"הלו?" עניתי בחשדנות. הופתעתי בכלל שהשם שלו עדיין שמור אצלי.
"ירדן?" הקול העמוק שלו חדר דרך השופרפרת והצטרף לדם שעד עכשיו זרם ללא הפרעה. מליון מחשבות התרוצצו באותה שניה, מליון שאלות שלא קיבלו מענה. היו ימים שדמיינתי את השיחה הזו פעם אחר פעם, מתעכבת על כל מילה מחליפה ומנסחת מחדש. כמה לילות עברתי שגופי סירב להירדם והראש לא הפסיק לנחם.
היו ימים שהתפללתי לשמוע שוב את הקול הזה קורא בשמי.
"התחתנת" ציינתי את מה ששנינו ידענו. האש שכבר מזמן הפכה לגחלים מאיימת להדלק שוב.
"ירדן אני חייב לדבר איתך, מתי נוכל להיפגש?" התעלם ממה שאמרתי, והמשיך בחוצפתו הרגילה, כמו חבל מנסה למשוך אותי חזרה אל דלת שכבר סגרתי. הבטחתי לעצמי שלשם אני לא חוזרת.
שתקתי.
רציתי להגיד לו שלא יתקשר אלי שוב, שהפכנו להיות שני קווים מקבילים ושזה לעולם לא יקרה.
רציתי להזכיר לו איך לפני חמש שנים, חיכיתי לו ערומה כפי שביקש, חשופה בפניו כתינוקת תמימה והוא לא הגיע.
אבל שתקתי. המילים לא יצאו.
"ירדן את שם?" קולו ניער אותי והחזיר אותי לשיחת הטלפון.
"מה אתה רוצה?" ירקתי את הגחלים שנדלקו.
"ירדן, אני חייב לפגוש אותך. אנחנו חייבים לדבר" המשיך בשלו, מתעלם כרגיל מהשאלה שלי, לא מתעכב לרגע על העבר.
"אין לנו על מה לדבר. עברו כבר חמש שנים אור. חמש שנים" הדגשתי "מה ניזכרת בי עכשיו?"
"אני אסביר לך כשניפגש" קולו נשמע רך יותר. מתחנן אולי.
"אנחנו לא ניפגש" ירדן של היום תפסה פיקוד וניתקה את השיחה.
נשכבתי על המיטה באפיסת כוחות, הלב שלי כאילו חזר מריצת מרתון. המאוורר בתקרה לא מפסיק לרגע להסתובב בדיוק כמו המחשבות המתרוצצות בראשי 'מה זה היה עכשיו? מה הוא רוצה להגיד לי?' הסקרנות החלה לכרסם ולתת אור לזכרונות העבר. ' אולי זה היה חשוב? אולי קרה לו משהו?'
הרמתי את הטלפון שהיה מונח לידי על המיטה ובהיתי על שמו ברשימת השיחות הנכנסות, פעם השם שלו היה בן בית ברשימה הזו.
בלי שהרגשתי חמקה מבין ערימות הזכרונות דמעה ארוכה, רק כשהיא הגיעה על שפתיי וטעמתי את מליחותה הבנתי שהיא שם.
'את לא צריכה לבכות' ניגבתי אותה והזכרתי לעצמי 'את כבר לא באותו מקום' עצמתי את עיניי ובנשימות עמוקות נתתי לזיכרון הראשון שמופיע לעלות.
הוא עמד שם נרגש, גופו לא הצליח למצוא מנוחה, עיניו לא זזות מהפתח ממנו זורמים אנשים החוצה. מדי פעם נשמעו קולות צהלה ומיד אחרי חיבוקים ונשיקות געגוע.
חיוכו הגיע עד לעיניים כשראה אותי גוררת את המזוודות לכיוונו בצעדים מהירים. חודשים חיכיתי לחוש שוב את הזרועות שלו עוטפות אותי, את השפתיים שלו מתערבבות עם הטעם שלי.
שבועות אחרי זה חייתי כבחלום לצידו של אור. כל לילה חבוקה בזרועותיו וכל בוקר נבלעת בשפתיו. הייתי בטוחה שבחרתי נכון כשבחרתי בו.
"מי שולח לך הודעות בשעה כזו?" שאלתי באחד הלילות בתמימות. המבט שלו, המבט שהכרתי כל כך טוב מפעם, חזר. הוא לא היה צריך לענות לי, מיד הבנתי ששוב הוא באתרים מנסה לחפש את הכלה המיועדת.
שתקתי. הסתובבתי בהפגנתיות וקברתי את העלבון עמוק עמוק מאחורי המסיכה. 'אור אוהב אותי' שמעתי את עצמי שוב משכנעת אותי כמו תקליט ישן 'הוא לעולם לא יוכל להיות בלעדיך. את תראי'.
הדמעות קיבלו חיים משל עצמן, מלבישות את פניי בבגד לח. כל התמונות שקברתי פרצו החוצה והציפו אותי, מנסות בכח להזכיר לי מה ואיך הרגשתי כשהייתי ירדן של אור. נתתי להן לצאת יחד עם הזכרונות. עמוק בפנים ידעתי שזה רק יחזק את מי שאני היום יותר.
