פרק 35:
אנחל????? לא! זה לא יכול להיות, אין מצב שזה אנחל שלי, סליחה אנחל לשעבר שלי. אנחל זה שם נפוץ אצל הדרום אמריקאים וזה יכול להיות כל אנחל אחר, אין שום סיכוי שזה אותו אחד ועוד כאן ביוון. אני משכנעת את עצמי אחרי השוק הראשוני ששמעתי את שמו של זה שרמס את ליבי ורקד עליו סלסה. יוני סוף סוף פותח את הדלת הארורה ואני במיידי בורחת לחדר האמבטיה (מקום המפלט האהוב עליי בחדרי מלון) ופורצת בבכי, חייבת לשחרר את כל המחנק שעלה לי בגרון לאחר ששמעתי את שמו של אנחל. במשך שנתיים בראשי מהדהד רק יוני ובאמת שאני כבר לא מרגישה אל אנחל כלום, לא חושבת עליו אפילו, אני אוהבת את יוני בכל רמ"ח איברי, אז למה לשמוע את שמו משפיע עליי כ"כ? ארור תהיה אנחל, הלוואי שתרקב בגיהנום כשיגיע יומך ביחד עם אריאנה, אני שונאת אותך, עד מתי תרדוף אותי?
"שלגייה שלי, הכל בסדר איתך? מה עובר עלייך?" יוני שואל אותי מבעד לדלת. "אני בסדר, האלכוהול טיפ טיפה עלה לי מהר לראש, אני שוטפת פנים ויוצאת" אני מרגיעה את יוני ובאמת שוטפת פנים, נרגעת ויוצאת ישירות לזרועותיו של הנסיך שלי. אני מתנפלת עליו בנשיקות, מזיזה אותו אחורה אל המיטה ובדחיפה קטנה הוא מתרסק על המזרון. בעיניי מבט חתולי שובב, לפי החיוך יוני ממש אוהב את מה שהאלכוהול עושה לי, אני פותחת את כפתורי החולצה שלו או ליתר דיוק קורעת אותם, מעיפה ממני את השמלה, יוני לא מספיק עוד להנות מהמראה שלי חצי עירומה והוא פתאום קולט אותי בולעת את שרביט הקסמים שלו. "וואווו" יוני פולט, אני לא מתרגשת מהקולות או המילים שלו, אני רק רוצה לפנק את הגבר שלי ויודעת בוודאות שגם הוא יפנק אותי. אני עולה ויורדת, מלקקת ומוצצת, שואבת את כל כולו, מכניסה אותו עמוק ולתוך הגרון ואז מנשקת רק את הכיפה, יוני שוכב על המיטה, כולו באטרף. "נראה שהפעם שילגייה היא זאת שמעירה מן המתים" יוני פולט. אני נפטרת ממלבושי התחתוניים, נעמדת על הברכיים מעל איברו, מתיישבת עליו ומורה ליוני, "תשתוק ותזיין אותי", הוא לא עונה ורק מחייך אליי במבט של "כן, גבירתי". הוא נותן צביטה קטנה לכל אחת מפיטמותיי, תופס אותי במותניי ומתחיל להניע אותי עליו, לאט, אבל חזק. למרות שאני עליו אני אוהבת לתת לו להוביל את הקצב, אני אוהבת שהוא שולט בכל מה שקורה, שהוא מכתיב מה עושים, איך עושים וכמה. כשאנחותיי הופכות לגניחות, יוני מוריד אותי ממנו, משכיב אותי על הגב וראשו נבלע בין רגליי. אם יש משהו שיוני מצטיין בו זה ירידות, כאילו הוא הרכיב את איברי, הוא יודע בדיוק איפה לגעת, איפה לנשק, איפה, ללקק, איפה למצוץ ולהעיף אותי גבוה למעלה. לשונו מקלחת את דגדגני במיומנות, שתי אצבעותיו נעות בתוכי בקצב אחיד. מי שטען שגבר לא יכול לעשות שני דברים ביחד, כנראה לא הכיר את יוני. כל גופי רועד, רוטט ושניה לפני שאני מתפוצצת יוני חדל מירידתו ובמכה מחדיר אליי את איברו, אני מתפוצצת ומעיינותיי נוטפים ישירות על האיבר שלו, הוא מחייך את החיוך המנצח ההורס שלו ומתחיל לנוע בי לאט לאט וכל כמה פעימות מגביר את הקצב, גורם לי לצרוח מרוב אושר.
אחרי שלוש גמירות וודאיות שלי (אלה שהצלחתי לספור) ואחת של יוני פרשתי לישון, אמנם עיניי עצומות אבל אני מרגישה ויודעת שיוני מסתכל עליי. הוא מלטף את פניי, מעביר את אצבעותיו בשערי, מלטף עם אצבעו את זרועי, מכסה אותי, נושק ללחיי ונשכב לידי, אני מחייכת ונרדמת לצד הגבר המושלם שלי.
יוני:
ידעתי שהנסיעה ליוון תשמח את שילגייה שלי. כן כן היא ממש שילגייה, עורה בהיר מאוד, שפתיה בצבע דובדבן, ושיערה ברונטי זה מספיק קרוב לרכוש את התואר. התאהבתי בה בשניה שראיתי אותה כשבאתי ללוות את יובל לדייט שלו. כשהיא ברחה מהנשיקה שלי בערב הראשון הייתי בטוח שזהו, אבוד לי, אבל היא בסה"כ הייתה צריכה קצת זמן לעכל ולהבין שנועדנו אחד לשניה ועובדה שלקח לה בדיוק לילה לחפש אותי. כשיצאנו לדייט השני החלטתי שאין מצב שאני נותן לה לחמוק בין הידיים והחלטתי הפעם ללכת בקצב שלה לא ללחוץ עליה ואפילו לא ניסיתי שוב לנשק אותה. בסוף הנשיקה הראשונה הגיעה ממנה בסוף הדייט השלישי שלנו ואז הבנתי שאני צריך לקחת את העניינים לידיים שלי ואת הפעם הראשונה שלנו במיטה אני יזמתי למרות שהיא הייתה על מזרון באוהל ולא בדיוק במיטה. אנחנו כבר שנתיים ביחד, השנתיים הכי מאושרות בחיי, אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה היה לי טוב כ"כ. אני מתקרב לגיל 26 ואדל היא המע' יחסים הרצינית הכי ארוכה שהייתה לי והיו לי לא מעט, למרות שאני די צעיר. הגיע זמני להתמסד ואין לי שום ספק שאדל היא האחת, כשנחזור לארץ אני אציע לה במסעדה ביום הולדת החמישים של אמא שלה. היא פשוט מושלמת, גם יפה מבחוץ ועוד יותר מבפנים, בחוץ היא ליידי ובמיטה כוכבת פורנו, קצת מפתיע אותי שעם הכישרון שלה אני רק השני שלה. היא גם יודעת לבשל, אני קורא לזה להתפנק, להתפנק ולהתפנק היא ממש כמו כרטיס לאומי קארד ולהיות בן הזוג שלה זה ממש זכייה בלוטו.
