חלק ראשון.
הסיפור הוא פרי דמיונה של כותבת משועממת בבידוד (לא במלונית המדוברת).
הדמויות בדויות ממוחה הקודח, ואינן קשורות למציאות.
**
אלי נכנס לבית הכנסת של המלון. הוא לא דמיין ככה את חודש ניסן. חסרות לו ההכנות בבית, הלימוד המשותף שנגדע בראש חודש, ריח חומרי הניקוי הרבים והעצבים. המתח מי ינקה, ומי יעשה, ומי יקנה.
כל שנה מחדש. כבר עשר שנים שהם נשואים, וכל שנה אותו המתח. ועוד לא דברנו על הסדר, איפה הוא נחגג השנה ואיפה שנה שעברה…
אבל השנה הכל אחרת.
יומיים לאחר שושן פורים, כשהילדים עוד דנים ביניהם על שלל הממתקים, הוא קבל שיחה מחבר. בהתחלה זה היה נשמע כמו עוד הלצה חסרת טעם, שהתבררה כנכונה.
"ערב טוב אלי"
"ערב טוב רב לייזר, האדמו"ר הנודע"
"אלי, קצת לא נעים לי, זוכר שחזרתי מהסקי לפני שבוע וחצי? אז מסתבר שנדבקתי בקורונה, אני נאלץ לבודד אותך קצת".
"קצת?"
"שבועיים ליתר דיוק".
וזהו, מאז השיחה הזו, יומו השתנה. הוא כבר לא חזר לעבודה שלו בבוקר או לכולל אחר הצהריים. הוא נשאר סגור בחדר שלו, משאיר לאשתו היקרה לטפל בשלושת הילדים שבבית, כשכרסה בין שיניה.
ואז התחיל השיעול, והחום, וחולשה שאיימה להשבית אותו סופית, ורגע לפני שהוא תכנן את ההספד שלו, הגיע הטלפון מהרופא הנחמד, שהתנצל שזה קורונה, ולאור המצב בבית, עדיף לו לאלי, שיארוז תיק ויסע למלונית בעיר מגוריו. שיפגין אחריות על אשתו והילדים.
והיום זה הבוקר הראשון שלו פה. הוא קם מוקדם, התלבש וירד לאולם בית הכנסת.
את פניו קידם כיסא עץ סמוך לדלת. הוא הכניס אותו לחדר, והצטרף לתפילה שכבר החלה.
מניין מעורב, של עם ישראל, אך בנוסח שהוא פחות התחבר אליו, ועדיין, תפילה במניין.
בסוף התפילה, הוא שם לב לכיסא חדש שהוצב בחוץ, ועליו יושבת בחורה צעירה. היא חייכה אל היוצאים ופנתה אחריהם אל קומת המגורים.
גם בתפילת מנחה, קידמה את פניו אותה בחורה. הוא ראה את החיוכים שנשלחו אליה, והוא לא יכל שלא לתהות מה היא עושה פה, בבית הכנסת. היא נראתה לו צעירה, בערך בת 20, ולפי בגדיה, הוא לא חשב שהיא דתיה. את גופה ניסתה לכסות גופיה נטולת שרוולים אך עשירה במחשוף, ומכנס קצר כיסה ירך שזופה, למרות התאריך בלוח השנה. בזמן התפילה הוא הסתובב אליה, וראה את שפתיה נעות, אך קולה לא נשמע.
יומיים עברו להם, אלי למד בזמן הפנאי הרב שנוצר לו, והכיר אנשים חדשים. ורק אותה בחורה, שהתפללה במקביל אליהם, הציקה לו.
אלי התעכב מעט אחרי תפילת שחרית, שיעול כואב ויבש תקף אותו, והוא נשאר במקומו עוד דקות אחדות, להשיב את הנשימה והנשמה.
יד מושטת הציעה לו כוס מים "לי זה עוזר בזמן ההתקפים האלה" היא אמרה לו "אני סיוון, דרך אגב".
"תודה" הוא לקח את הכוס מידה, נזהר לו לגעת בה חלילה.
"זה בסדר, כולנו פה עם קורונה, פה מותר לגעת" והצחוק שלה שליווה את המשפט הזה, נגע בו במקום פנימי. עד כמה פנימי, הוא לא ידע.
**
סיוון חיכתה למלונית, לקצת שקט מכולם. היא עברה לגור בתל אביב מיד אחרי הצבא, אבל חזרה אל בית אביה בגלל הקורונה.
אמה נפטרה לפני מספר חודשים, ורק אחותה הקטנה נשארה בבית. שכנה נחמדה שעזרה להם, הביאה להם ארוחת צהריים וקורונה. ביחד.
