מסיבה בגן.

היא

 

בקושי פקחתי את עיני, רק לפני שלוש שעות נרדמתי, אחרי שהעברתי את הערב הקודם מול מסך המחשב, מקיימת סייבר סקס, אחד מיני רבים, עם טינקי, בן זוגי הבלתי נראה, שרק סגנון כתיבתו וקולו מוכרים לי, מהמפגשים הווירטואליים שלנו, בכל החודש וחצי האחרונים.  מאז היום ההוא, שבו גיליתי שבעלי היקר שוכב עם ענת, בת דודתי.

מאותו יום הוא אורח בבית, מגיע מתי שבא לו, ישן בבית רק כשבא לו ואני, למזלי, גיליתי את חדרי הצ'ט והכרתי את טינקי.

כמעט כל ערב אנחנו נפגשים בחדר הצ'ט הפרטי שלנו, מעבירים חוויות מהיום שעבר, מתארים האחד לשניה מה יקרה ביום שניפגש פנים מול פנים, ובדרך כלל מסיימים בסייבר סקס שבדרך כלל מספק  אותי ומאפשר לי לשכוח מעט את בגידתו של הגבר שהבטיח הבטחות.

  "נו.. סיימי להתלבש, כבר.. מאוחר.. צריך לצאת.., המסיבה תיכף מתחילה.. כל החברים שלך מחכים", כך ניסיתי לזרז את יובל, ביתי הקטנה.  רק בת 5 הזאטוטה וכבר יש לה דעות מוצקות לבגדים.  זה לא נראה לה, כאן החצאית ארוכה מדי, כאן החולצה חונקת אותה, שם התחתונים לוחצים לה, יותר גרועה ממני, האימא שלה..

בסוף התפשרנו על חולצת בטן ורודה וחצאית קצרה, לא עזרו ניסיונות השכנוע שלי, שהמסיבה תהיה בחוץ והיא תתלכלך.., כלום.., היא החליטה וכך היה.

אני לעומתה, לבשתי בגדים נוחים, מכנסי ג'ינס וחולצה רחבה, איתם אוכל לשבת על הדשא, להתגלגל עם הילדים, להתלכלך, בקיצור, ליהנות.

סוף סוף יצאנו לדרך, היא מאחור, חגורה לכיסא, מפטפטת, "אימא את מכירה את ניצן?, את יודעת שהוא חבר שלי?, את יודעת שהוא הציץ לי בתחתונים אתמול?, הצצתי לו בחזרה, יש לו בולבול קטן, קטן, לא כמו של אבא.."

'בושות עם הילדה הזו, רק שלא תדבר כך ליד ההורים האחרים, עוד יחשבו שמי יודע מה קורה אצלנו בבית'.

הגענו, תודה לאל, יובל שחררה עצמה מחגורת הבטיחות ורצה לחברים שלה.  אני ניסיתי לעצור אותה, רצתי אחריה, נתקלתי בשורש עץ עבות והשתטחתי אפיים ארצה.

"איזו כניסה מרשימה, אפשר לעזור לך?", אחד האבות ניגש לעזור, תומך בי ועוזר לי לקום.

"תודה.." נבוכותי, איזו פשלה, לבצע כזו כניסה.

"אין על מה, שמח לעזור, את אימא של???"

"יובל.. יובל הבת.." 'הקול הזה, מאיפה הוא מוכר לי?', "ואתה? אבא של מי?", 'שימשיך לדבר, אולי אזהה אותו'.

"אבא של ניצן.. ניצן הבן..", פרץ בצחוק.

ירד האסימון, את הצחוק הזה אכיר בכל מקום.

"את מוכרת לי.. אבל אני לא יודע מהיכן. איפה את עובדת?"

הוא הכיר את הקול שלי, חייכתי לעצמי.

"שניה טוב?, יש לי טלפון חשוב מאד לעשות ואני חוזרת אליך, אוקי?", נפלט לי פתאום.

