כך היה: אשה-שלל

זהו ההמשך ל-"כך היה : האשה הלבנה" ולהבנת העלילה נדרש לקרוא אותו תחילה.

אזהרה : הסיפור מכיל תאורי אלימות !

 

למען הסר ספק: עלילת הסיפור כולה פרי הדימיון והוא לא קורה במחוזותינו ו/או בזמננו! ההתייחסות השוביניסטית לאשה כאל חפץ/רכוש היא לצורך הסיפור בלבד ואינה מעידה על דעתי האמִתית על נשים.

 

הבצורת נמשכה כבר שנה שלישית, לא עזרו כל התפילות של המכשף, לא כל אותם קורבנות לאל הגשם שהקרבנו ולא הצום שראש השבט והמכשף גזרו על עצמם.

ישבתי בפתח הבקתה שלי וקיוויתי שהגבר שלי יחזור, הגברים יצאו למסע צייד ארוך בעקבות החיות שהלכו לחפש מים במקומות רחוקים ורק גברים מעטים נשארו לשמור על הכפר.

אשת-השלל של הגבר שלי חזרה מהבאר שבמרכז הכפר כשהיא נושאת שני דליי מים כבדים על אסל, אותו מוט הנישא על הכתפיים ועליו נתלים הדליים, דלי אחד הניחה בפתח הבקתה של האשה השניה ואת השני סחבה לעבר הבקתה שלי.

קודם היא נתנה לי לשתות, הגישה לי ביד רועדת ובמבט מושפל את ספל המים וחיכתה כך עד שאסיים לשתות. אחר כך היא רחצה אותי, עמדתי מולה עירומה והיא טבלה פרוות שפן במים והתחילה לנגב בה את גופי, לא משאירה מקום מלוכלך, לא בבית השחי שלי, לא מתחת לשדיי הגדולים שהיא הרימה בעדינות וניגבה מתחתם, לא במקומות הצנועים בין הרגליים, מנגבת בעדינות את שפתי-פתח-הנשים הרגישים שלי, עוברת לפתח האחורי שמעת לעת הגבר שלי אוהב לבקר בו ומותר לו, הרי הוא קיבל אותי כאשה-לבנה ולאשה לבנה מותר לעשות את הסימן ביד שמאל, ואפילו בין אצבעות כפות הרגליים היא ניקתה בקפידה.

"גברת נכבדה" היא פנתה אלי בקול רועד כשסיימה כי ככה אשת-שלל צריכה לפנות לאשת-גבר, "האדון שלי", שזה הגבר שלי, "ציווה עלי לדאוג שתהיי מוכנה לכבודו אם הוא חוזר אז בבקשה גברת נכבדה, תרשי לי" והייתה תחינה בקולה, שמעתי את הפחד מפני מה שיעשה לה הגבר שלי אם יחזור וימצא שהיא לא עשתה כדבריו.

ידעתי למה היא מכוונת, ערב ערב מאז שהגבר שלי יצא לצייד היא עושה לי את זה, מפנקת את פתח הנשים שלי והופכת אותו לרטוב ומשומן למקרה שהגבר שלי יבוא ויעשה לי את הסימן!

נשכבתי עירומה על פרוות האריה שהגבר שלי צד, שכבתי על הגב, פישקתי רגליים, הגבהתי את הברכים והנחתי את כפות רגליי על הפרווה ואשת-השלל מיהרה ונשכבה ביניהם, הצמידה את פיה אל שפתי-פתח-הנשים שלי והתחילה לפנק.

קודם היא נישקה אותם, אחר כך ביקשה סליחה מראש אם במקרה היא תכאיב לי ורק אז התחילה ללקק את הפתח, את הכוס שלי, העבירה את הלשון לאורך כל החריץ ומצמצה בהנאה בשפתיה כי ככה אשת-שלל צריכה לעשות אפילו אם זה לא באמת טעים לה, ורק אחרי כמה ליקוקים מפנקים, כשגנחתי בהנאה ונתתי לה בכך את הסימן, היא דחפה את לשונה לכוס שלי והתחילה לפנק עוד יותר.

אם יש משהו שאשת-שלל חייבת לדעת זה לפנק אישה, זה חלק מהתפקידים שלה להכין את הגברת לקראת הסימן שהגבר יעשה לה. לשימחתי אשת-השלל הזאת כבר הייתה מנוסה והיא דחפה עמוק את לשונה והתחילה בפינוק שאני כל כך אוהבת, נוגעת בדיוק במקומות הנכונים, מוצצת בעדינות את אותו פעמון תאווה שכל מגע בו מעביר רטט תשוקה בגופי, מבקשת רשות ושולחת ידיים אל השדיים שלי, ממוללת את הפטמות שהפכו כל כך קשות ורגישות והגמירה הראשונה התפוצצה בתוכי, גמירה חזקה שהציפה את הכוס באותו צוף תאווה נשי שמנוני אבל זה לא הספיק לי, רציתי עוד וזה מה שהיא עשתה, המשיכה והובילה אותי לעוד גמירה עוצמתית ורק אז, כשאני מתנשפת בקול וכולי רטובה שם בפנים, שיחררתי אותה לטפל גם באשה השניה כי גם אותה צריך להכין עם הגבר שלנו יחזור ויבוא לו עליה.