אנחל:
אני ואריאנה כבר שנתיים נמצאים במצב של און ואוף. היא לא סגורה על עצמה והלב שלי לא סגור על עצמו. אנחנו מנהלים מע' יחסים רופפת, אבל הסקס טוב ואפשר לחיות עם זה. אני לא מצליח לשכוח את פרינססיטה, היא לא יוצאת לי מהלב ולא יוצאת לי מהראש, לפעמים אני מדמיין אותה כשאני מזיין את אריאנה ואם אני קורא לאריאנה בטעות פרינססיטה היא לא מבינה שזה בעקבות הפנטזיות שלי ובטוחה שזה פשוט חיבה. אריאנה החליטה להפתיע אותי ליום ההולדת וקנתה לנו כרטיסים ליוון, אמרתי לה שנמאס לי מהחופים בונצואלה ושהייתי רוצה לבקר שוב בחופים של הים התיכון. אני התכוונתי לחופים של ישראל ובתקווה שבאחד מהם אפגוש את פרינססיטה ושאוכל שוב אצליח להבעיר את האש בינינו, אריאנה עם הידע הגיאוגרפי שלה איכשהו הגיעה ליוון, אבל ייאמר לזכותה שאלו אכן חופי הים התיכון רק מהצד השני שלו. מאז שהגענו לא יצאנו מהחדר, אנחנו מזדיינים בלי סוף ואני די בטוח שכבר כל אורחי המלון מודעים לכך שיש כאן אחד בשם אנחל, עם הצרחות של אריאנה בכל פעם שהיא גומרת. אני מתגעגע לגמירות של פרינססיטה, למעיינות החמים שלה שהיו נוטפים עליי. על האצבעות שלי או על הזין שלי, היא הייתה שוכבת בשקט רועדת ולפעמים בוכה, שקועה באופוריה לא קולטת מה קורה ובשנייה שהייתה מתאוששת כבר הייתי חודר אליה שוב. בטח גבר אחר נהנה עכשיו מנפלאות גופה של פרינססיטה שלי, למרות שהיא עם גבר אחר היא תמיד תהיה שלי, הגוף שלה תמיד יהיה שייך לי, כי אני עשיתי אותה שלי ראשון.
אדל:
אני מתעוררת בבוקר ובקושי מצליחה להגיע מהמיטה לאמבטיה, אני רואה את מבטו של יוני במראה טורף אותי, כשהוא עוקב בעיניו המהפנטות אחרי גופי העירום שמתנדנד לאט לאט לעבר חדר האמבטיה "אל תחלום על זה אפילו", אני מתריעה שלא יבנה על סקס ברגע שאצא, יש לנו מחר טיול שייט עם הליכות וכרגע אני כבר חצי נכה. אנחנו יורדים לארוחת הבוקר ומצב דלת חדר 206 לא השתנה, השלט תלוי כפי שהיה אני ויוני מסתכלים אחד על השני ופורצים בצחוק שקט, ששכנינו השפנפנים לא ישמעו אותנו. אנחנו מסובבים את השלט בחדרנו עם הבקשה שיסדרו אותו ויורדים לארוחת בוקר.
אחרי ארוחת הבוקר אנחנו חוזרים אל החדר ומחליטים ללכת לרבוץ מעט בחוף. אני שמה את בגד ים הגיטרה שלי ושמלת חוף משתקפת, יוני שם את מכנסי הגלישה התכלת שלו וגופיה לבנה עם לוגו של בירה קורונה והוא נראה כ"כ טעים, בא לי לסגור אותו בחדר שחס וחלילה לא תגנוב לי אותו איזה תיירת מתוך המיליארד שיש פה. אנחנו יורדים אל החוף, יוני מעיף מעצמו את הגופיה ונכנס לטבילה במי הים הקרים. אני מעדיפה להישאר יבשה ומורחת קרם הגנה באיזורים שאני מגיעה אליהם ונשכבת לתפוס קצת צבע, נמאס לי שגוון עורי מצדיק את הכינוי שיוני שלי נתן לי. יוני יוצא מן המים גופו החטוף נוטף מים גורם למקום מסויים בגוף שלי לנטוף גם ואני זזה על מיטת השיזוף במעט אי נוחות, "בייבי תמרח לי את הגב?" אני מבקשת מיוני ומקווה שידיו הקרות יצננו את גופי. יוני ביתר התלהבות מורח לי את הגב ומנשק לי את העורף, אני מביאה לו מכה קטנה על האף כמו לכלב שהתנהג לא יפה והוא מוציא יבבה, שנינו צוחקים ונשכבים זה לצד זו במיטות השיזוף. מתחיל להיות לי ממש חם ואני זקוקה לטבילה אני מנסה לנסות ולהיכנס למים בכל זאת, עם השמש הבוערת אולי לא יהיה כ"כ קר במים ואתרגל לטמפ' שלהם בקלות, אני נכנסת וברגע שמי הקרח באים במגע עם עמק המעיינות שלי, אני נכנעת ויוצאת. אני מבקשת מיוני ללכת לבריכה במלון, כי חם לי ואני חייבת להצטנן מעט. אנחנו חוזרים למלון וכשאנחנו חוצים את הבניין בו נמצא החדר שלנו כדי להגיע לבריכה, אני רואה העתק מדוייק של אריאנה עולה לקומה של החדר שלנו, אני מאוד משתדלת לשכנע את עצמי שאני הוזה ושבטח מהחום התיירת הזאת מזכירה לי אותה, סתם עוד בלונדה שופעת. הערב יורד, יוני מחליט ללכת לסופר לא רחוק מהמלון לקנות לנו לחמניות, מים ועוד כמה דברים שיהיה לנו מחר לטיול ואני מעדיפה להישאר בחדר. "גג שעה אולי קצת יותר ואני חוזר" יוני אומר לי ואנחנו נפרדים בנשיקה. אני יוצאת ביחד עם יוני והולכת לקבלה לבקש קצת סוכר לפינת הקפה בחדר כי אזל לנו, שאני מגיעה לחדר אני מנסה לפתוח את הדלת ומסתבכת. אני מחליטה לבקש מאחד החדרים השכנים עזרה ולהפתעתי השלט של "לא להפריע" נעלם מדלת 206 ואני מחליטה לדפוק ולבקש עזרה מהאנחל ששוהה שם, אולי הוא באמת מלאך. אני דופקת על הדלת, "רק רגע" קול גברי עונה באנגלית, אני מכינה את החיוך הכי יפה שלי לבקשת עזרה והוא במיידי נמחק משפתיי ברגע שדלת 206 נפתחת ועיניי פוגשות בלהבות ירוקות.
פרק 36:
עיניו יורות לעברי חצים של כאב שפוגעים לי ישירות בלב ומפרקים אותו לרסיסים. אני רוצה, אבל לא מצליחה להסיט את מבטי ממנו והוא בוהה בי המום, כלא מאמין למראה עיניו. בלי לומר מילה הוא תופס אותי בזרוע, מושך אותי אל תוך החדר וטורק את הדלת אחריו. אני עומדת בחדר משותקת, אנחל מסתכל עליי אבל הוא לא אומר מילה, רק מכופף אותי אל המיטה, מרים את שמלתי, מזיז את תחתוניי וחודר אליי בעוצמה, אני רוצה לצרוח אך אף הגה לא יוצא ממני. עיניי מתמלאות בדמעות, אני לא בטוחה מה אני מרגישה, כאב? עונג? שנאה? אהבה? כעס? שמחה? איך בכלל הגעתי למצב הזה? למה אני לא עוצרת אותו?