ראיתי את התמיהה בעיניו ואת קמט האכזבה לצד פיו, "אוקי, אם אהיה פנוי".

ניגשתי הצידה, הפניתי אליו את גבי וחייגתי.

"הלו.. הלו.." ענה לי קול מהצד השני.

"טינקי? היי זו נויה, מה שלומך? אתה עסוק? תפסתי אותך בזמן לא מתאים?"

"היי חמודה, מה שלומך? כן, קצת לא מתאים, אני במסיבת סיום בגן של הבן שלי, איפה את בשעה כזו? עדיין בעבודה?"

"דווקא לא.." לחשתי והתקרבתי אליו.

ההבנה היכתה בו כמכת ברק, הוא הסתובב אלי, ידו האוחזת בטלפון נשמטת לצד גופו.

"זו את.." גמגם "זו את.. לא כך דמיינתי את הפגישה שלנו.. איך לא ידעתי.., באותו גן.. שכנים.., וואו.."

"כן.. אני יודעת.." גמגמתי חזרה "מוזר להיפגש כך.. פתאום.. מכל המקומות שבעולם.. דווקא כאן.."

כך עמדנו לוטשים עיניים, גמאתי בצמא את מראה עיניו הבוהקות, שפתיו הרכות.. אחחח.., כמה ציפיתי לפגישה הזו, ואיך היא באה לי.. כמו במתנה.

"אימא.. מתחילים.. בואי כבר!" משכה פתאום יובל בחולצתי.

"כן.. צריך להצטרף לכולם.. תגידי שלום לאבא של ניצן".

"שלום אבא של ניצן, אתה יודע שלניצן יש בולבול קטן?, לאבא שלי יש יותר גדול".

רציתי למות, סומק כיסה את פני, אם הייתי יכולה הייתי פשוט מתאדה..

"כן, אני יודע, אבל אל תדאגי, הוא יגדל, אני מבטיח", צחק טינקי.  

הצטרפנו לחגיגה, ישובים על הדשא, הרגשתי בנוכחותו במשך כל הזמן, הייתי ערה לסקירתו אותי ומחשבותיי נשאו אותי הרחק.

המתח שזרם בין שנינו היה עצום, רק קיוויתי שאף אחד אחר לא הרגיש בו.

"נויה, אני צריכה עזרה במשחק חפש-את-המטמון", פנתה אלי דפנה הגננת "את יכולה לעזור?"

"כן, בטח, מה צריך לעשות?", עניתי, שמחה על הסחת הדעת.

"הנה הפתקים, צריך להטמין אותם במקומות שמסומנים על המפה, כדי שיובילו עד למטמון.    

יש בערך עוד חצי שעה, עד שנתחיל במשחק, אולי את רוצה לקחת איתך מישהו לעזרה?".

"אני מוכן לעזור," הופיע פתאום טינקי לצידי.

לקחנו את הפתקים, המפה והמטמון  והתחלנו ללכת.

כשיצאנו מטווח הראיה של החוגגים, פתחנו בריצה, נבלעים בין השיחים.

שפתיים, לשונות, ידיים.. הכול עבד בקצב מטורף, כאילו ניסינו למצות את כל התקופה, לדקות ספורות.

"רגע.." ניסיתי לנשום, "בוא נסיים מהר את הטמנת הפתקים, כך שנהיה חופשיים".

בריצה! עוד לא היה כדבר הזה! הפתקים והמטמון הוטמנו במהירות שיא ולאחר כרבע שעה היינו חופשיים, נטולי נשימה, אבל חופשיים..

מבט מהיר מסביב, ראינו כי אנו לא רחוקים מהמחסן של הגנן, בשעה כזו הוא כבר בטח לא נמצא, הדלת נסגרה מאחורינו, ואז..