השמש הלכה ושקעה והאור הלך ונחלש ואשת-השלל הדליקה מדורה גדולה במרכז החצר.

את אשת-השלל הגבר שלי לכד אחרי שחבורת נוודים קטנה אנסה והרגה שתי רועות מהשבט וגנבה את עדר העיזים שלנו.

עוד באותו לילה הגבר שלי ועוד כמה לוחמים התנפלו עליהם, את כל הגברים הם הרגו והוסיפו את הגולגולות שלהם לאוסף הגולגולות המפאר את כניסת הבקתות שלהם, את הנשים הם אנסו, כי זה מה שלוחמים עושים לנשות השבט המובס, ואחר כך לקחו אותן לעצמם, את העיזים הם החזירו ולקחו שלל את הרכוש המועט שהיה להם וככה הגבר שלי תפס את אשת השלל שלו, היא הייתה בתולה כשהוא תפס ואנס אותה, קורע את בתוליה והופך אותה בכוח מנערה לאשה, ואחר כך, כשהיא קשורה בידיה וחבל קצר קשור בין רגליה כמו שקושרים לחמורים שלא יברחו, הוא גרר אותה אל הנחלה שלנו ושם אשת המכשף מלה אותה, כי בשבט שלנו לאשת-שלל אסור להנות מהסקס אם יעשו לה את הסימן, וכדי למנוע ספק למי היא שייכת הוא הטביע בה את סימנו כמו שהוא מסמן כל פרה או עז בעדר שלו, צרב אותה עם ברזל מלובן על פלח ישבנה.

אנחנו הנשים התישבנו סביב המדורה והתחלנו לשיר, שירי תפילה לאלת המלחמה והצייד שתשמור על הגבר שלנו, ואני הוספתי גם תפילה שתשמור על 'רעם מתגלגל', הבן הבכור שלי שכבר הפך ללוחם ויצא עם הגברים למסע ולא רק שתשמור עליהם אלא גם שתעניק להם הצלחה בצייד.

שירת התפילות הסתיימה ועדיין נשארנו לשבת סביב הגחלים הלוחשות. הירח זרח, ירח מלא שהאיר את הכפר. הגברים שלנו לא שבו וידעתי שגם הלילה אני אשן לבד. מרחוק ראיתי את אחד הגברברים שנשארו לשמור על הכפר מוביל את אחת הנשים-המותרות-לכולם אל עץ הבאובב הגדול ושם עושה לה את הסימן השני, מסמן לה לחבק את העץ, נצמד אליה מאחור  ועושה בה מעשה גבר באשה, מזיין אותה בפתח-הנשי שלה, ובשקט שמסביב שמעתי את דברי החנופה שלה, את התאורים כמה גדול הזיין שלו וכמה טוב הוא עושה לה כי ככה עושה אשה-מותרת חכמה גם אם היא צריכה לזייף, תלטף לגבר העושה אותה את האגו כדי שיבוא על סיפוקו ולא יעניש אותה.

הוא גמר וגברבר נוסף הוביל אשה-מותרת אחרת אל העץ שהתפנה ושם כופף אותה ועשה בה מעשה גבר באשה אבל הפעם בפתח האחורי שלה, וגם היא התחנפה למרות ששמעו בקולה את הכאב, ואחריהם עלה שלישי אבל לא נשארתי לראות, הלכתי לישון.

הלכתי לישון ולא נרדמתי, מאז שהגבר הראשון שלי נהרג במסע צייד חששתי והיה לי קשה להרדם כשהגבר החדש יצא למסע כזה ועכשיו, כשגם הבן שלי איתם החשש התגבר.

שכבתי וידעתי שרק דבר אחד יעזור לי להרדם, נשכבתי על הבטן דחפתי את האגרוף אל ערוותי ואוננתי, לחצתי ושפשפתי את שפתי הכוס שלי באגרוף כמו שאמא שלי למדה אותי, כמו שאם תהיה לי בת אני אלמד אותה לעשות,  ועוד הוספתי משלי, מה שאמא שלי אסרה עלי מחשש שאקרע את בתוליי, הכנסתי אצבע אל בין השפתיים הכל כך מגורות ושיחקתי באותו איבר תענוגות קטן ורגיש שבתוכי, ולאט לאט הרגשתי שזה בא לי, שהפיצוץ הגדול מתקרב, עצמתי עיניים דמיינתי שזה הגבר שלי שם בתוכי (למרות שהשרביט שלו גדולה בהרבה מהאצבע שלי) נשאתי תפילה אל אלת-הנשים שתשמור על הגברים שלי, הקדשתי לה את הגמירה הזאת שלי כי ידוע שזה מה שאלת-הנשים אוהבת, וגמרתי, גמרתי ונרדמתי.