כשאחותה התקשרה אליה, היא נשמעה על סף ההיסטריה, וסיוון כמו ילדה בכורה טובה, חזרה הביתה, עטויה כפפות ומסכה, מריחה מאלכוג'ל. זה לא עזר. כשהיא הפסיקה להריח את האלכוהול, ואת הבושם שלה, היא נכנסה ללחץ. ואז קצת חום וקצת שיעול, והנה היא פה.
הדבר היחיד שאמא שלה בקשה ממנה טרם עזבה את העולם היה, שתנסה להגיד עליה קדיש.
"יש לי רק שתי בנות, לפחות קדיש שמישהו יגיד עלי", ממש ככה, באלו המילים. ליד הדירה בתל אביב, היה בית כנסת קטן, עשרה גברים זקנים, שקבלו אותה בחום לעזרת הנשים. הם הסבירו לה על הקדיש, ונתנו לה למלמל אותו בשקט. ואז הגיעה הקורונה, ואבא שמשתעל, ושכנות שמתקשרות והיא רק רצתה לברוח משם.
המלונית התאימה לה.
בהתחלה היו כמה שהרימו גבה על הבחורה שאומרת קדיש יתום בשקט, אבל התרגלו אליה גם פה. היא ממשיכה רק בגלל אמא שלה.
אחרי התפילה היא שמעה שיעול חזק, בטח אחד החדשים, היא חייכה, עוד לא התרגל לחיות עם זה. היא הגישה לו כוס מים, והיה נראה לה לרגע שהוא ממש נבהל מהמחווה הזו.
"אתה עולה לחדרים?" היא שאלה, משלא ענה לה לשמו.
"כן. תודה. רק תעבור הסחרחורת".
"היא לא ממש עוברת מהר. חדש בעסק?" הוא היה נראה לה אבוד.
"כן, חדש, התשובה הגיעה לפני ארבעה ימים. פה אני כבר שלושה ימים" הוא השיב לה, מבטו מופנה לרצפה.
"ברוך הבא, תתעודד, זה לא לכל החיים" היא חייכה שוב, מתחילה להנות מהסמול טוק שלהם "אז איך אמרת שקוראים לך?"
"לא אמרתי. אני אלי"
"טוב אלי, אני חייבת קפה, רוצה לעלות לחדר הקפה שלנו?" היא נפנתה לצאת, מאמינה כי הוא יצא אחריה. הוא לא "אלי, יאללה, בא תכיר קצת אנשים".
אלי קם, אוחז במסעד הכיסא ליצב את עצמו "תודה, אני אצטרף אחר כך".
הם עלו בשתיקה במעלית המסומנת לחולים בלבד.
"איזה חדר אתה?"
"326, ממש עם נוף יפה למדבר" הוא סוף סוף הרים את המבט שלו אליה, משתדל לא להראות חוצפן. אבל גופה היפנט אותו.
"יפה, אז אנחנו באותה קומה, אני ממש בקצה השני, 302, עם אותו הנוף בדיוק".
המעלית נעצרה וסיוון יצאה לפניו, הוא הביט בה מאחור, בקימורי גופה, באגן המוצק שנגלה לו, עטוף במכנס קטן.
"אתה רוצה לצאת?" היא קראה לו כשדלתות המעלית החלו להסגר. אלי יצא מבולבל. אולי זו הקורונה, אולי זו סיוון, אבל היה קשה לו לנשום פתאום.
דלת נפתחה מולם וסיוון קראה לבחור כלשהו שיעזור רגע לאלי. הם הכניסו אותו לחדר של הבחור, הוא נשכב על המיטה הרחבה והרגיש שהוא שוקע.
כשהוא התעורר, הוא הרגיש את ידה של סיוון עליו. אצבעו היתה מחוברת למד סטורציה, וסיוון ליטפה אותו בתנועה אוטומטית.
"הי, אתה תחיה. אל תדאג" היא אמרה לו והביטה לתוך עיניו "ערן, הוא חוזר לעצמו" היא קראה לבחור השני, שנעמד מיד לידה, מניח יד על כתף חשופה. אלי הביט בהם המום. מהפשטות של המגע ביניהם.
"תודה לכם, באמת" הוא אמר והביט לכיוון ערן.
"אתה חייב את התודה לסיוון, היא כבר ממש מומחית במצבי חירום של הקורונה".
"תודה סיוון" הוא הסתכל עליה, לומד את תווי פניה "נראה לי שעדיף שאני אחזור לחדר שלי. תודה" הוא קם לרגע, ייצב את עצמו והלך חלושות לכיוון הדלת.