בגדינו צנחו על הרצפה, שפתינו נפגשו, לשונותינו סערו, ידינו ליטפו זה את גופו של זה, ידיו עיסו את שדי, פטמותיי הזדקרו, אברו התקשח, נשענתי על דופן המחסן, רגלי נפשקו, שתי ידיו אחזו באחורי, הוא  הרים אותי באוויר, מצמיד אותי לקיר המחסן, קלטתי את זקפתו לתוכי, ידיו החזקות הרימו והורידו את גופי, איברו המתוח מגיע למעמקי מערתי, בערתי, הכול התפרץ בתוכי, תוך דקה התפוצצתי, כשהוא ממלא אותי בפורקנו.

חיבקתי את עורפו, נתליתי עליו, הוא המשיך לחבק את גופי, כשאני תלויה עליו, איברו נעוץ עדיין בתוכי.

המשכנו לעמוד כך עוד דקות מספר, שואפים אויר, מנסים לאסוף את עצמנו, להתאפס.

הוא הוריד אותי חזרה לרצפה, מיהרנו להתלבש ויצאנו אל מחוץ למחסן.

"אימא הנה את, מצאנו את המטמון, שלום אבא של ניצן", רצה אלי יובל בשמחה מנסה לגרור אותי אחריה, "נו.. אימא.. בואי..".

"לכי קדימה, אני באה אחריך, אני מאחוריך.. לכי.."

"טוב, אבל בואי מהר.. יש ארטיקים, אני רוצה לימון"

"צריך להמשיך.. אין ברירה.." לחשתי, גמגמתי, לעברו.

"כן.. מתי נפגשים שוב?" הוא שאל

"מצידי, מחר, רק תודיע לי איפה", חייכתי אליו ופניתי לרוץ אחרי יובל.

מחר.. אני כבר מחכה בכיליון עיניים ליום המחרת.

 

הוא

'איך? איך היא עשתה לי את זה? ובמשך שנה שלמה?.

ראיתי אותה לראשונה, עוד באסיפת ההורים, לפני תחילת השנה.

זאת אישה נוטפת סקס, חשבתי לעצמי, מנסה להתרכז בדברי הצוות הפדגוגי של הגן החדש, אבל היא לא הבחינה, או התעלמה, ממבטי הזימה ששלחתי לעברה.

טוב זה כנראה היה נדמה לי, שיש מבטים כאלו, אבל במהלך כל השנה שאח"כ, בבקרים בהם הבאנו יחד את הילדים לגן, היא תמיד הופיעה לבושה באופן פרובוקטיבי, תלוי בעונות השנה, גופיה חושפנית, סוודר צמוד, כל בגד שלא יסתיר את שדיה המרשימים, המשוחררים מחזייה,  מכנסונים צמודים, קצרים מספיק לחשוף חלק מישבנה.

הייתי מנהל תחרות עם עצמי כמה זמן אמשוך במשרד עד שאגש לשירותים לתת לעצמי פורקן ממפגשי הבוקר האקראיים הללו. 

עכשיו, אני מתחיל לחשוד שעשתה זאת בכוונה, אבל איך יכלה לדעת?

את נויה פגשתי בפורום, הקליק היה מהיר, השיחות היו מטריפות את הדעת, חזקות. ניהלנו אותן בכל מקום שאפשר להעלות על הדעת.

בפקקים, בחנייה, פעם אפילו בתא מדידה בחנות, כמו בסרטים, מתחרים במקומות שהכי ילחיצו את הצד האחר. שולחים הודעות דחופות, נוטפות סקס, באמצע ישיבות חשובות, אבל מעולם לא נפגשנו.

לחשוב, שאם היינו מכירים אישית לפני היום, איזו שנה שזו הייתה יכולה להיות.

'אז מה עכשיו? נמשיך כך, בחפוזים?, נמשיך להעמיד פנים וליהנות מפנטזיות ארוכות?, לא, לא חפוזים, חייב למצוא משהו'.

"אבא, תזהר! כמעט דרסת את חץ!" הכלב ברח ברגע האחרון משביל הכניסה לחנייה, מכשכש בזנב ושמח לראות

אותנו חוזרים הביתה.