התעוררתי בבהלה מקריאות קרב גבריות וזעקות כאב ופחד! ברגע הראשון קפאתי במקומי, לא מבינה מה קורה, שוכבת ולא זזה, אבל אז ראיתי מבעד לפתח הבקתה בקתה אחרת עולה באש והבנתי, הכפר מותקף על ידי לוחמי שבט אחר שניצלו את העדרם של מרבית הגברים.

לקח לי עוד רגע להזכר במה שאמא שלי לימדה אותי, לברוח ליער ולהתחבא עד יעבור זעם. קמתי במהירות והתחלתי לרוץ אל היער אבל לא הצלחתי לעבור הרבה לפני שגבר גדול, צבוע בצבעי מלחמה ומסכה מפחידה על פניו, חסם את דרכי, מחייך ושיניו הלבנות מבהיקות.

ניסיתי לברוח אבל הוא היה מהיר ממני ותפס בידי, ניסיתי להלחם אבל הוא היה חזק ממני, נשכתי אותו בידו ולרגע הוא שיחרר אותי אבל לפני שהספקתי לברוח הוא היכה אותי בבטן באגרופו ואני התקפלתי, סטירה חזקה הפילה אותי לאדמה והוא שוב תפס בי, הפעם בצוואר, עם יד אחת הוא הרים אותי באוויר ובשניה תלש את הפרווה הקשורה למותניי וחשף את אברי צניעותי הנשית, את פתח הנשים שלי עם השפתיים הבשרניות ואת פלומת שיער הערווה המקורזל, "גבר חזק" הוא נהם כשהוא מכה חזק בחזהו וראיתי את התאווה בעיניו, "גבר רוצה!" הוא חייך לעברי "גבר לוקח!" הוא נעץ עוד אגרוף בבטני, משאיר אותי בלי אוויר, והפיל אותי בגסות לאדמה.

ידעתי בדיוק מה הוא רוצה לקחת, אם יש משהו שלוחם מנצח אוהב לעשות זה לאנוס את הנשים שתפס, כל הגברים רוצים את זה, זה הפרס שהם לעולם לא יוותרו עליו, גם הגבר שלי עשה את זה כשניצח ועכשיו גם הלוחם הגדול שתפס אותי רוצה לקטוף את הפרס שלו, לאנוס את זאת שתפס, לאנוס אותי!

שכבתי על הגב, בעטתי ברגליי וצווחתי בקול למרות שידעתי שזה לא יעזור, הלוחם הגדול פתח את הפרווה הקשורה למותניו וחשף בפניי את שרביט גבריותו הגדול והמתוח, ניסיתי לסגור את רגליי, לחסום בפניו את הדרך אבל הוא תפס בידיו את פרקי כף רגליי, פישק אותם בגסות ונשכב עלי, הצמיד אותי לאדמה בגופו הכבד והניח את הסכין הגדולה שלו על צווארי בתנועה מאיימת, "אשה, שקט!" הוא נהם לעברי, "עכשיו גבר לוקח!" הוא כיוון בידו את שרביט גבריותו הנוקשה ונעץ אותו עמוק בין רגליי.

לא רציתי אותו אבל הסכין המונחת על צווארי לא השאירה לי ברירה ושכבתי תחתיו בלי תנועה כשהוא אנס אותי. כאב לי, הייתי יבשה שם בפתח-הנשי-שלי, אבל אותו זה לא עניין, אני לא יודעת מה הם מוצאים בזה הגברים, בלזיין מישהי שהבאר שלה יבשה, אבל הוא דווקא התענג על זה ואולי בכלל מגניחות הכאב כי ראיתי את החיוך על פניו. הזיין הגדול שלו נע במהירות בבאר היבשה שלי, צורב ומכאיב, ניסיתי לדחוף אותו מעליי אבל לוחם שני הצטרף, עודד אותו ואחז בידי, גניחות ההנאה של הלוחם שעלי הלכו והתגברו ואיתם גם הקצב, כותש במכתש נשיותי עם העלי הגדול שלו, עוד כמה פמפומים חזקים והרגשתי איך הוא גומר בתוכי, ממלא את החור-הנשי-שלי בשפעת זרמתו הגברית, מזריע אותי!

הוא קם מעלי ובלי לחכות הלוחם השני עלה במקומו, שכב אלי במלוא משקלו, ריתק אותי לאדמה, הצמיד לי סכין לצוואר ובתנועת אגן חזקה נעץ את כל הזיין שלו בכוֹס הכואב שלי והתחיל לזיין אותי בניגוד לרצוני, אונס אותי בפעם השניה!