אני מנסה לזוז, לגרום לאנחל לחדול ממעשיו, אבל אנחל מהדק את אחיזתו בירכיי ולוחש לי באוזן "ארס מיה פרינססיטה, סולו מיה", המשפט שלו מכה בי ומכאיב לי, כי בתוך תוכי אני יודעת שהוא צודק, אני שלו ולעולם לא אחדל ליהיות.
"אנחל בבקשה תפסיק", אני מתחננת בפניו והוא רק מגביר את הקצב, נשימותיו נהיות קצרות, "הראש שלך אומר לך לא, אבל הגוף שלך זועק כן", אנחל מצליח לסנן בין נשימה לנשימה, גופי מתחיל להגיב אליו ולהתכווץ סביב איברו, אני מרגישה את האורגזמה עומדת להגיע ואני רק רוצה שזה ייגמר. אני גומרת, אנחל גומר שניה אחריי, משתהה בי עוד כמה שניות ויוצא. אני מתרוממת, מוחה את דמעותיי, לא מעכלת את מה שקרה פה עכשיו, אני מסתובבת עם פניי לאנחל במבט שואל "אל דסטינו פרינססיטה, הגורל הביא אותך אליי לחדר", אנחל עונה לי ופותח לי את הדלת. אני יוצאת, באופן מוזר המנעול של החדר שלי נפתח לי בלי בעיה, אני נכנסת ישר לאמבטיה עם הבגדים, פותחת את זרם המים ומתרסקת.
אני חייבת לשטוף ממני את אנחל, חייבת להסיר ממני את הסימנים שלו. את מגע ידייו, את הבל פיו, את לחישותייו באזניי, ואת ההרגשה של איברו מרחיב אותי ואת זרעו ממלא אותי………….. שוב?????????????? "אדל ,חתיכת מטומטמת, איך נפלת ככה שוב?", אני כועסת על עצמי, אבל נזכרת מהר מאוד שאני על גלולות וזאת רק שליש נחמה. למה לא עצרתי אותו? איפה הכוח רצון שלי? האהבה שלי ליוני?
עמדתי שם כמו בובה ונתתי לו לעשות בי כרצונו, הוא אפילו לא היה צריך להפעיל כוח, כי לא התנגדתי, נתתי לו לתמרן אותי, נתתי לו לגרום לי לבגוד בגבר הכי מדהים שקיים על פני האדמה. הוא חדר אליי אחרי שהוא כבר כמה ימים מדי יום ולילה נמצא בתוך גופה של אריאנה, זה כ"כ מגעיל אותי, בא לי להקיא. שוב עולה לי המחנק בגרון, הכאב בחזה, חוסר האוויר ועיניי לא מפסיקות לנזול.
"בייבי, אדל? את פה?", אני שומעת את קולו של יוני, "אני מתקלחת נסיך שלי", אני צועקת לו ומגבירה את זרם המים שלא יישמע אותי מתייפחת, "או.קיי, קחי את הזמן שלגייה שלי", יוני מאשר לי לא להזדרז. אני מורחדה ממני את הבגדיםומניחה אותם בכיור, אני מתחילה לחשוב על תירוצים לסיבה לכך שבגדיי רטובים. תוך כדי מחשבותיי, אני מרגישה גוף חם עוטף אותי, יוני הצטרף אליי, בלי שאשים לב, הוא נצמד אליי בגב, שתיי ידיו תופסות את שדיי, מעסות אותן ברכות, שפתיו מכרסמות את צווארי וזקפתו מראה נוכחות כשהיא ננעצת בשקע גבי, אני עוצמת את עיניי ומתמסרת לתחושה, לרטט שיוני יודע להעביר בכל נים ותא בגופי, אך ורק במגע. אחת מידיו מחליקה במורד בטני אל עמק המעיינות שלי, אני מפשקת את רגליי, לא מתנגדת לידיו של הגבר שלי, הוא מתחיל לעסות את דגדגני, אני מתחילה להרגיש את איברי נוזל, אני מפחדת מאצבעו שעלולה לחדור אליי בכל רגע נתון ולחוש את נוכחותו של גבר אחר שביקר בי טרם הגעתו, אני מסתובבת אל יוני במהירות ודורשת "תחדור אליי, תחדור אליי עכשיו. תתבע על גופי בעלות, כאילו לעולם לא הייתי שלך", יוני מסתכל עליי מופתע, חיוך נפרש על פניו, הוא מסתכל עמוק לתוך עיניי ואומר, "כן המפקדת, לפקודתך". יוני תופס אותי מהישבן, מרים אותי, אני תופסת את כתפיו, יודעת שלא ייתן לי ליפול, גבי נצמד לקיר הקר, יוני מתמקם מתחתיי ובעדינות מוריד אותי על איברו. "אה………….. כן", אנחה נפלטת מפי, הקלה עצומה משתלטת עליי ברגע שאיברו של יוני חודר אליי, ידיי סביב צווארו, רגליי נעולות מאחורי גבו, והוא נע בי, עמוק וחזק, שפתיו טורפות כל פיסה של גופי, יוני תובע בעלות על גופי, כמו שביקשתי וזאת ההרגשה הכי מדהימה בעולם. אחרי שיוני גרם לי לגמור באמבטיה, הוא לוקח אותי למיטה, צולל בין רגליי ועד מהרה מביא אותי לאורגזמה שנייה ולפני שאני מספיקה להתאושש, הוא חודר אליי שוב ומביא אותי לאורגזמה שלישית ורביעית. לפני שהוא לוקח אותי לחמישית אני עוצרת אותו, "די, נסיך שלי, אני לא יכולה יותר, אבל תן לי לעזור לך", איברו עדיין זקור, מוכן להמשיך כל הלילה. אני מכניסה את כיפתו לפי ומוצצת אותה, לשוני מטיילת סביבה ושוב שפתיי עוטפות אותה, מנשקות אותה, אני מתחילה להחדיר לאט לאט את איברו לתוך פי, ס"מ אחר ס"מ את שכולו בפי ואז אני יוצרת וקום חזק ובבת אחת מוציאה אותו, עד שרק הכיפה נמצאת בפי ושוב בולעת את כולו. "פאק, אדל", יוני מסנן בין שיניו, תופס את הסדינים, אני לא מפסיקה, יודעת בידיוק איך הגבר שלי אוהב את זה, עמוק, רטוב וחם. איברו קבור בפי, אני יונקת אותו, לא נותנת לאף סנטימטר לחמוק, אני מרגישה אותו מתחיל לפעום, מוציאה אותו מפי וזרעו הרותח של יוני מכסה את חזי. אחרי מקלחת קצרה, אני שוכבת בזרועותיו של יוני, אבל המחשבות שלי לוקחות אותי למה שקרה לפני מס' שעות בחדר 206, החדר של אנחל.