"תגיד, ניצני, אתה מחבב את יובל?"

"היא בת, אבא! מה היא יודעת על פוקימונים וחרבות?"

"כן, אבל היא יודעת לצייר יפה, ראיתי ציור שלכם במשותף."

"זה רק בגלל שאדווה הכריחה אותנו."

"אתה רוצה לבקר את יובל בחופש? ללכת אליה הביתה?"

"מה פתאום, אבא? אני רוצה לפגוש את יניב ואת שגיא, אנחנו נבחרת הולנד, חוץ מזה יש קייטנה, אוף!, גם היא תהיה שם, תגיד אבא, אין קייטנה רק של בנים?"

'קייטנה! איך לא חשבתי על זה?'.

"אולי בשנה הבאה ניצן, תאמין לי שיהיו שנים בהן תרצה להיות רק עם בנות", חייכתי אליו.

"אבא! מה אתה מבין?", ניצן קפץ מהאוטו ורץ עם חץ לשחק בשכונה.

'קייטנה, אולי יש טיול, נוכל להשתתף, מממ…, אתקשר',  "נויה?"

"טינקי!, אוח, אני מתגעגעת, נו, מתי נפגשים? אני יכולה היום לצאת מהעבודה שעה מוקדם יותר".

"לא נויה," הפעם אני קשוח.

"לא מה?"

"אני רוצה יותר."

"השתגעת?, שעה זה המקסימום, ברור לך בדיוק באיזו סיטואציה אנחנו נמצאים."

"תירגעי, לא לזה אני מתכוון, אני רוצה יותר מחפוז, אני רוצה שעתיים, שלוש שעות, לילה, סופ״ש."

שתיקה ואחריה ניתוק.

התקשרתי שוב, "נויה? למה ניתקת?"

"למה אתה עושה את זה? אתה יודע שאין אפשרות".

"היי, גם לי קשה, תרתי משמע, תגידי, אולי בקייטנה?, אין שם טיול או משהו?"

"אה, כן, בעוד שבועיים, תבוא?, ניצן תמיד אומר שאתה עסוק בעבודה."

"עבור יום שלם איתך, בטיול או במה שיהיה, אני מוכן לסגור את החברה ליום."

"אל תגזים, אבל עוד תשלם על מה שגרמת לי עכשיו."

"על מה את מדברת?".

"על מה?, על כך שאני רטובה כל כך, שצריך לסחוט את התחתונים שלי, יה מנייק".

"תביאי אותם איתך", אמר בצחוק.

"מותק, הציוד שלי תמיד איתי, אביא ביגוד מתאים".

***

"מה פתאום אתה יוצא לטיול עם ניצן?, נדלקת על איזו אימא שם?" התפלאה אשתי.

לרגע קפאתי,  "קצת זמן איכות עם הבן שלי?", העליתי על פני מבט כועס.

"היי, אני צוחקת, אף פעם לא הראית עניין, תמיד אתה מתלונן על חוסר אפשרות להיעדר מהעסק, יאללה צא, תהנה, תבלה קצת עם הבן שלך."

ישבתי באוטובוס, נרגש כמו ילד בטיול בי"ס, בחירוף נפש שמרתי על הספסל, שבצדו השני של המעבר, מממ.. הרי יש פה עוד כמה אימהות.

צלצול הנייד קטע את מחשבותיי, "כן, היי נעמה, לא, אני בחופש היום, לא להעביר טלפונים, רק אם זה בסדר גודל של אסון לאומי, לא, ש"ס פורשת מהממשלה, זה לא אסון לאומי, ביי, ושוב, בלי טלפונים".

"תוכל לעזור לי להרים את התיק למעלה?", נשמע קול.

אוי, רק הקול שלה, גורם להזדקפות מהירה בתוך מכנסי, הסתכלתי לכיוון הקול, היא בהחלט באה בביגוד מתאים ועם כל הציוד.  