"היום בשמונה תחכי לי בדירה שלך, ערומה" מילים שמיד החזירו לי את תחושת השייכות אליו. התגעגעתי לאור של ההתחלה. כל כך התגעגעתי שמיד שכחתי את הסכין שחדרה לי עמוק בבטן כשהחלטנו שאני חוזרת הביתה כמה ימים ספורים לפני כן.
מיד רצתי לשירותים, ובלי שביקש צילמתי לו את עצמי מגורה מהצפייה להיום בערב ועניתי לו "מחכה"
חצי שעה חיכיתי לו בכניסה, כשאני יושבת על הברכיים, ידיים משולבות מאחורי הגב.
חצי שעה שהבעירה בדגדגן שלי שלחה את להבותיה והמיסה אותי כמו קרח. המפשעות החלו לקבל לחות, רציתי להזיז את עצמי, ללחוץ על הדגדגן ולהתענג. אבל לא זזתי. רק הנשימות שלי שינו את המקצב.
חצי שעה.
רק כששמעתי את צלצול ההודעה בטלפון שלי, הבנתי. אור לא מתכוון להגיע.
"מצטער מתוקה. נתקעתי במשהו" נעץ את הסכין שחדרה כמה ימים לפני שוב בפצע שטרם הספיק להגליד. שום נימת התנצלות לא נשמעו במילים הכתובות. לקחתי את השמיכה הקרובה וכיסיתי את עצמי, כל הגוף שלי רעד כאילו הייתי באמצע רעידת אדמה.
ואז זה קרה, כאילו ברק היכה בי והעיר אותי מתוך הערפל הקסום שהייתי שרויה בו והאיר לי את הדרך. התמונה הייתה צלולה וברורה יותר מאי פעם. באותו רגע החלטתי להניח את אור בתוך קופסת ההרפתקאות שלי. יחד עם עוד שלל החוויות שכבר שם. ההסבר שלו כבר לא עניין אותי אז וההסבר שלו גם לא מעניין אותי עכשיו.
"ירדן את בבית?" הקול המתוק של מור צלצל באוזני כמנגינה נעימה.
"אני בחדר" עניתי בחיוך, לא מסתירה את העיניים האדומות.
"יפה שלי, מה קרה?" שאל בדאגה ומיד נשכב לצידי וידיו מלטפות את שיערי. נצמדתי אליו יותר, מעולם לא חוויתי כזו תחושת ביטחון ורוגע ליד גבר כמו שאני מרגישה ליד מור. הנוכחות שלו מספיקה כדי למלא את כל העולם שלי באור ורוד.
"אני אוהבת אותך" אמרתי והדבקתי את שפתיי לשפתיו. צוללת אל מעמקי האהבה שלנו.
לא הסתרתי ממור כלום. הוא מכיר את הסיפור שלי, הוא מכיר כל חלק שקיים בי, ועדיין בוחר בי.
"את יודעת הכי טוב מה נכון לך" ענה לבסוף עם המון הבנה "ואת יודעת שלא משנה מה, אני אוהב אותך"
'הלוואי והיה מוסיף ואת שלי' קולה של ירדן ששכחתי מקיומה התעורר.
התעלמתי ממנה, והמשכתי לנשק כל חלק בגוף שאני כל כך אוהבת בשנה וחצי האחרונות.
מור סובב אותי על הגב ומיקם את עצמו בין רגלי כשהוא מביט אלי מלמטה. רק עיניו נראות, אפו לוחץ על הדגדגן שהחל לפעום ולשונו עמוק בתוך המנהרה המובילה אל מאגרי התשוקה שלי.
גופי התפתל, והאגן שלי רקד סלואו צמוד עם פיו. ידיי נקפצו לאגרופים והלב דהר.
הראש היה ריק ממחשבות, לרגע לא עצמתי עיניים.
הוא נשך בעדינות את הדגדגן שהיה כבר רגיש למגע והחדיר שתי אצבעות עמוק לתוכי כשבידו השנייה הוא מפעיל לחץ על הבטן התחתונה.
"תסתכל עלי" אמרתי על אף שהוא לא הסיר לרגע את עיניו ממני "אני שייכת לך" אמרתי בקול רועד מעוצמת העונג. ידו התמלאה בדבש שלי כשראיתי זיקוקים באוויר.
גופי הרפוי שקע במיטה וידיי זרוקות לצדדים. "עוד לא גמרתי איתך" ציין בחיוך שובב וחדר אלי באחת. הזין שלו מילא את כל החלל שבתוכי, לא משאיר מקום אפילו לאוויר.
הוא השעין את שתי רגליי על כתפיו, חדר עמוק וחזק יותר. בכל פעם מגביר בעוד קצת את הקצב. הנשימות שלו הפכו לקצרות וקולות העונג שבקעו משנינו יצרו מנגינה אחת. את המנגינה שלנו.
"זה היה מושלם" חייכתי לעברו.
"זה תמיד מושלם" ענה עדיין מתנשף ומסדיר את הנשימה.
התגלגלתי אליו, הנחתי את ראשי על החזה שלו. הוא מלטף את ראשי ואני מקשיבה איך לאט לאט הלב שלו חוזר לקצב הרגיל.
הפעם באמת בחרתי נכון, אז למה ירדן של אור עדיין יושבת לה בפינה ובמקום לחזור לכלוב שבו הייתה היא מביטה אלי בעיניים גדולות ושואלות?
עוד מלירז ניתן לקבל באלבום מילים