אני רוצה לדעת מה קורה שם? האם הוא עם אריאנה? הוא יספר לה מה קרה?
אנחל:
אני חולם או הוזה? הפרינססיטה שלי עומדת כאן ביוון על סף הדלת של החדר שלי? היא כ"כ יפה ומושלמת, אני לא מסוגל לשלוט בעצמי וכך גם האיבר שלי שהזדקף בשניה. אני מושך אותה לתוך החדר, תולה את שלט "לא להפריע" וטורק את הדלת, אני לא מסוגל להתאפק, מכופף אותה לדוגי על קצה המיטה, ואפילו לא מוריד ממנה את התחתונים, מספיק לי להזיז אותם הצידה, תוך שניה אני בתוכה. אח היא עדיין צרה בדיוק כמו שאני זוכר אותה, צרה וחמה ולא מתנגדת לי. אלוהים בבקשה אם אני חולם אל תעיר אותי.
"את שלי פרינססיטה, רק שלי", אני חייב להזכיר לה, שלא תשכח ולא תחשוב שגבר אחר יכול לקחת את הגוף שלה ממני, "אנחל, בבקשה תפסיק", היא מתחננת ואני שומע שהיא בוכה, אבל לא מסוגל כרגע להתממודד איתה. הגוף שלה מגיב אליי ואני לא מתכוון להפסיק, היא בטח נמצאת כאן עם גבר אחר ויודעת שאסור לה לעשות את מה שהיא כרגע עושה, אבל זה שהגוף שלה רוצה ומה שהיא באמת רוצה. אני מהדק את אחיזתי, קובר את אצבעותיי בירכיה "הראש שלך אומר לך לא, אבל הגוף שלך זועק כן", אני מרגיש שעוד שניה אני מתפוצץ בה, היא מתכווצת סביב האיבר שלי, אני מביא אותה לקצה ומתפרק בדיוק שנייה אחריה, מקווה שאולי הפעם כן אצליח להשאיר בה חותם. אני לא רוצה להינתק ממנה, אבל אריאנה צריכה להגיע כל רגע ואסור שהיא תקלוט מה קרה. פרינססיטה מביטה בי ןאין שום צורך שהיא תדבר, שתי השקיעות שלה בוהות בי שואלות אותי מה קרה ולמה ולי יש רק תשובה אחת ""אל דסטינו פרינססיטה, הגורל הביא אותך אליי לחדר".
פרק 37:
אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על אנחל ועל מה שקרה בחדר 206 כאן ביוון. אני לא רוצה לחשוב עליו, אבל בכל פעם שאני עוצמת את עייני או שיש לי כמה רגעים של שקט מוחלט להרהר, אני מוצאת את עצמי חושבת על אנחל. האם ייתכן שעדיין יש לי רגשות כלפיו? אסור לי לשכוח שהוא שבר לי את הלב, הוא פגע בי, פגע בזהות שלי. אני חושבת על הסיבה שבגללה הקשר שלי עם אנחל נגמר ואני מגיעה להבנה שנפרדנו בגלל דת. איך ייתכן שבשנות האלפיים עדיין דת או אמונה מהווים פקטור? איך עדיין קיימת כל כך הרבה שנאת חינם? למה אי אפשר לאהוב בן אדם רק בגלל מי שהוא, בלי קשר לדת, גזע או מין? איך אני שכ"כ תומכת בקהילת הלהטבי"ם, נותנת למשהו כ"כ שולי כמו דת למנוע ממני לחוות אושר אמיתי? אני אוהבת את יוני, באמת ואני נמשכת אליו בטירוף ובאמת שממש טוב לנו ביחד, הוא הגבר האידאלי, אבל אנחל זה………….. אנחל. הראש שלי יודע להפריד ביניהם ואומר לי ללכת עם יוני, אבל הלב שלי ממש נקרע צד אחד מושך ליוני, אבל הצד השני לא מוכן להרפות מאנחל ואני ממש אובדת עצות.
יום המחרת מגיע, יום טיול השיט ואלוהים כאילו עשה עם אנחל יד אחת נגדי, אנחל ומלכת הסיליקון יוצאים לטיול גם. אריאנה רואה אותי ולהפתעתי הרבה במקום לקפוץ עליי ולהרוס לי לגמרי את החופשה והאושר החדש שלי, הטביעה את עצמה בזרועותיו של אנחל והוא קיבל אותה באהבה, אני מודה זה כן צבט לי בלב, צביטה כואבת מאוד. התנהגנו כמו זרים גמורים, הרגשתי את אנחל נועץ בי מבטים מדי פעם ואריאנה דאגה להושיב לעצמה את תשומת ליבו באמצעות נשיקות תובעניות, אני פשוט ישבתי עם יוני שלובת ידיים והשתדלתי להרחיק את זווית הראייה שלי עד כמה שניתן מזוג היונים הונצואלנים. איך אני אמורה להעביר יום שלם בחברתם, על ספינה בים, אפילו לקפוץ למים זו לא אופציה, כי אני לא יודעת לשחות ואני לא מוכנה לטבוע בשביל אף גבר ובטח שלא בגלל אף אישה. למזלי יוני מתעקש לעלות למפלס העליון והגברת אריאנה מתעקשת להישאר למטה, כי "למעלה נורא קר ואני עלולה לחטוף מחלת ים", כך היא טוענת, למרות שבחופים של ונצואלה, לא נראה שהיא סובלת ממחלות ים בכלל. אנחנו מגיעים לנקודת העצירה הראשונה והיא הוולקנו, אני מבקשת מיוני לחכות שכולם יירדו ואז נרד אנחנו, לא בא לי להדחס, יוני כרגיל ללא התנגדות כלל מסכים לבקשתי, אנחנו ממתינים ואחרי שאני רואה שאנחל ירד והם התרחקו מעט, מושכת את יוני ומסמנת לו שעכשיו אפשר לרדת בשקט. במהלך הסיור לא ראיתי את אנחל ואריאנה, הם היו רחוקים מספיק ואני השתדלתי להינות מהטיול הרומנטי עם יוני ולהרחיק ממחשבותיי את המלאך האפל שמנסה להאפיל על האושר שלי. חזרנו אל הספינה, הנופים מרהיבים, ממש רואים איים מסביב והמים כ"כ צלולים, אמנם אנחנו בסה"כ בצד השני של הים, אבל מרגישים בעולם אחר לגמרי. יוני מצלם הרבה תמונות נוף ואני מבקשת שיצלם תמונת נוף שלנו, כלומר סלפי והוא כמובן נענה לי. אנחנו מגיעים לנק' עצירה שנייה שהיא מעיינות חמים, יוני מבקש את אישורי לקפוץ ואני מאשרת ואפילו אומרת לו שאסריט אותו קופץ אל המים, אנחנו יורדים למטה ואני רואה את אנחל במכנסי הגלישה התכלת שלו שכ"כ מוכרים לי, בעיקר בעקבות מס' הפעמים שהורדתי אותם ממנו, וכמובן איך לא, מוריד את החולצה הלבנה ה"תואמת", מותח קצת שרירים לפני הקפיצה ופשוט גורם לי לשכוח מכל מה שקורה מסביב. פתאום שום דבר לא קיים, חוץ ממני, מהאליל והרטיבות שמופיעה בין רגליי. "בייבי…בייב…., שלגי…., אדל…..", אצבע שנתקעת לי במותן מקפיצה אותי, ואני רואה את יוני, טופלס מוכן לקפוץ ומחכה ל"אקשן" שלי. אני מחייכת אליו, מדליקה את המצלמה על וידאו ונותנת לו את הסימן, הוא קופץ ואני מצלמת אותו, ובאוטומט באופן לא רצוני, היד שלי מזיזה את המצלמה לכיוונו של אנחל ששוחה במיומנות