כשהתכופפה להרים את התיק, עשתה זאת באיטיות, נתנה לי מספיק זמן להציץ לתוך המחשוף הנדיב, אח"כ היא הרימה את התיק ונתנה לי להציץ מתחת לחולצת הבטן שלבשה, מגלה לעיני את שדיה הקופים, נטולי החזיה  ואת הבטן המטריפה שלה, חצאית הודית קלילה עטפה את חלק גופה התחתון, היא הניחה את התיק במדף ורכנה לעברי, "אה, בנוסף, אני גם בלי תחתונים", לחשה לתוך אוזני, לפני שהתיישבה עם יובל מהעבר השני,.

איך היא יודעת להטריף אותי, אוטובוס מלא, אסור לפתח טראומות לעוללים, אין דבר, הקארמה, גם תורי יגיע.

כל הדרך, אני מתאמץ לא לפזול לעברה, לא לעקוב אחר תנועת שדיה, המטלטלים בנסיעה, לא לחשוב על התחת העירום מתחת לחצאית הרחבה.

***

"אבא, חשוך שם? יש עטלפים? יש דרקונים?"

"איפה ניצן?"

"אבא, אנחנו נוסעים לבקר  במערה, סיפרתי לך! אוף!"

"שכחתי ניצן, איזו מערה?"

"מערת הנטיפים"

'אוה, מערה, מתאים לי', חייכתי לעצמי, "לא, אין ניצן, זו מערה בלי חיות".

הגענו, הילדים ירדו מהאוטובוס בצהלות, נאספו בטור, שהוקף במורות והורים ויצאנו לדרך.

מתחילת הסיור נעתי לכיוונה והיא מתחמקת, ידעתי מדוע, היא חששה מעיני האימהות האחרות.

כשעצרנו להסבר, באזור רחב, פה ההסברים וההדגמות יימשכו לפחות 15-10 דקות, כבר לא יכולתי להתאפק, הנחתי שיש מספיק זמן לחפוז בתנאים הנוכחיים, זה חפוז גבולי, אבל….

התקרבתי אליה, נעמדתי מאחוריה ולחשתי, "מימין יש שטח חשוך, לכי לשם".

היא צייתה, באיטיות צעדה ימינה ונבלעה בפינה חשוכה. צעדתי, גם אני, לאותו מקום, פתחתי את רוכסן מכנסי, הכנסתי את ידי ומשכתי החוצה את הזין המתוח עד כאב.

התקרבתי אליה מאחור, תני לי את היד שלך", לחשתי.

היא שלחה ידה לאחור, אחזתי בה והנחתי אותה על זקפתי, 

"וואו!" נפלטה קריאה מפיה.

"כן, אנחנו מקבלים תגובות רבות כאלו" קרא המדריך בעליזות.

שמעתי אותה גונחת וכמעט נופלת, שלחתי את שתי ידי וחיבקתי את מותניה, מצמיד את חלצי לעכוזה, זקפתי לוחצת על חריץ אחוריה.

זה הזמן, הרמתי את ידי שחיבקה את מותניה, הכנסתי אותה לתוך חולצת הבטן שלה, העברתי ליטוף על שדה הימני, מעל החזייה, היא נצמדה אלי, מחככת בי את ישבנה.

שלחתי את שתי ידיי פנימה, הרמתי את החזיה ולפתטי את שדיה בשתי ידי, אצבעותיי צבטו  את הפטמות.

"אה!", פלטה ממעמקי גרונה.

עוד אנשים קראו "אה!", כנראה בהזדהות, המדריך היה מאושר.

"תכניס לי אותו, מהר" לחשה, מעורפלת.

שלפתי יד אחת ובתנועה מהירה הרמתי לה את החצאית, היא, כפי שידעתי, הייתה ללא תחתונים, ידי השנייה ירדה הפשילה את מכנסי, נצמדתי אליה, איברי המשוחרר נעצר בין רגליה. 