שכבתי תחתיו כמו גווייה, לא זזה ולא משתתפת, הוא חוגג בתוכי ואני בכיתי, בכיתי בקול עם דמעות.

כאב לי פחות, הייתי משומנת בפנים מאותו נוזל גברי שהלוחם הראשון השאיר בי ועדיין כאב לי, פיזית ובעיקר נפשית, פתאום עיכלתי מה קורה לי, אונסים אותי, הולכים להרוג אותי או גרוע מזה אני הולכת להיות אשת-שלל! והגבר שלי לא פה כדי להציל אותי.

גם הלוחם השני גמר בתוכי, מחייך בהנאה, ושניהם קשרו אותי, קודם את הידים מאחור, אחר כך חבל קצר בין הרגליים שיגביל את צעדיי ולא יתן לי לברוח, בסוף קשרו חבל סביב צווארי, כמו שקושרים לכלב כדי להוליך אותו, וככה גררו אותי אל מרכז הכפר.

בדרך היו מוטלות הגופות של הגברים שניסו ללא הצלחה להגן אלינו, חלקם נורו עם חיצים וחלקם נשחטו בחניתות וסכינים, חלק מהבקתות הם כבר העלו באש ובחלק הם עדיין היו שקועים בביזה. בככר הגדולה כרעו על ברכיהן עוד כמה נשים, כנראה שרבות הצליחו לברוח ליער, כולן קשורות, כולן בוכות ומיללות, ועל פי המראה שלהם את כולם גם אנסו. גם אותי הם הורידו על ברכיי ליד שאר הנשים וקשרו את ידי לחבל שבין רגליי שלא אוכל להתרומם בזמן שהם המשיכו לחפש עוד נשים, לבזוז ולאסוף את גולגולות הגברים שהרגו שיהפכו בקרוב לקישוט הבקתות שלהם.

באור ראשון הם לקחו כל ארבעה מאיתנו, הניחו מוט במבוק ארוך על הכתף וקשרו אותו לצוואר ורק אז, כשארבעתנו מחוברות זו לזו וידנו קשורות לאחור, שיחררו את החבל שבין הרגליים, וככה הובילו אותנו במסע אל הכפר שלהם, הולכים לצידנו ומחמרים בנו עם שוטים שנגביר את הקצב, בדיוק כמו לחמורים שצעדו לידנו וסחבו את השלל שבזזו או כמו לפרות והעיזים ששדדו.

שלושה ימים ושלוש לילות הלכנו בדרך אל הכפר שלהם, ביום הולכים ובלילה עוצרים ולפני שמאפשרים לנו קצת לישון ולנוח פורקים בנו את תאוותם, חוגגים בנו את ניצחונם ואונסים אותנו שוב, כי ככה הם הגברים, חכמים על חלשות.

ביום הרביעי הגענו לכפר שלהם. כבר מרחוק ליוו אותנו הילדים כשהם צוחקים וצובטים אותנו בתחת או מצליפים בנו שם עם ענפים שקטפו. כשנכנסנו לכפר עברנו מסע השפלה בין שורת הנשים שלעגו לנו, צחקו ועשו לנו תנועות מגונות, הקפיצו לנו את השדיים וצבטו בפטמות עד שצעקנו מכאב, מעירות הערות מביישות ומעליבות.

את הלילה העברנו קשורות במכלאת העיזים, הפעם הגברים לא באו אלינו, הם דאגו לעונתן של הנשים שלהן ושמענו את גניחות ההנאה שלהן מכל עבר, גונחות ומהללות עד כמה הגבר שלהן חזק ומוצלח וכמה טוב הוא עושה להן ואני נזכרתי בגבר שלי, הגבר החזק והטוב שלי, ויותר מזה התגעגעתי למה שהוא היה עושה לי וכל כך רציתי שהוא יבוא שוב ויעשה לי את הסימן ואני ארד ואעשה לו כבוד אבל בתוכי הבנתי שזה לא יקרה יותר לעולם.

בבוקר הורידו אותנו לנהר להתרחץ, כל הכפר עמד וצפה בנו, צוחק ומעיר הערות מעליבות, אותו יום היה יום חג אצלם, ראש השבט הכריז על חג הנצחון, הגברים לא יצאו לצוד והנשים לא יצאו לעבוד בשדות.

ראש השבט ואשתו עברו ובחנו אותנו, אחת אחת עמדנו מולם בפישוק, כפות הידים משולבות על העורף והמרפקים משוכים לאחור והם בדקו ומישש אותנו, הוא בדק את השיניים, כמו שבודקים לחיות, והיא  דחפה אצבעות לכל החורים שלנו, מדברים ביניהם ושולחים אותנו לעמוד באחת משתי הקבוצות.