לעבר המעיינות. אני מתענגת על המחזה ואז במסך מופיעה פרצוף של מכשפה, "אאהה…, אריאנה", היא נדחפת לי בפריים ויורה לעברי רעל, "תפסיקי כבר לנעוץ מבטים בגבר שלי ותתמקדי בילדון שלך. אנחל שלי ורק שלי, הבנת? עכשיו אני הפרינססיטה שלו. כן, כן….. כשאחנו עושים אהבה הוא קורא לי פרינססיטה, הוא שכח אותך מהר מאוד. כמו תמיד הייתי שם בשבילו כשהוא היה זקוק לאישה אמיתית ובסוף הוא החליט לבד שהוא רוצה אותי לצידו לתמיד. אני מאוד מקווה שהילדון שלך יודע לתת לפחות חצי עבודה של אנחל, כי רק אנחל יודע איך לקחת אישה לגן עדן כל לילה מחדש, אחריו אף גבר לא מספיק". אני לא נשארת חייבת ולצערי גם לא חושבת יותר מדי על מילותיי, "אנחל אולי שוכב איתך ונמצא איתך, אבל הוא לעולם יישאר שלי, הוא קורא לך פרינססיטה כי הוא חושב עליי, הוא עדיין זקוק לי ולגופי, את בסך הכל תחליף זמני, את פשוט תמיד נמצאת שם לפרוק מצברים", אריאנה מחמיצה פנים, "אני לא מאמינה למילה אחת שלך", היא יורה לעברי ואני חייבת לתת את הנוקאאוט "אז כדאי שתשאלי את אנחליטו שלך, במה הוא עסק אתמול כשלא היית איתו בחדר". שיט, שיט, שיט למה אמרתי לה את כל זה? אני לא רוצה את אנחל בכלל, או לא אמורה לרצות. ואם הוא יספר לה את האמת? זה הסוף שלי. יוני לא ייסלח לי לעולם ולא בגלל ששכבתי עם אחר, אלא בגלל שלא סיפרתו לו על אנחל והסתרתי ממנו את היובדה שהוא כאן, צמוד. אלוהים בבקשה אל תנטוש אותי….. אני מתחננת בלבי ובראשי ואז הקול המעצבן שלה קוטע את תחינותי, "רק שתדעי לך שאני יודעת בדיוק מה הוא עשה…. הוא היה בים כי כשחזרתי הוא בדיוק יצא מהאמבטיה". אני לא עונה, אני עולה למעלה ומתמקדת בגבר שלי, ביוני ועושה לו כמה תמונות, אחר כך אני חותכת את הסרטון רק לקטע של יוני קופץ ומוחקת את המקור. שוב שקט, אני לבד עם המחשבות שלי והמשפט הארור של אריאנה " עכשיו אני הפרינססיטה שלו. כן, כן….. כשאחנו עושים אהבה הוא קורא לי פרינססיטה ", למה זה כ"כ כואב לי בלב ואיך הוא יכול לקרוא לה ככה, אני הפרינססיטה שלו ותמיד אהיה או לפחות זה מה שהוא גרם לי להאמין. אני כותבת לו פתק, "כשזיינת אותי בחדר על איזו פרינססיטה חשבת?", אני דוחפת את הפתק למכנס שלו שאני מזהה, ופורשת את ידיי לפגוש את יוני. הטיול הפך לסיוט. התחנה הבאה הייתה אי קטן שבו עצרנו לארוחת צהריים ולרעתי הקיבה של יוני ואנחל חושבות זהה. בזמן שהגברים הזמינו לאכול אני ואריאנה תפסנו מקומות פנויים, צמודים, כי הכל היה מפוצץ וכמעט ורצחנו אחת את השנייה עם המחבטים, הגברים שלנו חזרו ולי נעלם כל התיאבון. צפיתי בזווית עיני באנחל אוכל וזה החזיר אותי לארוחה שלנו אחרי הפעם הראשונה שלנו, כמה טוב היה לנו ואיך נהננו. ככל שהייתי יותר קרובה לאנחל ככה חזרה לי כל החוויה איתו בחדר 206 בחדר באשקלון, האהבה הגדולה והטהורה שחוויני, בלי לחשוב יותר מידי על דת ואמונה וגם נזכרתי בהצעה הארורה שהובילה בסופה להרס הקשר שלנו. יוני סיים לאכול והלכנו לטייל לאורך החוף, יוני דיבר אליי המון סיפר לי דברים, הסב את תשומת ליבי לנופים, אני הנהנתי וחייכתי, אבל הראש שלי היה עם אנחל והטיול הזכיר לי את הטיולים שלי עם אנחל לאורך חופי ונצואלה. התחנה האחרונה היה האי אואיה שהתיאוריה אומרת שבו יש את השקיעות הכי מרהיבות בעולם ומסתבר שלא כולם לקחו את החלק הזה בטיול, להפתעתי אריאנה ואנחל החליטו לחסוך וזאת ההזדמנות שלי להחזיר את כל כולי טוטאלית ליוני שלי. לאחר אין ספור מדרגות תלולות שגומרות אותך פיזית הגענו ללב האי של אואיה, השוק ההומה. אני חייבת להודות שחלק מהעליה לוותה בבתים על המדרגות שזה היה ממש מרהיב לראות שאנשים חיים שם ככה, אבל דווקא ביוקרה ונוחות, כל דירה עם בריכה וגינה והיו גם כמה מסעדות. השוק היה מפוצץ בחנויות תכשיטים יוקרתיים, חנות של מייקל קורס שקרצה לי ושרפה לי בכיס ועוד חנויות עם מחירים שרק רוטשילד יכול להרשות לעצמו, טוב זה צפוי, ככה זה מקומות תיירותיים. היו המוווווווווווווןןןןןןןןןן תיירים, בעיקר אסיאתיים ובתוך כל ההמולה גם חתן וכלה מקומיים. באחת החנויות כששאלנו איך להגיע למבצר (הנק' הכי גבוהה והכי טובה לצפיה בשקיעה), הציעו לנו בדרך ללכת לאיזה מקום שהוא במיוחד לזוגות מאוהבים, מקום שבו בני זוג קושרים את גורלם יחד לנצח. בדרך למבצר ראיתי את החץ לאותו מקום אבל שתקתי ואז אני ויוני מצאנו נק' תצפית ממש טובה לצפייה בשקיעה. הייתה עוד שעה עד השקיעה ויוני הציעשנלך למקום ההוא, אני ניצלתי את כמות התיירים הנוהרים ואמרתי לו שעדיף אחרי השקיעה שלא נאבד את נק' התצפית המעולה, "הוא צודקת חביבי, תקשיב לה", פתאום קול ישראלי תפס את תשומת ליבנו וראינו גבר יושב על המדרגות. דווקא כשרציתי לנסוע למקום וכמה שיותר להתרחק מישראלים גם באי מרוחק יש אותם, חייכנו אליו והתיישבנו בנק' התצפית. בזמן שיבנו וחיכינו לשקיעה, שמענו המון שיחות בכל שפה קיימת ובהינו בלא מעט רוכסנים של תיירים שעצרו דווקא מולנו לצלם את הנוף. השקיעה סוף סוף הגיעה ומשום מה לא הרגשתי ממש את הרומנטיקה שאמורה לשלוט במקום ובזמן, המבצר היה מפוצץ בצעירים שעלו לגג לחזות ולצלם את השקיעה, אני ויוני עמדנו בנק' שהיא נק' התצפית הכי טובה אחרי המצבר והשקיעה הייתה ממש הביג שואו של המקום. אנשים חזו בה בשקט מוחלט ובתשומת לב ולא הפסיקו לצלם, פלאשים של מצלמות נראו מכל עבר וכשהשמש נעלמה לגמרי כולם, כולל אותי מחאו כפיים כאילו זה היה סיומה של הצגה.