 

אחזתי בזיין וחיככתי אותו בערוותה ובדגדגן שלה, נויה התחילה לנהום משהו, "כנס כבר", לחשה בצעקה חנוקה.

קירבתי את הזין לפתח מערתה, "לכאן?" לחשתי.

"כן, כן, מהר."

קרבתי את הקצה לפי הטבעת שלה, לוחץ אותו מעט.

"לא, לא שם, גם זה יבוא, אבל לא היום ובטח לא כאן".

נרתעתי מעט, הצמדתי את קצה הזין לפתח מערתה, חום ורטיבות שפעו מתוכה, באיטיות החדרתי אותו לתוכה, ממלא את נרתיקה.

"ככןןןן", לחשה נויה.

שנינו היינו מגורים מאד, התנועות המהירות והקצרות עשו את שלהן, הרגשתי את נויה מתכווצת, אח"כ נרפית ונשענת לאחור עלי, מתנשמת. 

גמרתי בתוכה, שולף במהירות, ומרים את מכנסי.

"היא הסתובבה, חיבקה את צווארי, "אימאל'ה, זה היה משהו משהו, הנוזל שמטפטף ויורד  לי כעת במורד הרגל, מטריף אותי, אני צמאה."

"גם אני נהניתי, אבל התיאבון שלי רק התגבר" לחשתי לתוך אוזנה, שולף את בקבוק המים המינרליים ונותן לה לשתות.

"אנחנו ממשיכים!" קרא המדריך.

"אנחנו ממשיכים?" שאלתי את נויה ולא התכוונתי לטיול הנוכחי.

"תהיה בטוח, המערה עוד ארוכה והחופש הגדול רק מתחיל, בטח מתוכננים עוד טיולים", צחקה אלי בחושך.

'טמבל, איך חיכינו שנה שלמה?', חשבתי לעצמי.

 

היא

 

איך לא קלטתי שזה הוא? שנה הוא נועץ בי עיניים, כשהוא מביא לפעמים את הבן שלו לגן, אם הייתי יודעת שזה הוא.. אחחח.. מה שהייתי עושה לו..

* * *

נסענו עם הקייטנה למערת הנטיפים, ההתגרות שבדרך, המבטים שגרמו לי להרטיב את עצמי לחלוטין.. המגעים במערה, בחסות החשיכה, היו מהירים מדי, קצרים מדי.. רציתי עוד.. ועוד..

* * * * *

"ביום שלישי, הילדים נוסעים, במסגרת הקייטנה, לבית החלומות שבגבעת ברנר, אתה בא?"

"נסי למנוע אותי מלבוא.." הייתה תשובתו.

נו.. שיבוא כבר יום שלישי.. כמה זמן לוקח ליומיים לעבור? כולה יומיים, למה זה כל כך הרבה?

ייששש, יום שני בלילה, מחר.. סוף סוף..

בעלי חשב שהשתגעתי, "תגידי, אין לך עבודה? מה את נוסעת עם כל הטיולים האלה? בעצם, מחר אני בבית, אולי אני אסע במקומך?"

"לא!!!!" קפצתי "אני רוצה, לפחות עם הקטנה, לעשות את מה שצריך," הוספתי כשראיתי את התמיהה בפניו.

"את בטוחה שזה כל מה שאת מנסה לעשות? הכול בסדר בעבודה?"

"כן, כן, הכול בסדר"..

"אימא.. למה הערת אותי  כל כך מוקדם?", רטנה יובל כשהערתי אותה.

"יש היום טיול בקייטנה, צריך לקום, אנחנו צריכות לתפוס מקום באוטובוס", זירזתי אותה.

זירזתי אותה, הגענו ועלינו לאוטובוס, "הפעם אני רוצה לשבת ליד תמר ונורית", יללה, "לא רוצה שוב לשבת ליד ניצן".

אוף.."

"אני לא רוצה לשבת שוב ליד יובל.." שמעתי פתאום את בכיו השקט של ניצן.