כשסיימו העמידו אותנו בשני טורים חדשים. ראש השבט התחיל עם הטור שלי, מעניק אותנו כפרס ללוחמים שהשתתפו בפשיטה על הכפר שלנו. אני מכירה את האשה הראשונה שראש השבט העניק, הבת של אחי, צעירה ויפה להפליא שעדיין לא ידעה גבר עד שהם תפסו ואנסו אותה, וכשראש השבט הכריז שהיא אשת-שלל, רכוש שאפשר לסחור בו! הבנתי גם מה צפוי לי.

בשלב הזה, אחרי כל התלאות והיסורים שעברנו, לא נשאר לאף אחת מאיתנו כוח להתנגד וכשהגבר שזכה בה דרש שהיא תכרע לפניו ברך, תנשק את ידו ותשבע לו אמונים כאדונה היא מיהרה ועשתה כדבריו.

גם כשהוא ציווה עליה לרדת על ארבע, ככלב, להצמיד את מצחה לאדמה ולהרים את ישבנה היא צייתה למרות שהיא, כמו כולנו, ידעה מה הוא הולך לעשות לה, כולנו ראינו את זה בטקסים שהיו בשבט שלנו כשהגברים שלנו חזרו מנצחים.

צעק הכאב שלה וריח הבשר החרוך מילאו את חלל האוויר כשהגבר צרב בה את סימן משפחתו, צרב כאילו הייתה עוד פרה שקנה בשוק או עגלה שנולדה לו.

הופתעתי כשלא מלו אותה, אצלנו בשבט מלים מייד כל אשת-שלל כדי שחס וחלילה לא תהנה אם מישהו יבוא בה ותתפתה לזנות במקום לעבוד, אבל אחר כך הסתבר לי שלא ניצלנו, שגם אותנו ימולו, לא עכשיו ולא כולנו ביחד כמו בשבט שלי, אצלם הם מלים כקורבן לאלת המלחמה והצייד, מגישים לה כמנחה את כפתור-התענוגות-הנשי שאותו חותכים לנו, ובכל טקס קרוב שתים מאיתנו או לפעמים גם שלושה "יזכו" במילה כזאת.

אחת אחת ראש השבט מסר אותנו, אחת אחר השניה הן חזרו על אותו טקס ואז הגיע תורי. ראש השבט נתן אותי כשלל לאותו גבר גדול שתפס אותי והיה הראשון שאנס אותי, גם אני ירדתי על ברכיי לפניו, נישקתי את כף ידו, הכרתי בו כאדון החדש שלי ונשבעתי לשרת בנאמנות אותו ואת נשותיו.

רעדתי מפחד כשירדתי על ארבע והצמדתי את מצחי לרצפה, הרעד התגבר כשהגבהתי את ישבני לעברו, נשכתי שפתיים כשהרגשתי את החום המתקרב אל פלח ישבני ואחריה הגיעה הצריבה החזקה וצרחתי! כאב כזה לא חוויתי בכל חיי, אפילו הלידות היו פחות כואבות.

קפאתי במקומי, מכאב, אבל האדון החדש שלי משך בשערותי והרים אותי, קשר חבל סביב צווארי והוביל אותי אחריו כאילו הייתי עוד פרה שקנה.

צלעתי אחריו, כאב לי ודמעות כאב ועלבון זלגו מעיניי כמפל אבל לא נראה לי שזה עניין אותו כשהוא הוריד אותי על ברכיי לפניי, כמו שכלב נאמן עומד לפני אדונו, הניח יד אחת על ראשי ובשניה שלף את זקפתו והכריח אותי למצוץ לו, עוד צעד להוכחת בעלות, בדיוק כמו כל הגברים לפניו.

מצצתי לו, מנסה להשביע את רצונו שלא יעניש אותי, שלא יצליף בי כמו שהצליפו באותן נשים לפני שהאדון שלהם החליט כי הן מתרשלות. בינתיים חלוקת נשות-השלל המשיכה, שומרים על אותו טקס שאני עברתי עד שהקבוצה שלי הסתיימה ועברו לקבוצה השניה אותה מכרו לכל המרבה במחיר, תמורת שתי פרות קיבלו אשת-שלל צעירה וחזקה, תמורת פרה ועז אשה קצת פחות יפה ותמורת תרנגולת אשה זקנה או מכוערת.

את שלושת האחרונות הם מלו, גררו אותן אל מול הפסל הגדול של אלת המלחמה והצייד ואחת אחת אשת המכשף שלהם מלה אותן, וצחוק הגורל, הראשונה שבהם הייתה אשת המכשף שלנו, לא עזרו לה כל הלחשים והכישופים של הגבר שלה, המכשף.

השכיבו אותה על המזבח שמול הפסל, שתי נשים החזיקו בה חזק בידיים, שתי נשים אחרות ברגליים ופישקו אותן חזק ואשת המכשף דחפה לה אצבע לכוס, תפסה את אותו כפתור-תענוגות-נשי, משכה אותו, מתעלמת מהבכי והתחנונים שלה, חתכה עם הסכין שבידה, מחייכת ברשעות למשמע צווחת הכאב של המסכנה, וזרקה את אותו איבר קטנטן אל קערת המנחות המוחזקת בין ידיה המושטות של פסל האלה.