"נשמה, אתה לא תגיע ככה לשום מקום" הוא הרגיש את סיוון תומכת בו "בא אני אעזור לך ללכת לחדר".
"לא תודה, אני בסדר" הוא הקשה, מנסה להתרחק ממגע היד הצעירה שלה.
"אל תתווכח. תאמין לי" סיוון הובילה אותו לחדר שלו, בקצה השני של המסדרון הארוך, המתעגל.
"לא נעים לי" הוא לחש, מתאפק לא להשתעל "אני לא חשבתי שזה יהיה ככה".
"אף אחד לא חשב, אבל במקום הזה לא קיימת אי נעימות" הם הגיעו לדלת החדר, ואלי פתח אותה.
"תודה רבה, באמת. מפה אני אסתדר".
"נראה לך. חכה אני אעזור לך" היא נכנסה אחריו לחדר "תקשיב, אני עזרתי פה לכל כך הרבה, שום דבר לא מזיז לי. בא אני אעזור לך עם החולצה" היא נגשה אליו, פורמת במקצועיות את כפתורי החולצה הלבנה "בכלל, מה הקטע שלכם הדוסים עם חולצה לבנה גם בסתם יום" היא הפסיקה לרגע "אתה ממש דוס, נכון?"
"כמו מה אני נראה לך? כמו זומבי, עם אף גדול וזנב קטן?" אלי הרגיש את כאב הראש שפוצח לו בחלק האחורי. הוא התלבט אם להמשיך את הדיון עם סיוון, אבל משהו אותת לו שעדיף שלא "אני מתנצל, סתם הייתי חוצפן. תודה רבה לך על העזרה, באמת".
"בכיף. ותקשיב, הצוות לא ממש ערוך פה להתקפי שיעול כאלה, אז אם אתה צריך משהו, תתקשר חופשי" היא רשמה על דף את מספר הטלפון שלה והניחה על השידה ליד המיטה "טוב, אני זזה" היא רכנה מולו מנשקת את לחיו קלות, כאילו היה זה דבר שבשגרה.
הדבר היחיד שהוא זוכר לפני שהעיניים שלו נעצמו, זה את מראה שדיה של סיוון, שהציצו אליו מהגופיה.
**********
קורונה אהובתי, חלק שני
אלי ירד לתפילת מנחה, מתעלם מסיוון שעמדה ליד הדלת, כהרגלה. בהפסקה בין מנחה לערבית, הוא שמע אותה צוחקת עם שני בחורים, הקול שלה הצליף בו. הוא ליטף כדרך אגב את לחיו, מנס למחוק את זכר הנשיקה החטופה שקבל ממנה רק לפני כמה שעות.
הוא החליט להקדים וללמוד מסכת אבות, קצת משנה להליכות חיים, לא תזיק לו עכשיו.
תפילת ערבית התחילה, וקולה של סיוון נשמע חלושות, מלווה את הקדיש יתום. אחרי התפילה הוא לא ראה אותה, ונרגע.
אלי ישב בחדר שלו, שומע מוזיקה וקטעי צחוק מהולים בדיבור מהחדרים האחרים. אבל הוא לא הצטרף. הוא נשאר במיטה הרחבה, המיועדת לזוג וכעת היא רק שלו, מתענג על המזרון המפנק, לבד.
למחרת בבוקר סיוון לא הופיעה, עד סוף התפילה היא לא נראתה. אחד הבחורים הצעירים צחק שבטח היא נהנתה כל הלילה, אז הבוקר היא נשארה לישון.
אבל אלי, שיודע את חשיבות הקדיש, החליט לבדוק מה שלומה. רק להתעניין מאחורי הדלת.
הוא עלה במעלית לקומה המשותפת שלהם, צועד הפוך מהכיוון של החדר שלו. רעד קל עבר בו כשהוא דפק על הדלת שלה. בעולם האמיתי שלו, הוא אפילו לא היה מעלה על דעתו להקיש בדלת חדרה של אשה. בתחילה היה שקט, והוא נקש שוב, ואז שמע דשדוש רגליים לכיוון הדלת.
סיוון שעמדה מולו נראתה שונה. היא היתה חיוורת וחלשה "בא תכנס" היא אמרה והלכה למיטה.
"לא, רק באתי לראות מה שלומך. את לא נראית טוב" הוא התקרב אליה קצת "להכין לך לשתות משהו?"
"ברוך הבא למחלה המזורגגת הזו, סליחה על הקללה, הכל פה בא בגלים" היא הניחה את ראשה על הכרית, והשיער שלה התפזר סביבה כמו כתר יפה.
