רותם
מצאתי את עצמי לבד בשולחן, רק אני וכוס השתייה שלי. סיון נעלמה עם עוז וכל השאר לא ממש עניינו אותי ואני
לא ממש עניינתי אותם. מבחינתם הייתי רק החברה של סיון. חוץ מעידו. בשביל עידו הייתי תזכורת למשהו שהוא
כנראה רוצה לשכוח. שמתי לב איך הוא מנסה להתרחק ממני ולא ליצור איתי קשר עין. שמתי לב שגם הנוכחות שלי
מלחיצה אותו באותה מידה שהיא מלחיצה אותי. אולי אפילו יותר. כשהיינו בקפיטריה הוא אמר לי שהוא רוצה
לדבר איתי במסיבה. באותה מידה שזה סיקרן אותי זה גם הלחיץ אותי. אני לא יודעת עד כמה אני באמת מוכנה
וחזקה להיות איתו שוב לבד. במסיבה.
זו כבר הכוס השלישית שאני שותה, מחייכת לעולם ומתבוננת על כולם רוקדים ונהנים. חיה את המסיבה דרכם. זו
לא הייתה תחושה שזרה לי ונהניתי ממנה. לרגע היה נדמה לי שהמועדון קפא כששמתי לב שעידו מתקרב לשולחן.
החיוך שהיה מרוח לי על הפנים נמחק ברגע ומיד חיפשתי בעיניי את סיון. כשלא מצאתי אותה והבנתי שאני
עומדת להיות לבד עם עידו בשולחן הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה ואיים לפרוץ החוצה מבעד לגופיה שלבשתי.
ככל שהוא התקרב יותר ניסיתי להטביע את החרדה בלגימות ארוכות מכוס הוודקה שלי. זה לא ממש עזר, קצב
פעימות הלב לא האט, והקולות בראש רק התגברו ונהיו חזקים יותר. כעסתי על עצמי שהפסקתי לקחת איתי את
הסכין באופן קבוע בתיק, והבטחתי לעצמי שממחר היא חוזרת לתיק באופן קבוע. הלוואי ויכולתי רק למשש אותה.
כשהוא הגיע לשולחן אילצתי את עצמי לחייך חיוך של נימוס וציפיתי שיתיישב מולי, רחוק ממני, לרגע לא חשבתי
שייבחר להתיישב דווקא לידי. נעתי באי נוחות בכיסא מנסה למצוא את התנוחה המתאימה, מסרבת להראות לו
למה הנוכחות שלו גורמת לי, השחלתי את ידי באופן אוטומטי לתיק, לכיס המוסתר בחיפוש אחר הסכין שלא
נמצאת שם. מזכירה לעצמי שוב ושוב שעיניו הכחולות השואבות וריחו המשכר הם רק מסיכה למישהו אחר
שמסתתר בפנים. הזכרתי לעצמי שוב ושוב מיהו ולמה הוא מסוגל. הוא התקרב אלי יותר כדי שאוכל לשמוע אותו,
נשימותיו החמות הקפיאו אותי. לא הצלחתי לזוז. הוא התחיל לדבר כשהוא משחק בקש באצבעותיו, הוא נראה
רציני. גופו היה מכווץ, הוא לא הסתכל עלי, רק דיבר ודיבר אבל אני רק ראיתי את שפתיו זזות על אף הקרבה
הפיזית שהייתה בנינו לא הצלחתי לשמוע דבר ממה שאמר. הכל הסתובב סביבי. כל מה שרציתי היה להניח את
ראשי על השולחן ולצלול לעולם אחר, לתת לסחרחורת להוביל אותי. בשלב מסוים הבטן שלי הסתחררה עם הראש
ונזכרתי שכמעט ולא אכלתי היום. נעמדתי ואחזתי בשולחן כדי לייצב את עצמי. הוא נעמד אחרי, נראה קצת מודאג
"אני חייבת להגיע לשירותים וכמה שיותר מהר "מילמלתי. לא רציתי שיעזור לי או שיבוא איתי אבל לא היה אף
אחד אחר בשולחן ואם לא אלך עכשיו מעט האוכל שאכלתי יהיה פה על הרצפה והסיכוי שאגיע לבד לשירותים לא
היה נראה לי כרגע גבוהה במיוחד. הוא מיד הבין ולא שאל הרבה שאלות. תפס בידי המזיעה בחוזקה והוביל אותי
לשירותים כשהוא מפנה לי את הדרך ודואג כל הזמן שלא אפול. אווף כמה שהדרך לשם ארוכה. כמה המגע שלו
נעים ומטעה חשבתי לעצמי. איך הוא זה אפשרי שארגיש את הדאגה שלו אלי, שארגיש בטוחה איתו אחרי שלא
עשה דבר באותו ערב. אלא רק נהנה מהצפייה ממה שחבריו עשו לי. משכתי את ידי מידו בכוח, לא אתן לו להוביל
אותי. "אני יכולה לבד" ניסיתי להישמע החלטית, עקפתי אותו בהפגנתיות והמשכתי ללכת לכיוון השירותים כשגופי
מתנועע מצד לצד, מנסה לייצב את עצמו. הוא המשיך ללכת אחרי, הרגשתי איך עיניו לא עוזבות אותי לרגע.