הטקס תם, שלושה כפתורי תענוגות נשיים הועלו קורבן לאלת המלחמה והצייד כתודה על ההצלחה שהעניקה ללוחמים. האדון החדש שלי נתן לאחת הבנות שלו להוביל אותי בחבל הקשור לצווארי, עוד סימן לשפל במעמדי, ומייד כשהגענו לחלקה שלו התחילו להעביד אותי.

עוד באותו ערב האדון החדש שלח אותי להכין את הנשים שלו, אותו תהליך שרק לפני כמה ימים אשת השלל של הגבר שלי עשתה לי עכשיו אני נדרשתי לעשות לשתי נשותיו של האדון החדש שלי.

קודם הבאתי מים מהנהר, אחר כך רחצתי את האשה הראשונה, סופגת ממנה הערות ועלבונות בכל פעולה שעשיתי ורק אחרי שהיא הייתה מרוצה היא נשכבה על הגב על פרווה מהודרת, פתחה ופישקה רגליים, הגביהה את הברכים והניחה את כפות רגליה על הפרווה, הזמינה אותי לפנק אותה ואני הצמדתי את פי אל שפתי-פתח-הנשים שלה שרק קודם רחצתי והתחלתי לפנק אותה.

האדון עמד בצד והסתכל, מחכה. אם יש משהו שאשת-שלל חייבת לדעת זה לפנק את הגברת של האדון שלה, אף אמא לא מלמדת את הבת שלה לעשות את זה, אשת-שלל שלא עשתה את זה אף פעם לומדת את זה בדרך הקשה, בעונשים שהגברת או אפילו האדון מענישים אותה, אבל אני, שכבר עשו לי את זה, ידעתי בדיוק מה לעשות כדי לרצות אותה, לעשות לה את מה שכל כך אהבתי שיעשו לי, ואת זה בדיוק עשיתי לה ועדיין פעמיים הגברת התלוננה והאדון הצליף בי עד שהיא החליטה שהיא מוכנה לכבודו ושלחה אותי לטפל באשה השניה ועוד לפני שהספקתי לצאת מהבקתה כבר ראיתי אותו עושה לה את הסימן השני והיא שוכבת על הגב ופותחת רגליים חזק לכבודו ומזמינה אותו במצמוצי שפתיים לעלות עליה ולתת לה את עונתה.

האשה השניה דווקא החמיאה לי על הפינוק שהענקתי לה, אולי כי הגבר שלה לא היה לידנו, אבל מצד שני היא לא שחררה אותי עד שהגבר נכנס וגם אז נדרשתי קודם למצוץ לו כדי להעמיד לו מחדש את שרביט הגבריות שהוא הולך לתקוע בה.

אותו לילה ישנתי קשורה ליתד כאחד הכלבים ליד פתח הבקתה של האדון החדש שלי. החיים שלי הפכו לשגרה, להביא מים מהנהר, לטחון תירס לקמח, לנקות את הבקתות, לכבס לאדון, לנשותיו ולילדים, לעבוד בגינת הירק, לשדות אסרו עלי לצאת כדי שלא אברח, להפוך עורות שנפשטו לפרוות, בערב שוב להביא מים כדי לרחוץ את הנשים ואחר כך להכין אותם לכבוד האדון והאדון החדש שלי היה חזק ובריא והוא רכב עליהן כל לילה.

הייתי שוכבת קשורה לאותה יתד ושומעת את האשה גונחת בקול, מהללת את זקפתו הנוקשה ומספרת בקול כמה טוב הוא עושה לה והייתי שומעת ומתגרה, נזכרת כמה טוב הגבר שלי היה עושה לי ובלי להרגיש לוחצת אגרוף בין הרגליים דוחפת אצבע לכוס, מאוננת ומודה לאלת הנשים שכפתור התענוגות שלי עדיין במקומו, כי מאז טקס המכירה עוד כמה נשות-שלל כבר נמולו, ומתפללת אליה שתורי למילה לא יגיע למרות שידעתי שגם יומי יבוא.

ערב אחד התברר כי שתי הנשים של האדון שלי קיבלו את דם הנשים והאדון עשה לי את הסימן השני אבל עם יד שמאל.

ברגע הראשון הופתעתי, לא ציפיתי לזה כי מאז שהפכתי לאשת-שלל שלו הוא לא נגע בי, אבל בעיטה חזקה הפילה אותי לרצפה ומייד נעמדתי על ארבע ואפילו נענעתי בישבן לכבודו והוא רכב עלי, בתחת, באבחת אגן חזקה הוא נעץ את שרביט גבריותו הגדול והנוקשה עמוק לתחת שלי, קורע את דרכו בפתח הקטן והמכווץ, מכאיב לי אבל נשכתי שפתיים ולא צעקתי, לא נתתי לו את התענוג לדעת שהוא מכאיב לי למרות שכאב ושרף לי באותו פתח צר.