"אוי, מכיר את הגלים האלה" הוא כבר למד להבין שזה שהוא מרגיש מעולה עכשיו, לא אומר כלום על מה יהיה עוד שעה "אז מה את מרגישה עכשיו?" הוא הרתיח מים בקומקום הקטן שהיה על השידה, מניח שקית תה בתוכה.
"כל הגב תפוס לי, כאבי תופת" היא גנחה מכאב כשהתיישבה במיטה "תכין לך גם כוס אחת".
אלי לקח כוס חד פעמית מהערימה בצד, מעביר את שקית התה מכוס לכוס ואז לפח.
אלי הביא לסיוון את הכוס, נזהר שלא לגעת בה והתיישב על הכסא מולה "להביא לך משהו? יש דרך להקל עליך קצת?"
"לא ממש. עוד לא למדת שתרופות וקורונה לא הולכים ביחד?" היא חייכה "בעצם אצלכם בכלל מדברים על הקורונה הזו?"
"מדברים כן, אבל כמובן שפחות. בבית שלי הילדים לא רואים חדשות, אז הכל בצורה רגועה יותר" התקף שיעול קצר הפריע לו לדבר, הוא לגם מהתה "אז יש דרך לעזור לך?"
"האמת, רק מסאז' קטן בצוואר, אבל לא נעים לי ממך".
"זה בסדר, את לבושה, וזה לרפואה" אלי התלבט אם הוא מנסה לשכנע את היצר שזה בסדר, אבל החליט להשתיק את המצפון. כשהוא היה צריך עזרה, סיוון עזרה לו ממש.
סיוון התישבה על המיטה, גבה מופנה לאלי, וזה נגע בה בתחילה בעדינות, מפחד להכאיב לה, אבל לאט הידיים קבלו אומץ ללחוץ יותר על השריר. הוא עיסה תחילה את צד ימין, הצד שכאב לה יותר, ומשם עבר לצד שמאל. הוא הרגיש חיוני פתאום. מישהי צריכה אותו.
"אתה עושה את זה ממש טוב" היא החמיאה לו ואלי הסמיק לרגע.
"תודה, אשתי סובלת נורא בהריון, אז למדתי לשחרר לה את השרירים בגב". אלי המשיך, מנסה להתעלם מהקולות שסיוון השמיעה, זה בטח מכאב, הוא אמר לעצמו, מרחם על סיוון בתוכו.
"אפשר גם קצת בגב התחתון?" היא שאלה וכבר נשכבה על בטנה, הגופיה שלבשה מתרוממת מעט, חושפת גב שזוף. אלי שהמבוכה איימה להשתלט עליו, המשיך בתנועות הידיים הרגועות שלו, ממשיך לנשום עמוק, להתאפק ולא להציץ. חוט דק של תחתון ורוד קידם את מבטו, כל אימת שהוא הציץ. כמה שהיה לו קשה.
כתפיה קטנה זלגה לה מהמקום, חושפת את הכתף המושלמת. אלי הפסיק את המגע, הוא הרגיש שלמרות הקורונה שהורידה לו את החשק, משהו מתעורר בו.
"מה קרה?" סיוון שאלה והתיישבה במיטה.
"לא בטוח שזה נכון, מה שאנחנו עושים".
"מה עשינו? אל תגזים, אתה לא ילד"
"סיוון, אני ממש רוצה לעזור לך, אבל אף פעם לא נגעתי ככה באשה, ואני גבר חרדי, וזה לא נכון בשבילי" הוא התחיל להסתבך עם המילים. וסיוון, היא קמה ממקומה, לבושה בגופיה צבעונית ומכנס קצר, כתף חשופה מתריסה נגדו. היא נעמדה לידו, קרוב, קרוב מדי.
"לא יקרה לך כלום, תאמין לי" היא הניחה יד על ידו "גם ככה אתה לא עם אשתך עכשיו לתקופה בלתי ידועה. כמו שאמרת, אתה גבר, ובורא עולם בטח לא היה רוצה שתפרוק מתח סתם. אני לא נשואה, אין בעיה לגעת בי" היא כבר הרגישה איך היא ממוטטת לו את החומות. היא התחרמנה מהמחשבה שיש לה כזו השפעה עליו.
אלי רק נראה לי מהורהר, לא יודע מה לעשות עם עצמו.
"עוד כמה ימים כל אחד יחזור לבית שלו, לעולם שלו. נהיה בריאים. וזהו, מה שקורה במלונית, נשאר במלונית" היא נשקה קלות ללחיו, מחכה לסירוב, שלא הגיע. היא התקרבה שוב, נושקת לשפתיו "לא קרה כלום" היא אמרה בשקט "רוצה עוד אחת?".