הצעתי ליוני ללכת למקום הזה של האוהבים, השקיעה נתנה לי זמן לעשות חושבים עם עצמי ובתור אחת שמאמינה בכל שטות שאומרים הראש שלי אמר לי לעשות זאת, למרות שלפני שעה הלב שלי אמר לי לא ועדדין צרח לא לעשות זאת. יוני הסתכל בשעון וכאלו מלמעלה, אמר שאין זמן ושעלינו עוד לחזור ולמצוא את ההסעה חזרה למלון. חזרנו אל המלון גמורים מעייפות, אפילו לא טרחנו להתקלח יחד. יוני נכנס ראשון, אני בינתיים הכנתי תה ומצאתי משהו בטלוויזיה שיהיה ברקע (חדשות BBC), לפעמים היה משהו מעניין באנגלית שעזר לנו להרדם. נכנסתי להתקלח אחרי יוני ולצערי הקור של יוון בתחילת אוקטובר לא מאפשר לישון בעירום ומנע ממני ליצור מגע עם עורו של יוני שיכל לתרום לריחוק שפתאום חשתי כלפיו. מחר היום האחרון שלנו ביוון. קמנו בבוקר ולמרות שהיו לנו תכניות מוכנות, לא התחשק לי בכלל ללכת לשום מקום. פשוט בבוקר בדרך לארוחה שוב חדר 206 ביקש "נא לא להפריע", הזעם הורג אותי וממש בא לי לצותת להם ובאמת לבדוק אם אנחל קורא למלכת הסיליקון 'פרינססיטה' התואר ששייך לי בלעדית, או שלפחות כך חשבתי. כשחזרנו לחדר, אנחל ואריאנה בדיוק יצאו, היא חייכה חיוך מפגר ואנחל דחף לידי פיסת נייר. נכנסתי לשירותים וקראתי את הפתק. "את הפרינססיטה שלי ולעולם תיהיי. אני מבין שאריאנה פלטה לך שקראתי לה בתואר, אבל זה רק בגלל שחשבתי ואני עדיין חושב עלייך ברוב הפעמים שאני שוכב איתה ובעיקר עכשיו אחרי שהרגשתי אותך שוב. מי פרינססיטה בוניטה". זהו, פה נשברתי. יצאתי מהאמבטיה ובלי יותר מדי מחשבה והקדמה אמרתי ליוני "כשנחזור לארץ אני רוצה שניקח פסק זמן".
פרק 38:
יוני מסתכל עליי במבט המום, לא מאמין למשמע אזניו, "מה??? אבל למה???", אני מנסה למצוא את המילים ולא מסוגלת להביט לו בעיניים, אני לא יכולה לשקר לו בפנים. "ג'וני שלי, אני אוהבת אותך. באמת. פשוט בחופשה היו לי המון רגעים של שקט בהם שקעתי במחשבות על כל מה שעבר עליי בשנים האחרונות, שנה לפני שהכרתי אותך ועד היום והבנתי שאני צריכה קצת זמן לבד, כדי להבין מה אני עושה עם החיים שלי". יש אמת בדבריי, אבל אני באמת צריכה את הפסק זמן כדי להבין בדיוק מה אני מרגישה כלפי יוני, רחוקה ממנו ומה בדיוק אני מרגישה כלפיי אנחל ולהחליט האם עליי לחיות בנוחות עם יוני, או להלחם על אהבתו של אנחל. "אהובתי, שלגייה שלי, אני מוכן לתת לך את כל הספייס שתצטרכי ואת הזמן לחשוב, אבל אין צורך שניפרד, בעיקר אם אנחנו אוהבים". יוני מנסה לשכנע אותי שאין סיבה להיפרד, שהוא מוכן לתפוס מרחק ולתת לי מרחב, אבל אני קיבלתי החלטה, אני רוצה זמן לבד לגמריי, רווקה וחופשייה. "לא יוני, אני חייבת להיות עם ראש נקי, בלעדייך ובלי אף אחד. "אדל?", יוני פונה אליי בלחש, קולו רועד, "היום הולדת של אמא שלך במסעדה, היא סומכת עליי שאני אביא חלק מהאורחים ואני גם אחראי על עוד כמה דברים באירוע, איך זה יסתדר עם אנחנו לא יחד?". שכחתי לגמרי מהיום הולדת חמישים של אמא, יוני עוזר לנו המון עם כל ההפקה וצריך להביא את הדודים מהרצליה, מה אני עושה? "טוב, תן לי כמה דק' לחשוב איך נסדר את זה, בוא נארגן בינתיים את המזוודות, מחר לא יהיה לנו זמן, אנחנו יוצאים בשמונה בבוקר". היום הולדת של אמא שלי הוא בעוד שבוע, רוב הדברים כבר סגורים, אם אפרד עכשיו מיוני זה יעורר המון שאלות וגם יצער את אמא. "יוני, אנחנו נלך ליום הולדת של אמא ביחד, אבל במהלך השבוע מעכשיו ועד היום הולדת תן לי ספייס ואחריו אנחנו ניקח את הפסק זמן שאני צריכה ובבקשה אל תסרב לי". יוני מסתכל אליי, עיניו מתחילות לנצוץ ומלאות בכאב, הוא נעלם אל האמבטיה ואני יודעת שעיניו מוציאות דמעות כאב ממעקי ליבו. כואב לי שכואב ליוני, אבל אני חייבת את הפסק זמן לעצמי, לעשות סדר בראש ובעיקר בלב.