כשהגענו לשירותים הוא פתח לי את הדלת ונעמד מאחורי אוחז בשיערי כדי שלא יתלכלך, לא מותיר אותי לבד.
כשסיימתי להקיא את נשמתי ואת האלכוהול גופי נהיה רפוי וחלוש. כששטפתי את פניי הוא המשיך לעמוד מאחורי
במרחק סביר ולהביט בי בעיניו הכחולות. החזרתי לו מבט כועס דרך המראה "שלא תחשוב ששכחתי" ציינתי בפניו
בארסיות ופניתי לכיוון היציאה, חזרה למועדון. הוא הדביק את הפער עוד לפני שהגעתי ליציאה תפס בידי וסובב
אותי אליו. הבטתי בו בכעס ובתשוקה יחד. התחלתי להלום בגופו באגרופי הקטנים ולהאשים אותו בכל מה קרה.
הוא שתק ולא הפסיק אותי לרגע. "אני שונאת אותך! האמנתי בך, סמכתי עליך ואתה השתמשת בי. נתת לאחרים
להשתמש בי!" הטחתי בפניו מבעד לדמעות שהחלו לפרוץ מעיניי. הוא חיבק אותי חזק, מכיל בתוכו את גופי
הרועד. ככל שניסיתי להיאבק בו ככה הוא הכיל אותי יותר. "אני מצטער" הוא לחש לי לתוך אוזני "את צודקת.
פגעתי בך בדרך הקשה ביותר. הלוואי והייתה לי דרך לתקן. הלוואי ויכולתי לחזור אחורה ולבחור אחרת. אני
מצטער" הפעם אמר את הדברים כשהוא אוחז בפניי ומביט עמוק עמוק לתוך עיניי. ראיתי את הכנות שבדבריו.
ידעתי שהוא מצטער אבל עדיין כעסתי. לא יכולתי לסלוח לו בכזו קלות. השתחררתי מאחיזתו והלכתי נסערת לכיוון
השולחן כשהוא אחרי "הנה את "!שמעתי את קולה הדואג של סיון כשהיא נתקלה בי "חיפשתי אותך בכל מקום "
הבטתי אליה בחיוך. לא ממש מוצאת את המילים. היא הזיזה את מבטה ממני לעידו וחזרה אלי. ראיתי שהיא רוצה
לשאול ומתאפקת. "בואי עוז כבר מחכה לנו באוטו, עידו אתה עוד נישאר או גם הולך?"
עידו היה נראה לרגע מבולבל. העביר את אצבעותיו בשיערו "אני עוד מעט אלך, אל תחכו לי "הגניב לי מבט חטוף
ונעלם.
אדל
בסביבות חצות, בעודי שוכבת במיטה עם עצמי ומשחקת בטלפון קיבלתי מעידו הודעה שהוא דיבר עם רותם. חיוך
עלה על שפתיי, פתאום הבנתי שחיכיתי להודעה שלו. מיד התקשרתי לבדוק לשלומו ולשמוע פרטים על איך שהיה.
המילים יצאו ממנו כהוריקן ללא שליטה. בעיקר שמעתי שהיא בכתה ולא סלחה לו. הוא ביקש לראות אותי, אמר
שהוא צריך אותי עכשיו, הוא ממש התחנן אבל אני לא חשבתי שזה נכון. רציתי מאוד לחבק ולהרגיש אותו אבל
חשבתי שיותר נכון כרגע שהוא יעכל את הדברים לבד, לתת לעצמו להרגיש את הכאב מבפנים ולא לברוח אלי
ולכאב החיצוני. הוא ניפגע מאוד שסירבתי, ונאטם אלי. הוא האשים אותי שאני נוטשת אותו ושאני לא באמת רוצה
אותו. שאני רק משחקת איתו. קולו הרם והתוקפני הפתיע אותי, לא הכרתי את הצד הזה אצלו. נלחמתי בעצמי לא
להגיב ולהעיף אותו ממני באותו הרגע, הבנתי שהוא כרגע מדבר מתוך הכאב ומנעתי מעצמי לשפוט אותו. אפשרתי
לו לדבר אלי כאדל ולא כאדל המלכה. שתקתי עד שסיים, עד ששמעתי מעבר לקו רק את נשימותיו. חזרתי על
דבריי בשקט, לא מתייחסת לכל מה שקרה כאן עכשיו. ניסיתי לנתק את השיחה באווירה קצת פחות טעונה, אמרתי
לו שנדבר שוב בבוקר שהוא זקוק לשינה טובה עכשיו. הוא חזר ואמר שהוא זקוק לי, לא לשינה. התעלמתי שוב
מדבריו וביקשתי ממנו כשיתעורר שיתקשר אלי. הפעם הוא כבר ענה לי בקול יותר שקט וחלוש ואיחל לי לילה טוב.
