב, ומילה אחת נפלטת לו מהפה "חיה" הוא אומר בשקט, כאילו לעצמו. אבל מירי שומעת.
"חיה? מי זו חיה?" היא שואלת בשקט.
"לא, שמח שאת חיה איתי. זה הכל" הוא מנסה לצאת מהפלונטר שנכנס אליו בשוגג "שמח על החיים שלנו. ככה כמו שאנחנו".
מירי מתרצה ומתפייסת, וכשהם מכוסים במיטה, כל אחד בשמיכתו הוא, היא מהרהרת במילה הקטנה הזו, רק שתי הברות, והיא מקווה שדוד אכן התכוון לחיים שלהם ביחד, אבל מה אם לא? מה אם יש איזו 'חיה' איפה שהוא? האמת, היא משלימה עם עצמה, היא מפרגנת לו קצת פרפרים בבטן. ואם התוצאה היא סקס טוב כמו שהיה להם עכשיו, היא בסדר עם זה.
חיה.
*
רש"י 17. קומת כניסה.
השמש נכנסת דרך החרכים, וחיה תוהה אם זה היה חלום או מציאות.
היא יודעת שהיא ראתה את הגבר ההוא, מהבניין והרב קו, בחתונה אמש. אבל יכול להיות שהוא חייך אליה? לא, זה בטח היה לאחותו או למישהי שעמדה ליד. אבל החיוך שלו, ששיתף לחיים, שפתיים ואפילו קצת שיניים לבנות, האיר לה את הערב. היא הרגישה איך היא רוקדת בקלות, מתנועעת כאילו מישהו מביט בה, ובוחן.
אחרי החיוך הזה, היא לא ראתה אותו עוד, אפילו את שמו היא לא יודעת, רק דוד. סתם דוד. בלי שם משפחה, רק עם כתובת. והיא יודעת שיש לו משפחה, אישה וילדים, והיא חייבת לשכוח אותו, אבל משהו בה בוער ורוצה. היא תקפוץ אולי לבניין שם, תבדוק בתיבות הדואר, תחפש שם משפחה ותנסה לחבר את הפנים.
בעבודה היא קצת מפוזרת היום, מאשימה את החזרה המאוחרת מהחתונה, העייפות. והראש שלה נודד הרחק ממנה…
היא יורדת בתחנה הלא נכונה, רחוק מהבית. מוצאת את עצמה בכניסה לרחוב שבו הוא גר. ובאיזה תירוץ היא תופיע שם פתאום? ומה אם הוא לא יהיה, או יותר גרוע, יראה אותה ואפילו לא ישים לב?
ספקות מנקרים בראשה כשהיא נכנסת לשביל המוביל אל הבניין, היא תרה אחרי השמות על תיבות הדואר, אבל לא מוצאת שום דוד, על שום תיבה. היא כבר אומרת נואש ויוצאת חזרה אל הרחוב, כשהיא רואה את הרכב שלו נכנס לרחוב. היא מתעכבת רק עוד רגע, בודקת אם הוא יראה אותה לפני הכניסה לחניון. היא מחזיקה את הטלפון צמוד לאוזנה, מנהלת שיחה דמיונית עם חברה. היא רואה את האיתות ברכב, הוא לא רואה.
אבל אז הוא עצר לרגע, ודרך חריץ קטן בחלון, הוא סינן לעברה "טוב לראות אותך שוב. יום נפלא" והמשיך לתחתית הבניין, לחניה.
ליבה של חיה ניתר ממקומו, הוא זכר אותה!!!
דוד כמעט ונתקע בעמוד בכניסה לחניון. חיה והתלתלים עמדו ליד הכניסה לבניין. כמה הוא רוצה לשבת איתה ולדבר, אבל שלא יראו אותם. רק זה מה שחסר לו, מישהו שידבר על הרב הנחמד ואישה שלא אשתו. להיכנס ללשונות הטובים, הוא לא רוצה. מוותר על הכבוד המפוקפק.