יוני:
האישה של חיי יוצאת מהאמבטיה ביום האחרון שלנו של החופשה ומנחיתה עליי פצצה, "כשנחזור לארץ אני רוצה שניקח פסק זמן". ככה סתם, בלי הסברים ובלי הקדמה. אני מרגיש את כל האוויר שלי יוצא מהריאות ואוויר חדש לא נכנס, אני לא מצליח להבין מה קרה ומה השתנה? החופשה הייתה אמורה לקרב ביננו, חופשה רומנטית על אי הרומנטיקה ביוון, לא סתם בחרתי דווקא בסנטוריני. הטיולים שלנו על החופים, טיול השיט, הארוחות במסעדות, הסקס המטורף, מה השתבש בדרך? אני חייב להבין מה קורה פה. "מה??? אבל למה???", אני שואל, בקושי מצליח להוציא את המילים מהפה, אני ממש מרגיש שאני נחנק. לוקח לה כמה דק' לענות לי והיא אפילו לא מסוגלת להסתכל לי בעיניים, היא בטח לא שלמה עם ההחלטה שלה, אבל אני אתן לה להגיד את מה שהיא צריכה וכבר אחשוב איך לגרום לשנות את דעתה, אנחנו הרי מאוהבים. "ג'וני שלי, אני אוהבת אותך. באמת. פשוט בחופשה היו לי המון רגעים של שקט בהם שקעתי במחשבות על כל מה שעבר עליי בשנים האחרונות, שנה לפני שהכרתי אותך ועד היום והבנתי שאני צריכה קצת זמן לבד, כדי להבין מה אני עושה עם החיים שלי". היא קראה לי 'ג'וני שלי', כבר חודשים שהיא לא קוראת לי ככה, היא קראה לי ככה בתחילת הקשר על שם ג'וני מהתכנית 'ג'וני ואבירי השולחן העגול', אמרה שאני גם אביר שבא להציל אותה מהתהום אליה היא נפלה. היא אוהבת אותי, היא הרגע אמרה זאת בעצמה, אז מה לעזאזל הבעיה כאן? היא רוצה זמן, היא תקבל, אבל לא כשהיא רחוקה ממני, בורחת מכל הרגשות שלי כלפיה. "אהובתי, שלגייה שלי, אני מוכן לתת לך את כל הספייס שתצטרכי ואת הזמן לחשוב, אבל אין צורך שניפרד, בעיקר אם אנחנו אוהבים", אני כמעט מתחנן אליה שתתעשת ותחליט להישאר איתי, הטבעת כבר מחכה לה בבית. בעוד שבוע היום הולדת של אמא שלה, בעוד שבוע אנ יאמור להציע לה, בעוד שבוע אנחנו אמורים לקשור את חיינו לנצח בשם האהבה. גם חלק מאוד גדול מההפקה על כתפיי והדודים האהובים מהרצליה באחריותי, אני שונא לנצל מצבים, אבל זה הצ'אנס האחרון שלי לגרום לשלגייה שלי לשנות את דעתה. אני פונה אליה, כבר בלחש, עם שאריות החמצן האחרונות שלי ובקול רועד "אדל?, היום הולדת של אמא שלך במסעדה, היא סומכת עליי שאני אביא חלק מהאורחים ואני גם אחראי על עוד כמה דברים באירוע, איך זה יסתדר עם אנחנו לא יחד?". היא שכחה, אני רואה את זה במבט שלה. בבקשה אלוהים שתתעשת, בבקשה אני מתחנן, אני לא מסוגל לחיות בלעדיה. "אידיוט מטומטם, איך התאהבת ככה כמו מטורף מעל הראש?" אני כ"כ כועס על עצמי עכשיו, נתתי לבחורה לגרום לי לאבד את הראש, כ"כ לא אופייני לי, 'יוני הרווק הנחשק', כל הבחורות היו נופלות שדודות לרגליי ופה במקום שאדל תיפול בקסמיי, אני נפלתי בשלה. "טוב, תן לי כמה דק' לחשוב איך נסדר את זה, בוא נארגן בינתיים את המזוודות, מחר לא יהיה לנו זמן, אנחנו יוצאים בשמונה בבוקר", האהובה שלי אומרת לי בקולה הסקסי וגורמת לי להפסיק לשנוא את עצמי. אני מסכים לבינתיים לחדול ממאמציי לשנות את דעצה ואנחנו מתחילים בארגון המזוודות, באמת לא יהיה לנו זמן מחר בבוקר. "יוני", היא פונה אליי, אני מקשיב לה בתשומת לב רבה, מקווה שהאהבה שבעיניי תגרום לה להתעורר ולהבין שהפרידה היא טעות נוראית. "אנחנו נלך ליום הולדת של אמא ביחד, אבל במהלך השבוע מעכשיו ועד היום הולדת תן לי ספייס ואחריו אנחנו ניקח את הפסק זמן שאני צריכה ובבקשה אל תסרב לי". אני מהנהן לאות הסכמה. הלב שלי מרוסק לאין ספור רסיסים, אני חייב לפרוק את המועקה שיש לי בלב, אני ננעל באמבטיה ומתפרק. "יוני תתאפס על עצמך תחשוב יש לך שבוע", אני אומר לעצמי ואני מבין שיש לי שבוע לגרום לה להחליט להישאר איתי, למרות שהיא לא רוצה שניפגש אני לא מתכוון לתת לה לשכוח כמה אני אוהב אותה.
אדל:
יוני יוצא מהאמבטיה, "אני יורד לבריכה, אני חייב להירגע מהפגז שהנחתת עליי", יוני אומר לי, לוקח מגבת ויוצא. המילים שלו מכאיבות לי "פגז", ככה הוא קורא לבקשה שלי לפסק זמן, לא ציפיתי שזה ירסק אותו עד כדי כך. הייתכן שהוא אוהב אותי מעבר למה שאני חושבת? אני מחליטה להצטרף אליו לבריכה, אני פותחת את המזוודה ורואה שהביקיני הנקי הראשון שברשותי הוא הביקיני הקטנטן שקניתי בונצואלה, בלית ברירה אני שמה אותו, קושרת סביב מותניי, מטפחת חוף בצבע תכלת ויורדת אל הבריכה.
סצינה מטלנובלה נכנסת ישירות אל חיי. אנחל שוכב במיטת שיזוף, מרוח כולו בשמן ונראה טעים במיוחד, משני צידיו מיטות פנויות. המיטה שיוני בחר במרחק מיטה אחת מאנחל והמיטה מצידו השני של יוני תפוסה, אני אמורה לשכב בין שני הגברים בחיי, ממש המחשה למה שקורה במחשבותיי ובליבי. אני לוקחת נשימה עמוקה ומתקדמת אל עבר מיטת השיזוף הפנויה באמצע, ביו יוני ואנחל, אנחל מבחין בי בזווית עיניו, מסתובב אליי ובמיט בי באותו אופן בו הסתכל עליי כשאה אותי לראשונה בבגד ים הזה, במבט של רעב מטורף. יוני שגם קולט אותי וכנראה לא מסוגל להתמודד עם המבטים שהופנו אליי קופץ אל מי הבריכה הקרירים ונעלם מתחתם. אני ממשיכה להתקדם ומנסה להתעלם מאנחל, הוא מצדו מנהג כמו גבר טיפוסי, מביט בי ככלב מיוחם בלי להגיד מילה, אני עוצרת ליד המיטה הפנויה, מסירה את המטפחת, "איי, ממסיטה ריקה", אנחל מסנן בלחישה, מביט בישבני ואני נשכבת על המיטה, את המתח המיני שנוצר ביני ובין אנחל קשה לא להרגיש.