לקח לי זמן להירדם לאחר השיחה איתו. התהפכתי מצד לצד במיטה כשהבטן שלי מציקה לי והמחשבות נודדות
לעידו ואל רותם. עידו הצליח לחדור את חומות ההגנה שלי ולהפעיל את ליבי שוב. היה לי אכפת ממנו מעבר להיותו
נשלט. רציתי אותו. אני זו שדחפתי אותו לעברה, אני יודעת שזה הדבר הנכון עבור שניהם אבל לרגע עברה בי
המחשבה מה יקרה לאחר שעידו יסגור את המעגל עם רותם. מעולם לא הייתי בסיטואציה כזו, עד כה היו לי
גבולות ברורים עם הנשלטים שלי ועם עידו הקווים מטשטשים. עידו לא נשלט רגיל, אני מתחילה לתהות האם הוא
נשלט בכלל או שנכנס לזה רק בגלל החוויה שעבר. הייתי כמעט בטוחה שברגע שהוא יסגור את המעגל עם רותם
כבר לא יהיה לו צורך יותר בכאב ובשליטה ותהיתי איפה זה מעמיד אותי מולו.
בבוקר התעוררתי עם כאב ראש חזק, בקושי הצלחתי לפקוח את עיניי, לא היה לי לאן למהר ולכן הרשיתי לעצמי
להישאר עוד במיטה, התהפכתי עם השמיכה מעורפלת ונרדמתי לסירוגין. כשהתעוררתי לגמרי כבר הייתה שעת
צהריים. מייד הושטתי את ידי לעבר השידה שליד המיטה לטלפון לבדוק אם עידו שלח לי הודעה. פקחתי את עיניי
לרווחה והתיישבתי כשראיתי את שמו על הצג. ההודעה נשלחה כבר בעשר בבוקר "בוקר טוב, אני מתנצל על
אתמול. אסור היה לדבר אליך כפי שדיברתי. בבקשה תסלחי לי. בבקשה תסכימי שעדיין אהיה שלך". נשמתי
נשימה עמוקה וקראתי זאת שוב. אנחת רווחה יצאה מפי, והפלתי את גופי שוב למזרן כשהטלפון עדיין בידי ואני
בוהה בו. עדיין לא ידעתי מה הצעד הבא שלי איתו, אני מצד אחד רוצה אותו אפילו יותר מנשלט מצד שני חוששת
מהיום שאצטרך לשחרר אותו, עדיין לא יכולתי לענות לו להודעה. החלטתי שכדאי שקודם אתאושש ואתאפס על
עצמי. נראה שעידו חיכה, כי עשר דקות בערך אחרי שקראתי את ההודעה הגיעה הודעה נוספת ממנו עם סימן
שאלה. עדיין לא עניתי. התהלכתי בביתי הקטן כדוב כלוא בתא, סידרתי את הבגדים שהיו מונחים על הכיסא בחדר,
ומשם עברתי לסדר את הסלון. ניסיתי ככל יכולתי לא לחשוב על עידו אך לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו ועל כמה
אני רוצה שהוא יהיה שלי, לא הצלחתי להפסיק לחשוב על הכאב שיהיה לי בסוף. הוצאתי ממגירת המשחקים שלי
את הקולר שרכשתי עבורו כבר שבוע שעבר והנחתי אותו על המיטה לידי, בוהה בו כאילו זה עידו. זה היה קולר לא
עבה מדי, לא כזה שמתחברת אליו שרשרת אלא כזה שאפשר לענוד כתכשיט ומשייך אותו אלי כל היום, הוא היה
בצבע שחור מט ותליון בצורת נוצה המסמלת את הקלילות שחדר לליבי מוצמד עליו. שמו עם מספר הטלפון שלי
היה חרוט עליו מבפנים. דמיינתי בראשי איך אני עונדת אותו לצווארו והופכת אותו באופן רשמי לשלי ואז הופיע
תמונה של היום שהוא מחזיר לי את הקולר. לאחר התלבטויות רבות הגעתי עם עצמי להחלטה, ונראה היה לי
שהכי הוגן יהיה למסור לו אותה פנים מול פנים אצלי אצלי בבית. שלחתי לו הודעה – "בשבע וחצי תגיע אלי,
הכתובת שלי הברזל 5 חיפה". עידו מעולם לא היה אצלי ונראה לי הכי נכון להפוך אותו לשלי באופן רשמי אצלי
בבית. החלטתי לקחת את הסיכון בלפתח רגשות למישהו שאני יודעת שבסוף כנראה אצטרך לשחרר בלי לרצות
בכך. אנרגיות חדשות חדרו לגופי ברגע שלחצתי שלח על ההודעה.
המשך דחוף ????