"טוב חמודה, שבי איפה שאת רוצה", אמרתי לקטנה, "אני אשב על הספסל האחורי של האוטובוס, בסדר?"

הפעם כבר היה הרבה יותר קל.. יובל ישבה ליד החברות שלה, ניצן ליד החברים שלו, ואנחנו.., אחת ליד השני, בספסל האחורי..

כבר בנסיעה התחלתי ב"משחקים המקדימים"..

התכופפתי מעליו, מעבירה על ירכיו את פטמותיי הזקורות.. העברתי "במקרה" את ידי על אברו המתקשה.. השענתי עליו את ראשי לנוח מלילה חסר שינה, נותנת לו לשאוף את הבושם שלי..

והוא.. שלא תחשבו שישב וידיו בחיקו, ידיו טיילו 'בלי כוונה' על ירכי, מעבירות בי גלים של חמימות ולחות, לשונו רפרפה בקלילות על לחיי, תנוך אזני, בעוד אני 'נחה' על כתפו, ידו חמקה לגבי, מעבירה זרם חשמלי שהגיע לאחורי, היד ירדה, נכנסה לתוך חצאיתי ופגשה את חריץ ישבני, ציירה מעגלים מסביב לפתח האחורי שלי וחדרה לתוכו, הרגשתי שעוד רגע, אאבד את השליטה.

אצבעותיו לכדו פטמה סוררת שבלטה מהחולצה כשנשענתי מעליו להגיע לתיק ההפתעות..

בסוף הנסיעה היינו שנינו על סף איבוד עשתונות.

"אימא, יורדים.. את באה?"

"כן יובלי, אני באה, אתה בא?" שאלתי אותו.

"שניה, אני חייב להרגיע את החבר, אני לא יכול לרדת מהאוטובוס ואוהלים במכנסי.."

"אתה צודק", חייכתי והפניתי אליו את אחורי, מעכסת ברדתי מהאוטובוס, מתכופפת להרים את יובל המופתעת בידי, נותנת לו הצצה בעכוזי, שנחשף מתחת לחצאית

הקצרה מידי, שומעת אותו מתנשם, "כשאני אתפוס אותך.. את תשלמי על זה.. אחחח.. איך שאת את תשלמי.."

כשהייתי עם יובל בין הקוביות, ראיתי אותו מנסה לרדוף אחרי ניצן, שהחליט לעלות על אחד המתקנים המיועדים לילדים היותר גדולים..

"אימא.. את מוכנה להתייחס אלי?" נשמעה תרעומת,  "ביקשתי שתתני לי את הקובייה הכחולה, היא חסרה לי לקיר של הבית.."

בנינו בית, קירות, חלונות, גג אדום שנפל כל הזמן, שמנו קובייה גדולה כמיטה, ושתיים קטנות יותר בתור כסאות.

"עכשיו תזמיני את החברות שלך למסיבה", הצעתי ליובל "ואני אוכל ללכת לנוח קצת.."

"טוב אימא.. באמת עבדנו קשה.."

הלכתי.. או יותר נכון, פשוט רצתי.. עברתי דרך מגרש המשחקים שם השתוללו אבות עם בנים, לוכדת את מבטו, רומזת לו לבוא בעקבותיי..

המשכתי ללכת, מחפשת מקום מסתור, 'אוף, הקיבוצים האלה, אין בהם טיפת מקום פנוי, הכול מנוצל, איפה הימים של פעם, כשחמקנו מהעבודה ופרשנו לפינות אפלות, יותר או פחות, ליהנות מרוח ההתנדבות, של אותם המתנדבים החתיכים'..

יד הונחה על כתפי, קוטעת את הפלגתי בזיכרונות, הוא סובב אותי אליו, מצמיד שפתיו לשלי, לשונו רוקדת בתוך פי, עם לשוני.. ידיו על גבי, יורדות על אחורי, חומקות מתחת לחצאית חופנות את עכוזי, ידיי מתחת לחולצתו מתרפקות על גבו..