האדון דפק אותי בכוח, נהנה ונוהם, כנראה שהוא רצה בכוח לשמוע אותי צועקת כי הוא ירד מעט ותפס לי בציצים, מעך אותם בחוזקה וצבט חזק בפטמות הכל כך רגישות עד שלא יכולתי יותר וצעקתי בקול מכאב ורק אז הוא צחק, נעץ בחוזקה  את כל הזיין לתחת הכואב שלי ומילא את ישבני באותו נוזל תאווה גברי שלו כשברקע הנשים שלו צוחקות עלי ועושות את הסימן המעליב של מי שדפקו אותה בתחת.

כנראה שהתחת שלי מצא חן בעיניו כי אחר כך הוא המשיך ועשה לי את הסימן השני ביד שמאל גם כשדם הנשים הפסיק לנשים שלו, בא באמצע היום, עושה לי את הסימן ובחצר, לעיניי כולם, רוכב עלי בהנאה והנשים והילדים עומדים, צופים, צוחקים בקול ועושים לי את אותו הסימן המשפיל של מי שפתחו לה ת'תחת.

לילה אחד שכבתי קשורה ליתד ליד פתח הבקתה של האדון שלי, מקשיבה איך הוא שוב רוכב על האשה הראשונה שלו, שומעת כמה טוב הוא עושה לה ואיך היא מתחננת ששוב הוא יזריע אותה, האגרוף שלי לחוץ בין רגליי, עיניי עצומות למחצה ואני מאוננת כשפתאום היה נדמה לי שאני רואה דמויות מתגנבות.

כשפתחתי עיניים הם לא היו שם, חשבתי שדמיינתי ושוב עצמתי אותן למחצה וחזרתי לאונן, לא הספקתי הרבה לפני ששוב ראיתי אותם, הולכים שפופים, מתגנבים, רציתי לצעוק אבל קפאתי, (למזלי) לא הצלחתי להוציא קול מהפה, ואז כלבים התחילו לנבוח, נשמעה יללת תן חזקה ואחריה פרצו קריאות קרב מוכרות מכל עבר ומהומה התחילה, שתים מהדמויות פרצו לעבר הבקתה של האדון שלי, מיללות את אותן קריאות קרב, האדון שלי התפרץ מהבקתה עירום וגרזן-קרב בידו אבל כידון שנזרק לעברו פגע לו בבטן והפיל אותו לרצפה שוטט דם, גבר אחד במסכת מלחמה רץ לעברו ובתנועת סכין מהירה כרת את ראשו והניף אותו באוויר בתנועת נצחון והגבר האחר, גם הוא במסכת קרב שהסתירה את פניו, רץ לעברי ושוב עצמתי עיניים וצרחתי בפחד, ידעתי מה לוחמים מנצחים עושים לנשים שנתפסות ואני, הקשורה, לא יכולתי לברוח, אבל אז שמעתי קול מוכר לידי "אמא" ופתחתי עיניים, "באנו להציל אותך!" ולרגע הוא הרים מעט את המסכה וראיתי את 'רעם מתגלגל' הבן שלי.

בכיתי, הפעם משמחה, רציתי לחבק אותו אבל הוא התחמק, "זה לא נגמר" הוא לחש ושיחרר אותי מהחבל הקושר אותי, "תשארי פה! אל תזוזי! ואם מישהו יחמוד בך תגידי לו שאת אמא שלי".

מכל עבר שמעתי את יללות הקרב, צריחות הנשחטים ושאגות הנצחון, הבן שלי הרים ענף שבער במדורה וזרק על הבקתה ממנה הגיח רק קודם האדון ושתי הנשים שלו התפרצו ממנה מבוהלות וניסו לברוח אל היער אבל הבן שלי והלוחם השני רצו אחריהן ותפסו אותן בשיער, הרגו עוד לוחם מקומי שניסה לנצל את המצב ואולי לשחרר אותן, וגררו אותן כשהן צווחות ומתחננות, מנסות לברוח, אבל כמה אגרופים וסטירות וסכין שהוצמד לצוואר הבהירו להם שגורלן נחרץ והן הפסיקו להתנגד, מניחות לגברים להשכיב אותן על האדמה ולעלות לרכב עליהן, לאנוס אותן והפעם זה היה מול עיניי!

כן, הבן שלי אנס את אשתו הראשונה של האדון שלי ואני לא התערבתי, אף אשה לא תתערב כשגבר מנצח אונס כי ככה זה בטבע, החזק מנצח, וזה מה שגברים חזקים ומנצחים עושים לנשים שתפסו, פורקים בהם את כל המתח שלהם, קוטפים את הפרס שעליו הם נלחמו.