אבל הוא תוהה מה היא עושה פה עכשיו, מה היא מחפשת באמצע היום?! הרי הבת של השכנים אחרי לידה, והיא לא אצל ההורים שלה… אבל הוא מסתפק בחיוך שלה, במבט חטוף. הוא מרגיש את הדופק שלו מואץ כשהוא חושב על אמש, על הסקס שהיה לו עם מירי, ועל הטעות שעשה, טעות שכזו יכולה לעלות לו בחיי המשפחה שלו. הוא צריך להיזהר יותר. אבל המראה של חיה בחתונה, יפה ומאופרת, זזה על רחבת הריקודים הדחוסה, כאילו כל הרחבה היא רק שלה, גורם לו שוב להרגיש את ההתחלה הנעימה בתחתית הגוף, אי שם בין הרגליים…
הוא יוצא מהרכב, ועולה ברגל קומה אחת למעלה, אל הכניסה של הבניין. תר בעיניו אחרי חיה, לאן היא כבר הספיקה להיעלם? הוא בטוח שהיא הגיעה לכאן בכוונה, ומשהו בתוכו רוצה להאמין שהיא כאן בגללו. הוא רואה אותה במעבר החציה בהמשך הרחוב, הוא ממהר לקראתה, מתפלל שלא יעבור כאן עכשיו איזה שכן נחמד.
"חיה" הוא קורא לה במרחק מטר מאחוריה, משתדל לשמור על שקט יחסי, והיא מסתובבת אליו, מחייכת.
"הי, לא בדיוק המקום…"
"כן, רוצה שאני אקפיץ אותך? אני במילא צריך לצאת כבר" הוא פונה אחור, וחוזר לכיוון הבית, מאמין ומקווה שהיא הולכת בעקבותיו. ביציאה מהחניה היא עומדת מחכה.
נסיעה קצרה עוברת עליהם בשקט יחסי, ואז השקט מופר לאיטו. דיבורים שקטים, לחשושים מהוסים.
"אז מה את עושה פה?" הוא שואל דרך המראה, מביט בה מאחור.
"לא נעים לי…" היא משיבה, לא מסיימת את המשפט.
"מה לא נעים לך?"
"לא יודעת, משהו בי נמשך לפה, כאילו לרחוב, לשיחה, לא משהו ספציפי אליך. אוף".
"חיה, תירגעי ותסבירי את עצמך" דוד כבר פונה החוצה מהעיר הסגורה, אל מקום שבו לא יראו אותם, ואם יראו לא ישפטו. והכביש רחב, ורעש הרקע מהמכוניות האחרות, לא מפריע לשיחה שקטה של גבר ואישה.
"אני מבקשת סליחה, באמת שאני לא בסדר" היא מתחילה "ככה באתי היום, מתפרצת לחיים שלך בלי לבקש רשות מראש".
"אם אני פה, כנראה שהתפרצת לדלת פתוחה" הוא עונה לה נינוח "רוצה לשתות משהו?" הוא מוציא בקבוק מים סגור חדש משקית אטומה "יש לי תמיד באוטו" הוא מסביר לה כשהיא לוקחת את הבקבוק.
"תודה, אתה זן נדיר".
דוד מביט בה מברכת בשקט, רק שפתיה נעות, ברכות שכזו. הוא עוצר עצמו מלענות 'אמן' שקט, היא הרי לא בקשה את הברכה בקול.
"תודה על המים" היא אומרת בשקט "לפעמים טיפת מים, זה כל מה שצריך בחיים".
"או טיפת מזל, או טיפת תשומת לב" הוא אומר לה בחיוך.
דוד מחנה את הרכב ברחוב צדדי ושקט, אנשים לא נראים בו בכלל. "רוצה לשבת מקדימה?" הוא שואל בחשש.