אלי לא הצליח לעמוד בפניה, מנסה להדחיק את מראה אשתו ההרה, הוא נשק לסיוון מרצונו. יוזם.
שפתיה היו טעימות לו, משהו רענן ואחר. הוא הקיף את גופה הקטן בידיו, מצמיד אותה אל חולצתו הלבנה. סיוון נענתה להזמנה בשמחה, מצמידה גופיה שמכסה רק בקושי את שדיה הערומים. היא הרגישה את שפשוף הפטמות כנגד כפתורי החולצה של אלי, מרגישה את הזקפה שלו בין רגליה.
היא שלחה יד אל חלקו התחתון, נוגעת בדרך אגב בזין הענק שבלט לו, והוא קפץ אחור "לא, לא מתאים לי" הוא הביט בה כאילו ראה אותה לראשונה "אני חייב ללכת".
"סליחה אלי, חשבתי שאתה רוצה את זה", אבל אלי כבר יצא מהדלת ממהר לברוח.
ואוו.
כתיבה יפה
תודה רבה
התחיל טוב כרגיל… רק מקווה שלא שכחת את כבוד השופטת.. ????
תודה.
ממש לא שכחתי. הקורונה, זה סיפור קצר ברוח התקופה.
דרדסית חג שמח נשמה
אני אוהב לקרוא את הסיפורים שלך
אני אוהב את הראש שלך
לכל הסיפורים שלך יש טעם של עוד
המשך חג שמח והחכה לעוד סיפורים שלך והמשך לסיפורים שלך
המשך חג שמח
דרדסית המדהימה
מועדים לשמחה
מזה זמן שלא יצא לי להגיב אבל קורא בשקיקה כל מילה שאת כותבת.
את כותבת בחסד בכל סיפור ובכל פרק את מתעלה על עצמך.
תודה על שאת משתפת אותנו בכשרונך הענק.
שלך תמיד
בכיף
מקסים ומתוק!
כיף שהאירוטיקה נבנית לאט
תודה
את פשוט אלופה
תודה 🙂
את כותבת מושלם ! בבקשה תמשיכי !
תודה.
ההמשך כבר נשלח.
כבר מחכה לקרוא אותו
איך חזרת אלינו דרדסית…עם סיפור מעולה-כהרגלך
חד..זורם..אמתי כל כך
חג שמח לך
חג שמח לכולם.
ואווו מתחיל טוב חייב המשך.דחוףףף
נהדר
הפסקת ברגע קשה
תמשיכי עם הקורונה כיד הטובה עלייך
ההמשך בקרוב.
מה עם המשך ?
מאמינה שיפורסם בקרוב.
נמצא כבר באתר, מחכה לפרסום.
דרדסית יקרה …
תקשיבי …. וווואאאאווווו …
את משתבחת מרגע לרגע …
איזה סיפור מדהים !!!
איזה מתח וארוטיקה מדהימה – אני אוהב את הראש הסקסי והעדין שלך …. מממ
איך אלי נמס מסיוון …
שהיא גם מדהימה בעצמה ..
ורק רוצה לעזור לו (בכל המובנים) …
פשוט אין עלייך !!!
סיפור מדהים , מ-סופרת מדהימה !!!
ואם זה כמו שאת אומרת , שזה סיפור של כותבת משועממת – צריך לדאוג לך לשיעמום נוסף …. (-:
כמובן שהתכוונתי לדאוג לך לשיעמום בתנאים אחרים ולא כמו תקופת הקורונה ..
משהו בסגנון של חופשה במקום בודד , חופשה של רוגע , ללא דאגות מהעולם , מהמשפחה ..
זמן לעצמך … מממ
ממתין בקוצר רוח להמשך …(מקווה שזה לא חד שבועי..)
אלפי תודות ..
ד.פ
[email protected]
חחחחח.
חופשה נשמעת אחלה 🙂
ברווור שחופשה זה הדבר שאת צריכה …
אז יאללה תתחילי לתכנן .. (תכיני תוכנית מגירה ) …
והחופשה שמתאים לך – לבד ? עם הבעל ? עם חברה ?
מעניין מה התשובה חחחח …
הכל בחסות הקורונה חחח (-:
חג שמח ויום מקסים
ד.פ.
מחרמן מאוד
בכיף
אופפפפ… כמה שזה טוב ❗❗❗
דרדסית בטח נשבר לך ממליון פניות…
אבל תקראי שוב ואם משהו ידגדג לך בבטן שכדאי ליצור קשר… אשמח לשמוע ממך במייל [email protected]