משבר קורונה- חלק ב

חלק א של הסיפור, חלק ב, חלק ג, חלק ד, חלק ה

עמדנו מחובקים מספר שניות…
לרגע קל כשחשבתי להרפות, הרגשתי אותה אוחזת בשכמותי חזק יותר, מחפשת תחשות בטחון והגנה בסיטואציה ההזויה בה היא עמדה בימים האחרונים. ולרגע כשהיא הרפתה, כירבלתי אותה אל חיקי, מעניק לה את החום והבטחון החסרים לה. הרגשתי ממוגנט.

אורות גבוהים התקרבו אלינו, מאירים באורות של תקוה את הכביש החשוך וחושפים אותנו אט אט.
הרכב התקדם אלינו ואנו ניתקנו מהחיבוק, קרן כבר הפסיקה להזיל דמעות ולמעט האיפור על העיניים שנמרח, כבר לא היה זכר לסערת הרגשות שפקדה אותה לפני מספר דקות.

הרגשתי רטיבות על חזי, ואם לא הייתי שומע את נהג הרכב קורא לנו מתוך הרכב…אולי הייתי מתעכב קצת לבחון את כמות הנזק שהחולצה שלי ספגה מהאיפור שנמרח עליה.

קרן חייכה והייתה נראית מעודדת. היא אחזה במזוודה שלה והקיפה במהירות את הרכב לכיוון תא המטען, צעדתי אחריה וכך גם נהג הרכב.

עמלנו מספר שניות לסדר את המזוודות וקרן פתחה את הדלת שמאחורי הנהג, אך מיד סגרה אותה. צועדת לצידו השני של הרכב וממלמלת "כיסא תינוק" ונכנסה אל הדלת האחורית השניה.
הנהג ניצל את הרגע לקבל את הסכום המוגזם שביקש בעבור שירות ההסעות, שילמתי לו וראיתי את קרן מציצה דרך החלון האחורי בדיוק כשהעברתי לו את הכסף.

צעדתי מסביב לרכב, יודע שאני נמצא בצומת…האם להכנס לדלת הקדמית ולשבת ליד הנהג? או להתיישב מאחור עם קרן?

כמובן שכל כולי רצה לשבת עם קרן, אך בכל זאת הרגשתי שאני חייב קצת לשבור את מה שהיה כאן, בכל זאת היה פה חיבוק ארוך עם אישה נשואה, ולך תדע אמרתי לעצמי, אם היא לא תרתע מזה שאתה תכנס ותתישב לידה, אולי תחשוב שנדלקתי עליה ואני דביק כלפיה.

שלחתי את ידי אל הדלת הקדמית, פותח אותה ומבחין בקופסת קרטון גדולה שמסתירה את המושב.

"אתה יכול לשבת מאחור עם אשתך" אמר הנהג מיד כשראה אותי פותח את הדלת.

סגרתי את הדלת בחיוך ופתחתי את האחורית תוך כדי שהכרזתי "אנחנו נוסעים לשגרירות ישראל", נכנסתי… מתקבל בחיוך דומה מקרן.

קרן הייתה נראית מאוד משועשעת.
"בוא בעלי…" חחח שנינו צחקנו מהסיטואציה שחושבים אותנו כזוג.

ניסיתי לחגור, וקרן ראתה שאני מתקשה לחגור בצפיפות שבין גופינו, הרימה את פלח ישבנה הימני בכדי לאפשר לי גישה לסוגר של החגורה…

שלחתי את ידי מקליק, ומרגיש בצורה ברורה עם כף ידי ואצבעותי את הפלח המונף. זה היה כל כך נעים להרגיש את הישבן שלה וממש לא רציתי להזיז את ידי משם. הגוף החתיכי של קרן היה נראה אף יותר מחוטב בישיבה, ניתן היה להבחין בצורה המהממת של עצם הירך המתעגלת ומתמשכת לעבר מותן החוברת אל בטן שטוחה שעולה ומתמשכת לחזה חצוף ועומד.

משכתי את ידי וקרן השיבה את ישבנה בחזרה…הרגשתי את צד אגנה נוגע בשלי.
טוב, אני חייב להפסיק להביט בה, אני ממש לא רוצה להרתיע אותה ולתת לה להרגיש שנתקעה עם איזה חרמן שכל הזמן בוחן אותה.

הסבתי את ראשי לכיוון החלון, מביט בשלטי החוצות מלווים את קו הנסיעה, אך עדיין הייתי מרוכז במותן שלה הצמודה למותן שלי…ואני יודע שהלחץ במכנסיים שלי מבשר כי משהו במראה שלה ובמגע שלה מעורר אצלי תחושות שזמן רב לא חוויתי.