"בואי" אמר, ומשך אותי אחריו, הצידה, מתחת למבנה שעמד שם, תוך שניות הייתי ללא תחתונים, חולצתי פתוחה וחזייתי מורמת, חושפת את שדי, מכנסיו ותחתוניו מופשלים עד קרסוליו, עמדנו אחד מול השנייה, סוקרים.. זו בעצם הפעם הראשונה בה היינו עירומים, גם אם חלקית בלבד.

הרטיבות החלה זולגת על ירכי, פטמותיי היו זקורות עד כאב, הושטתי יד ומשכתי אותו אלי, מצמידה את גופו החם לגופי, פי לפיו, לשוני ללשונו, מעבירה ידיי על גופו, מרגישה את ידיו החוקרות את שלי, הוא רכן ולקח פטמה בפיו, נגס בה, העביר בגופי צמרמורות של עונג מהול בכאב, המשיך, כרע מולי, טומן ראשו בין רגלי, לשונו בין שפתי, גומע את מיצי, מוצץ ונושך קלות את כפתור תענוגותיי, שולח ברק חשמלי בערוותי, "גם אני רוצה.." ביקשתי, "רוצה לקחת את הזין שלך בפה שלי"..

"בפעם הבאה.." ענה "בפעם הבאה.." ושקע שוב בין ירכי, מענג אותי בלשונו, בשפתיו, ידיו אחזו בי כדי שלא אפול, לופתות, מועכות את ישבני.

הוא סובב אותי, גבי אליו, הרכין את גבי קדימה, רק מהמחשבה על מה שהולך לקרות, פרץ זרם נוזלים מתוכי.  הוא החל מחדיר לתוכי את שרביטו הזקוף, סנטימטר אחר סנטימטר..

ניסיתי לדחוף את עצמי אחורה, לגרום לו לחדור מהר יותר, אבל הוא לא נתן, מענה אותי, ידעתי שאשלם על ההקנטות באוטובוס, אבל לא חשבתי שעד כדי כך ביוקר..

אנחת רווחה נפלטה מפי כשהיה כולו בתוכי, אבל.. הוא יצא! לגמרי! ושוב.. נכנס.. לאט, לאט.. משגע אותי לחלוטין..

במקביל הרגשתי את אצבעו מרפרפת בין עכוזי, מעסה את נקב ישבני, מנסה לחדור לתוכו.

'נו.. טינקי.. נו כבר.. "תעשה כבר משהו.. אני מתפוצצת עוד רגע'.

והוא עשה, החדירה הייתה מהירה ונשאה אותי לאורגזמה מדהימה, אברו בתוך מערתי, אצבעו חופרת בתוך עכוזי וידו מונחת על פי, מונעת את זעקתי, כשפורקני הציף אותי.

עכשיו, הוא כבר לא יכול היה לשלוט בעצמו, החדירות היו מהירות והביאו גם אותו לשיא המיוחל.

מתנשפים, בקושי נושמים, נשענו שנינו על קיר המבנה, מתכננים את הפעם הבאה..

* * *

"אימא, איפה היית.." רטנה אלי יובל כשחזרתי, "רציתי אותך.. לאן הלכת?"

"הלכתי לטייל קצת, ונחתי," חייכתי אליה, "ולמה היית צריכה אותי?"

"רציתי פיפי ואף אחד לא רצה לבוא איתי.. בסוף ניצן הלך איתי והציץ לי.."

ניצן.. אחחח.. איזה עתיד יש לילד הזה..

* * *

תיכף מגיעים חזרה לגן, שנינו מותשים, ישובים בספסל האחורי, שעונים אחד על השנייה, מתלטפים בחשאי, מתכננים את המפגש הבא.

 

                                  סוף

3 מחשבות על “מסיבה בגן.”

  1. ואוו, פנטזיה רצינית העלית פה.
    יש לי אמא כזאת בגן של הקטן, ואוו….
    מאוד מאוד מחרמן

    הגב

תגובות ? (אין צורך להזדהות)