אנחל ממש מרוצה מהמצב שנוצר, חיוך דבילי מאוזן לאוזן נמתח על שפתיו, הוא מניח את ידו השמאלית מתחת לראשו והצלב שאני כ"כ שונאת נחשף לנגד עיניי, מרגיע את מי המעיין שמאיימים לעלות על גדותיהם בין רגליי. לא עוברות חמש דק' ומיס סיליקון טבעי מופיעה בביקיני מזערי במיוחד, לא ברור איך היא הצליחה משהו יותר קטן משתי פיסות הבד שהיו עליה בונצואלה. לא ברור לי אם היא התעלמה ממני במכוון או שבאמת לא שמה לב וגם לא ממש אכפת לי. היא נשכבת על הבטן ומבקשת "תמרח לי בבקשה שמן על הגב, אנחל דה מי קוראסון". ??????????????????????? איך היא מעיזה לקרוא לו ככה??????????????????????? הוא האנחל של הלב שלי ורק שלי, מה לעזעזל נראה לה???????????? אם הייתי יודעת לשחות, הייתי מטביעה אותה ביחד עם הסיליקונים הטבעיים שלה. הדם שלי בוער, לראות את אנחל מורח אותה ולשמוע אותה מתענגת על מגעו מרתיחים אותי, אני חייבת להתקרר. אני מנסה בזהירות ללכת למקום בו המים רדודים, אבל אני מחליקה ונופלת ישירות למים העמוקים, אנחל שם לב וקופץ ישר אחריי, לא האמנתי שהוא ייזכור שאני לא יודעת לשחות, הוא צולל ותופס אותי שנייה לפני שאני בולעת יותר מדי מים, הוא מוציא אותי ומשכיב אותי על שפת הבריכה. "פרינססיטה, את בסדר?" קול המלאך של אנחל שואל אותי, "אדל? אדל? מה קרה? זוז מהאישה שלי, אני שומעת את יוני צועק באנגלית". יוני מרים אותי, מערסל אותי בידיו, כמעט ומועך אותי. "יוני, אני בסדר, החלקתי". הוא משחרר מעט את אחיזתו, "אני מצטער, הייתי צריך לשמור עלייך ולא להתעלם ממך, אני מצטער", אני כמעט בטוחה שאני שומעת בכי בקולו. "יוני, אתה לא אשם, אני זאת שלא הייתה זהירה", הוא באמת לא אשם ואסור לעולם שידע מה הסיבה האמיתית. את השעות הבודדות שנשארו מהיוטם יוני העביר בקרקרור סביבי, בעקבות ה"תאונה" שהייתה לי ונראה כי שכח מהפסק זמן שביקשתי. הבנתי את הדאגה שלו אליי והנחתי לשנינו להרדם מחובקים. חזרנו לארץ, כל אחד לביתו, עוד לא הספקתי להגיע לחדר וכבר קיבלתי הודעה מיוני "אני מתגעגע אלייך שלגייה שלי". אוףףףףףףףף, יוני, דווקא עכשיו אתה מתחיל לא לכבד את הבקשות שלי?? "בבקשה, אל תקשה עליי", אני שולחת לו. "אני לא מקשה, רק דואג שלא תשכחי שיש לך גבר שאוהב אותך", יוני עונה לי במהירות ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה כרגע, אני מתקלחת בזריזות ונכנסת לישון. כל השבוע יוני לא הפסיקלהתקשר ומאחר ולא טרחתי לענות לו, הוא לא הפסיק לשלוח לי הודעות בוקר ולילה טוב, שאל לפחות 5 פעמים ביום מה שלומי וכמובן שלא שכל להוסיף בכל סוף הודעה "אל תשכחי שיש לך גבר שאוהב אותך והוא אני". סוף השבוע הגיע בזחילה ואיפשהו בתוך תוכי שמחתי שבעוד כמה שעות אשוחרר מיוני ואוכל באמת בראש צלול איך אני ממשיכה. הפגישה המחודשת עם אנחל, ההימצאות כ"כ קרובה אליו והאקט המיני שהוא "כפה" עליי, הבהירו לי היטב שממש לא שכחתי ממנו ובטח שלא התגברתי עליו, שנתיים עם הגבר המדהים יוני לא עזרו.
הערב יורד והגיע השעה להתארגן לאירוע, אני שמה את השמלה הצרפתית הקטנה והשחורה ששמורה לאירועים מסוגים אילו, מסלסלת את בשיער ואוספת אותו לקוקו מרושל, עולה על נעליי עקב, מאגנת לעצמי איפור ערב עדין, בושם, עגילים, שרשרת ואני מוכנה. כולם מגיעים למסעדה, האיפור של אמא כבר מתחיל להירס בגלל שהיא לא מפסיקה לבכות מהתרגשות לראות את כל הקרובים שהיא לא ראתה "מיליון" שנה וכמובן עד מהרה יוני מגיעה עם הקרובים מהרצליה. האירוע עובר כמתוכנן, יוני יושב לידי ולא מפסיק לדבר עם אחי ואני שמחה על כך שאני לא צריכה להתמודד איתו. האירוע הגיע לאמצע ומנחה האירוע מציע לאורחים שהגיעו להגיע אל הבמה ולברך את אמא. לאחר כמה קרובים שהתנדבו יוני עולה לבמה.
"ערב טוב לכולם, מי שלא מכיר אותי, אני יוני בן זוגה של אדל בשנתיים האחרונות.", מה הוא עושה? אנחנו נפרדים אחרי האירוע. "קודם כל אני רוצה לאחל לכלת יום ההולדת הרבה בריאות ואושר, כל השאר זו פריבילגיה, בואו נשתה לחיים", הוא מרים את הכוס ואני נושמת לרווחה. "אדל, אהובתי..", הוא ממשיך והלב שלי נופל ,"את מוכנה לגשת לכאן?", כדי לא לעורר בעיות אני ניגשת אל הבמה. הוא לוקח את ידי, מסתכל בעיניי, "אדל, אהובה שלי, שלגייה, במשך השנתיים האלה שאנחנו יחד, הכרת לי רגשות שלא הרגשתי מעולם בעבר, לא האמנתי שאפשר לאהוב אי פעם אדם כפי שאני אוהב אותך, אני לא מסוגל לדמיין מאית שנייה בחיי שבהן את לא קיימת", יוני יורד על ברך אחת, עוזב את ידי, מוציא מהכיס שלו קופסא, פותח אותה ובה טבעת אירוסין מהממת. "אדל, האם תהפכי אותי לגבר המאושר ביקום ותסכימי להינשא לי?".
מתוך קבוצת הפייסבוק סיפורים מחדר המיטות
המשךךך!!!!!