את חוט המחשבה שלי קטעה מנגינה מוכרת…

"אין לנו זכות בכלל להתלונן, הכל טפו חמסה וברוך ה' כי…"

התנגן בקול הרינגטון של הנייד של קרן.
קרן הזיזה את רגליה, מפסקת אותן בכדי לפנות מקום לזרועה לצלול לכיוון תיק ידה המוטל על רצפת הרכב פרקדן בין רגליה. הירך שלה נדבקה לשלי בצמידות והתחושה שוב הייתה כל כך נעימה וממכרת. רציתי שזה לא יגמר…אך כשהרימה את התיק מיד צימצה את הפיסוק והתחושה נעלמה לה.

"היי אורי ממי, כן… אני בסדר. כן, גם פה שדה התעופה סגור, אין טיסות…אבל לפחות בשדה התעופה פגשתי ישראלי דתי שגם נתקע בלי טיסות ואנחנו כרגע נוסעים לשגרירות בטירנה, אז אני בסדר…כן אני אעדכן אותך".

קרן נתקה את השיחה והביטה לעבר החלון הקרוב אליה, הבחנתי בעצב המשתלט על פניה…מוריד אותה בחזרה למצב הרוח בו פגשתי אותה.

"איפה אתם גרים?" שאלתי, מנסה ליצור אינטרקציה מחדש

קרן סובבה את ראשה לכיווני והבחנתי לראשונה בשפה התחתונה שלה, בחנתי אותה והופעמתי מזה שיש בה כזה חריץ במרכז…
"רעננה. ואתה?" קרן שאלה בחזרה

"אנחנו ממזכרת בתיה" עניתי

"שמעתי שממש נחמד שם"

"כן, אנחנו מרוצים" עניתי שנית

"אז מה התוכנית שמוליק? אתה באמת מאמין שנמצא דרך לחזור בקרוב לארץ?"

"נפנה לשגרירות, אם שם יהיה מי שיכול לעזור, אז אולי כן. אם גם שם לא יוכלו לעזור…אז נצטרך לנסות למצוא פתרון אחר" עניתי בבטחון עד כמה שניתן.

"טוב" אמרה קרן והמשיכה "העיקר שכבר נמצא חדרים במלון…כי אני ממש גמורה מעייפות מכל הנסיעות הללו".

שתקנו
הייתי מרוכז בכפרים הסובבים את טיראנה, ככל שהתקרבנו היה ניתן להבחין בשיפור התשתיות…מדינה אירופאית די נכשלת, עם אנשים נחמדים, אך מצבם הכלכלי לא טוב…צחקתי לעצמי כי עם משכורת ישראלית הייתי כאן אוליגרך, שוב חייכתי ותוך כדי הריכוז במחשבותי לפתע הרגשתי טפיחה קטנה בכתף שמאל שלי הצמודה לקרן…סובבתי את ראשי מהחלון ובדיוק אז שוב הרגשתי נגיעה…הפעם ארוכה יותר.
זה היה ראשה של קרן הרדומה, אשר ניקר עד שנגע בכתפי…עוד ניקור או שניים ולאחר מספר שניות כבר רכתה ולחיה התקבעו על כתפי ללא ניע.

לא לזוז, הכרזתי לעצמי, חושב על כך שמצד אחד באמת היא צריכה את המנוחה שלה, ומצד שני יודע שאם אזוז, אולי היא תתעורר ותרגיש שהניחה את ראשה על כתפי ותרגיש באי נוחות שאף אחד לא רוצה שתיגרם. וחוץ מזה שבכלל ממש נעים לי האינטימיות הלא מתוכננת הזאת עם האישה המסקרנת הזאת שפגשתי רק לפני שעה.

"אתה יודע שלא תמצאו מלון פתוח?" הכריז בשאלה הנהג תוך כדי שבחנתי את קרן הישנה משתדל לא לנוע ולהעיר אותה.

"הכל סגור" הנהג המשיך.

"מה אתה מציע לנו לעשות?" שאלתי.

"אני לא יודע אם יהיה מי ואיך לעזור לכם בשגרירות שלכם…אבל אף מלון לא נשאר פתוח…ואם תצטרכו מקום לישון, יש לי בבית יחידת דיור עם חדר שינה ומקלחת…קח את כרטיס הביקור שלי, אני די בטוח שתצטרך אותו" אמר והושיט את היד לאחור, מעביר לי את הכרטיס.

"אני ניקו" המשיך בחיוכו.