"מעדיפה להישאר פה, יותר בטוח" היא נשארת חגורה, נטועה במקומה. שקט מעיק יורד על הרכב, ודוד מנסה לנחש איך יוצאים מהמועקה הזו, ומה בכלל הוא עושה פה? מה הוא חשב לעצמו, שהוא יוכל להעלות אישה נחמדה לרכב ו…?! מה יקרה אחרי הנסיעה הקצרה? הרי תחומי החיים שלהם מן הסתם שונים כל כך. ושוב מחשבותיו נודדות אל מירי ושלמה, והוא מנסה לחשוב, איך הם עושים את זה? איך הם מייצרים לעצמם שפה משותפת?! אבל הדבר היחיד שעולה לו בראש, הוא מירי שלו אתמול, לבושה רק בחלוק בית פרחוני, ומתחתיו כלום. והוא כמעט ומתפתה לשאול את חיה, אם היא לובשת בבית חלוק, ואם כן, אז מה יש מתחתיו. אבל הבושה שלו גדולה מדי.
הוא עסוק בתמונה של מירי, ומנסה לגרש את התמונה של שלמה צמוד אליה, והוא לא שומע את חיה, עד שהיא אומרת שוב "דוד, אני חושבת שאני רוצה הביתה".
"הביתה? ברור" הוא מתניע את הרכב ונשאר לעמוד במקומו "אני מצטער על הכל".
"אל תצטער, אולי זו אני, אולי העיתוי. אם נרצה, אפשר לקבוע פעם אחרת נורמלי, בלי התקלות באמצע היום" והראש שלה כבר חושב על תאריך ומקום, ודוד מעביר בראשו את כל הימים הבאים, והוא רוצה כבר לפגוש אותה באמת, לא ככה על הדרך ברחוב.
"קבענו?" הם אומרים כמעט ביחד, אחרי שנקבע היום המיוחל.
דוד נכנס הביתה, ברגשות מעורבים הוא ניגש למירי, שיושבת אל השולחן, המחשב פתוח מולה.
"הי מירי" הוא רוכן אליה, נותן לה נשיקה קטנה, לא לפני שהוא בודק שהילדים לא בסביבה.
"הכל בסדר? אתה נראה מוטרד" היא קוראת אותו טוב כל כך.
"אחרי אתמול…" הוא מחייך אליה ונכנס למקלחת, המים שוטפים ממנו את היום שהיה, את המפגש הלא מתוכנן עם חיה, את המפגש המתוכנן איתה להמשך השבוע. כשהוא יוצא מהמקלחת, הוא נזכר במתנה שאמא שלו ביקשה להביא למירי, והוא קורא לה, שתרד לרכב, יש לו שם שקית מאחורה עם מתנה ארוזה עבורה.
מירי ממהרת לחניה, מעניין איזה חלוק הפעם חמותה תקנה לה, יש לחמותה אובססיה לא פתורה לחלוקים יוקרתיים. היא מחייכת כשהיא רואה את השקית מונחת על הספסל האחורי ברכב, מסוקרנת. ליד השקית מונח בקבוק מים פתוח, עם סימני אודם חלושים. מעניין, היא אומרת לעצמה וחוזרת הביתה, מוטרדת גם היא.
היי דרדסית
קורא חדש כאן נהנה מאד מהסיפור המיוחד שילוב חזק של רגש וחושניות מדהימה
מתחבר ומזדהה מחכה להמשך.. (:
עולם הרגשות שלך עשיר מאד לא פחות מהמיני..
תודה רבה רבה
תודה ובכיף ????
הרבה זמן בין פרק לפרק…
אבל שווה כל דקה של המתנה ????
הכתיבה שלך הניואנסים הרגשות ????
אני מאוהב ????
תודה.
מקווה שהפרק הבא יעלה בקרוב.
אין עליך דרדסית
המתח שאת משאירה בסוף כל פרק……????????????????
????
מחרמן
אבל למה הפסקות גדולות. בין סיפור לסיפור
עד שלבסוף שניהם ישכרו צימער אחד ליד השני ויפגשו ליד הכניסה לצימער ומה אז יהיה
יכנסו לציער אחד וישתוללו
לצערי ההפסקות הן מחוסר זמן לכתוב.
כשלא עובדים בכתיבה אלא היא רק בזמן הפנוי…
ותודה על המחמאות.
דרדסית יקרה,
גומע בשקיקה כל אות, מילה והברה.
מילותייך מחלחלות ואף מקיצות את התאים הנימולים מתרדמתם.
וואו…