קודם הבן שלי שכב עליה בין הרגליים המפושקות שלה וזיין אותה בפתח הנשי שלה, באור המדורה ראיתי את ישבנו של הבן שלי עולה ויורד ושמעתי את גניחות ההנאה שלו בכל נעיצה שנעץ את עצמו לתוכה, ראיתי גם את הפנים הכואבות שלה ולצערי, מניסיון, היה ברור לי גם למה, בוכה בחשאי שלא להרגיז עוד יותר את הגבר הרוכב עליה אבל זה לא עזר לה כי פתאום הוא שלף את עצמו מתוכה סובב אותה במהירות על הבטן ונעץ את זקפתו הגדולה והנוקשה עמוק בישבנה וזעקת הכאב שלה הצטרפה ליללות הנשים הנאנסות שהדהדו מכל עבר ומילאו את האוויר.

המסע חזרה אל הכפר שלנו לא היה שונה מהמסע מהכפר אל השבי רק שהפעם אני הייתי משוחררת ויותר מזה אני עזרתי לחמר באותן נשות-שלל-אומללות שנתפסו, נאנסו והובלו קשורות למוטות במבוק אל הכפר שם יחולקו כפרסים או ימכרו לכל המרבה במחיר.

גם קבלת הפנים בכפר לא הייתה שונה בהרבה. קודם הילדים שמלווים  אותנו כשהם צוחקים וצובטים את אותן נשים אומללות בתחת או מצליפים בהן עם ענפים שקטפו. כשנכנסנו לכפר הן עברו את אותו מסע השפלה שאני עברתי אצלם, מובלות בין שורת הנשים שלעגו להן, צחקו ועשו להן תנועות מגונות, שיחקו להן בשדיים וצבטו בפטמות עד שהן צעקו מכאב וככה, מוכות, חבולות וקשורות השאירו אותן במכלאת החזירים לחכות עד שראש השבט יחליט על עתידן.

למרות שלא נמולתי, שכפתור התענוגות שלי עדיין היה בתוכי, לגבר שלי לא יכולתי לחזור, הייתי אשה מסומנת וגברים זרים עשו אותי ולכן אני פסולה כאשה אבל ראש השבט מצא פתרון יצירתי עבורי, הוא העניק לבן שלי את הנחלה של אחד הלוחמים שנהרג בפשיטה, את הנחלה ואת הרכוש כולל את אשתו ושני ילדיו, בן ובת, ואני עברתי לגור בבקתה בחלקה שלו ולמחרת, בטקס חלוקת השלל, הוא גם העניק לי אשת-שלל שתשרת אותי, מסומנת בסימן הרכוש של הבן שלי אבל לבקשתי היא לא נמולה ועל כך היא הודתה לי בכל פעם שהייתי מורידה אותה לפנק אותי ומרשה לה לאונן וזה לא שאני כזאת צדיקה אבל ידוע הוא שאשה שמאוננת מפנקת אותך יותר טוב 🙂 .

הגבר שלי, זה שעכשיו לא יכולתי להיות איתו בקתה שלו, אהב אותי. עוד כשהייתי אשתו הוא היה מספר לי כמה הוא אוהב לרכב עלי וכמה הוא נהנה לזיין אותי וגם עכשיו הוא היה מתגנב אלי לבקתה עושה לי את הסימן השני ורוכב עלי, נותן לי את עונתי.

הבן שלי ידע מזה והעלים עין, מבין שאשה צריכה לקבל את עונתה כדי להיות מאושרת. גם ראש השבט ידע מזה והעדיף לשתף פעולה, פעם בחודש הוא, ראש השבט, היה עושה לי את הסימן הראשון לפני כולם, כי זאת זכותו של ראש השבט לזיין כל אשה בשבט שבא לו עליה, מוביל אותי אחריו אל הבקתה שלי ושם עושה לי את הסימן השני, תמיד ביד ימין, ורוכב עלי, פעם עומדת על ארבע ופעם שוכבת על הגב ופותחת רגליים, מזיין אותי, נותן לי את עונתי, לוחש לי איזה סוסה טובה אני וכמה הוא אוהב לרכב עליי, ולקינוח מזריע אותי ובכל פעם כזאת מסביר לי מחדש שזה לטובתי, שאם חלילה הגבר שלי יכניס אותי להריון כולם יחשבו שהילד ממנו והבושה לא תתגלה.

 

***  סוף! (ובבקשה לא לבקש המשך 🙂 )  ***

 

 

קרדיט: חלק מהרעיונות, כמו הקשירה לבמבוק, קיבלתי מהסרט "אפוקליפטו" בבימויו של מל גיבסון.

 

למען הסר ספק: עלילת הסיפור כולה פרי הדימיון והוא לא קורה במחוזותינו ו/או בזמננו! ההתייחסות השוביניסטית לאשה כאל חפץ/רכוש היא לצורך הסיפור בלבד ואינה מעידה על דעתי האמִתית על נשים.