אספתי את הכרטיס ועניתי לו "אני שמוליק, כמה חדרים יש שם ביחידה הזאת?".

"זאת יחידה של חדר אחד, אבל זה יספיק לכם ואני אומר לך בודאות שלא תמצאו שום דבר פתוח ושום דבר באינטרנט, יש לכם ממש מזל שבדיוק נפלתם עלי".

"ניקו, איפה אתה גר?" שאלתי תוך כדי שחשבתי שבכל מקרה ברור שנחפש ונמצא מקום עם שני חדרים. האופציה של ניקו לא רלוונטית בשבילי ובשביל קרן.

"לא רחוק ממרכז העיר, שכונה טובה ושקטה, לא אקח לך הרבה. 100 יורו ללילה זה בסדר?".

100 יורו ללילה?! צחקתי לעצמי, ולמרות שבכלל זאת לא הייתה אופציה מבחינתי… החלטתי לנסות ולצמצם את הנזק מהמו"מ האחרון שביצעתי איתו על מחיר הנסיעה ולהוריד אותו במחיר על היחידה.

"האמת ניקו, שהמחיר שלקחת על המונית היה ממש גבוה, אז אם נצטרך את החדר שלך, אני מקווה שתוכל לעשות מחיר טוב יותר" התחלתי את המשא ומתן.

"שמע, אתם זוג נחמד. יהיה לכם פרטיות…והחדר ממש נראה טוב, שיפצתי אותו רק לפני חודשיים…ושוב, דע לך שאתה לא תמצא מלון ואני גם לא חושב שתמצא כלום בדירות להשכרה, הכל נחטף".

לא עניתי.

"טוב, 70 יורו ללילה, הולך?" הוא חידש את ההצעה.

"70 יורו זה בסדר, אבל קודם ננסה לראות מה יקרה בשגרירות". עניתי, מנסה להרוויח זמן.

הפעם כשדיברתי, קרן הרימה את ראשה מכתפי והשעינה אותו אחורה, עדיין עוצמת את עיניה.

"תראה שמוליק, אנחנו מתקרבים לשגרירות, אבל הנה…מלון מפורסם, תראה….הוא סגור"

הבטתי לעבר השער ואכן הדלתות היו סגורות והלובי חשוך.

"והנה עוד מלון, בוא נראה….אתה רואה? גם הוא סגור" אמר ניקו והבטתי לכיוון אליו הצביע ואכן ראיתי שאכן צדק.

"מה, המלונות סגורים?" שמעתי את קרן שואלת, כנראה שהתעוררה תוך כדי ההסברים של ניקו.

"כן" עניתי

"אז מה נעשה?"
שמעתי על קולה של קרן את הדאגה.

"אנחנו נוסעים כעת לשגרירות, ואני מקווה ששם יעזרו לנו ונמצא פתרון, אבל בכל מקרה ניקו הנהג הציע לנו לשכור את היחידה שלו…אם באמת לא נמצא שום אופציה אחרת, תמיד נוכל ללכת אליו, הוא הביא לי כרטיס ביקור" אמרתי את המשפט עם כל הכוחות שגייסתי בכדי להשרות שלווה ולא להשרות לחץ, אך כמובן שמאוד הייתי לחוץ, ולפתע האי ודאות גרמה לי לחשוב שהאופציה הזאת לא כזאת גרועה.

"שגרירות ישראל" הכריז ניקו. ושנינו התארגנו לצאת מהרכב.

"הנה גם המלון הזה סגור" הודיע לנו ניקו כאילו מנסה לזרות לנו מלח על הפצעים, אך כמובן שידעתי שיש לו אינטרס גדול שלא לאבד אותנו כלקוחות ליחידה שלו.

"ניקו, אתה רוצה לחכות לנו כאן?" שאלתי

"כן שמוליק, אתה גם יכול להשאיר את התיקים פה, אני אחכה לכם". ענה ניקו והיה נשמע שמח ומאושר.

התחלנו לצעוד על מדרכה מאבן חצובה, מסותת ונותנת תחושה נעימה, גם אורות הרחוב היו נראים מרגיעים ורוח נעימה הניעה את צמרות העצים שבשדרה המובילה לבניין השגרירות הנמצא בקומת הפנטאוז של הבנין. הרוח בידרה את שערה של קרן וקווצות השיער היוצאות משורש שערה התנועעו בנעימות, מלטפים את פניה. הבטתי בה צועדת ובוחנת את השדרה…והרגשתי תחושה נעימה למרות שצעדנו לבד, ולא היה איש ברחוב. התחושה הייתה כאילו השעה 3 בבוקר ולא תשע או עשר בערב.

"מזל שאתה פה" אמרה לי קרן במבט שהיה קשה לפענח את פרושו. שפתה התחתונה שוב קרצה לי, מבליטה את התפיחות שבה. חייכתי אל קרן והיא אלי בחזרה תוך כדי ששמענו את טיפוף צעדנו בכניסה לגדר בניין השגרירות.

הגענו אל דלת הבניין, השומר בשער קיבל את פנינו בשפה המקומית.

"שלום, הגענו לשגרירות ישראל, אנחנו רוצים לקבל עזרה". אמרתי אך השומר המשיך לומר לנו מילים בשפה המקומית, כאילו לא מבין מה אנחנו רוצים.

"אנחנו רוצים לעלות לשגרירות" אמרתי שוב…והוא הביט בי בעיני עגל, לא מבין מה אני רוצה ממנו…מידי לאחר מכן הצבעתי עם הצבעי לכיוון מעלה…. ואמרתי לו "ישראל, למעלה"….

"לא לא לא" הוא ענה והמשיך לומר דברים באלבנית שמרגע לרגע נאמרו בקול רם יותר וחסר סבלנות.

קרן פשוט צעדה ועברה את נקודת השומר לכיוון המעלית ולחצה על הכפתור.

"לא, לא!!" צעק לנו השומר. "רגע" הוא אמר הפעם באנגלית עם מבטא כבד ואני התפלאתי שיש לו עוד מילה באוצר המילים.
הוא חייג בטלפון ודיבר במהירות עם גבר אחר…ולאחר מספר שניות, הוא הושיט את ידו לעברי כשאפרכסת הטלפון בידו, מסמן לי לקחת מידו את הטלפון.

"שלום" שמעתי מהצד השני של הטלפון גבר מדבר בעברית. הסאונד היה ממש חזק עד כי הרחקתי את האוזן מאפרכסת הטלפון.

"היי, אנחנו שני ישראלים שהיינו אמורים לעלות היום על הטיסה לתל אביב ושדה התעופה סגור, ואנחנו חייבים למצוא פתרון מהיר לחזור לארץ".

"מה שמך אדוני?" שאל אותי הקול בצד השני.

"שמי שמוליק"

"שמוליק, שמע, אין טיסות, אני לא חושב שתוכלו למצוא דרך לצאת מאלבניה כל עוד יש עוצר. שדה התעופה לא יפעל וגם מעברי הגבול לכיוון יוון חסומים, וגם שם אין כל טיסות. אם אין לכם איפה ללון, אני מציע שתזדרז לנסות למצוא בבוקינג דירות להשכרה עד שהמצב ישתנה, אני מתנצל אך אין לי איך לעזור לך". אמר לי הנציג מהשגרירות.

"אני יכול לעלות?" שאלתי.

"לא שמוליק, השגרירות סגורה ואסור לנו להכניס איש אלא אם כן מדובר במקרה חירום אמיתי של חיים ומוות. גם כל סגל השגרירות עזב לארץ היום בבוקר, נשארנו פה רק 2 שומרים וחל איסור מוחלט על הכנסת אזרחים. תנסה למצוא דירות בבוקינג כי המלונות סגורים ואני לא בטוח שנשארו הרבה דירות פנויות".

לא שמתי לב שקרן עמדה בצמוד אלי, שומעת את כל השיחה, פרצופה נראה כפרצוף 9 באב.

הודתי לנציג ולאחר שהשארתי את הפרטים שלי ואת מספר הטלפון, חזרנו חזרה לאוויר הרחוב.
נכנסתי לבוקינג, וחיפשתי דירות או יחידות להשכרה, למרות האופציה הקיימת לנו עם ניקו.
כל הדירות היו מסומנות עם קו אדום לאורך התמונה וצויין בה את המילה "אזל". ביצעתי סינון וחיפשתי דירות עם זמינות הפנויות היום. לחיצה על הכפור….והתוצאה היא כי לא נמצאו תוצאות לחיפוש שלי.
פאק.
אפילו לא דירה אחת לרפואה בכל טירנה. קרן הביטה בי מבצע את החיפוש, וגם ראתה את התוצאות…

"שמוליק, בוא נחזור מהר לנהג, לפני שגם הדירה שלו תתפס" אמרה לי קרן בנחישות.

"כן, את צודקת"….הבעיה האמיתי היא שהיא חשבה כי מדובר בדירה, היא עדיין איננה יודעת כי מדובר ביחידה עם חדר אחד בלבד…