בן לו היה לי – חלק תשיעי

מיכל הביטה על עצמה במראה, הבטן כבר גדלה קצת. החמיאו לה בעבודה שההריון מתאים לה. היא
קנתה קצת בגדים חדשים, החליפה מידה אחת בשניה, ורק דאגה שהכל יעבור כשורה.
ד"ר גבאי, הרופאה החדשה שד"ר מתן הפנה אותה אליה, היתה ממש נחמדה. המעקב הריון היה
תקין לגמרי והעובר התפתח בקצב שציפו ממנו.
אריה היה שותף להריון, בהתחלה היא חששה מהתגובות שלו, לבטן המתעגלת, לשדיה התפוחים,
ובעיקר למצבי הרוח ההורמונליים שלה. אבל ביחס לסיפורי החברות, אריה ממש הפתיע אותה. רק
היתה לה הרגשה שבכל ביקור במרפאה, הוא לוקח צעד אחורה. חושש להתערב יותר מדי בשיחות
עם הרופאה והאחות. כשהוא הגיע איתה, הוא תמיד נשאר בצד, נותן לה את המקום לנהל את
הביקור ולשאול את השאלות.
לפעמים היא נזכרה באריה של תקופת הטיפולים, הוא תמיד הציע לה לקחת אותה, לשלוח את
ההודעות במקומה… אבל מותר לו להרגיש פחות בנח, היא לא שופטת אותו.
אריה הציץ במייל, אולי עניין של הרגל מפעם. ככה, בהתחלה כל כמה שעות, ועם הזמן כל כמה ימים,
הוא חיפש הודעה נאלמת. חיפש תשובות למה שהלב שלו רצה לשאול ולא העז.
אבל הכי קשה היה לו כשהוא הגיע עם מיכל אל המרפאה החדשה. הכל שם היה כל כך שונה
מהמרפאה שהוא רצה לחזור אליה. האחות שם היתה נחמדה, אבל היא לא היתה רותי… היא תמיד
לבשה בגדים שחורים וארוכים, חונטת את עצמה בתוך ערימת בדים. והשיער, איפה נעלמו תלתלי
הפלא של רותי, את מקומם תפסה מטפחת הדוקה, שבקושי קצוות שיער סוררת ברחה ממנה.
אבל, הכי חשוב זה ההריון, הוא היה נראה בסדר, ועוד מעט, ממש עוד כמה חודשים, הוא ומיכל
יחבקו בן ראשון.
"אריה" מיכל מקיצה אותו מחלומו "אני יכולה להפריע לך?".
"ברור מיכלי, מה את צריכה?" הוא כבר התרגל לימים האלה, הרצון למשהו מתוק/מלוח/חמוץ, היה
יכול לשגע אותו, אבל אמא שלו אמרה לו שזה רצון האישה ההרה, ותפקידו לדאוג לה.
"אתה זוכר את הגלידה שקנינו פעם, כעשינו קניות לחתונה של אחותך?" הוא לא זכר, ובכל זאת ענה
"נראה לי שכן, תזכירי לי איפה זה היה?"
"יותר קל להגיד שאתה לא זוכר" היא אמרה בקול נפגע, כאילו כל העולם מושתת על מיקום
הגלידריה.
"סתם צחקתי, אני יוצא לשם עכשיו, וניל פקאן, נכון?" הוא מקווה שזה הטעם שהיא באמת רוצה –
עכשיו.
"כן מתוק, תודה רבה" מיכל כבר הניחה את הראש על הכרית, מסדרת את עצמה על הספה "אני
מחכה לך כאן, תחזור מהר".
אריה הקפיץ בידו את המפתחות, כל הדרך אל הרכב, מנסה להיזכר לשווא איפה היתה הגלידריה
הזו. הוא ניסה להעלות בזכרונו את יום הקניות לחתונה, איפה הוא קנה את החליפה החדשה, איפה
את השמלה של מיכל. הוא חשב שהוא נזכר, התניע את הרכב ויצא לדרך.
השמש שקעה מולו, כדור של אש שהולך ודועך, מאבד את כוחו לטובת ירח קטן של תחילת החודש,
ואריה על הכביש, נוסע עם הפנים אל השקיעה. תמונות חולפות מולו, מנסיעה אחרת בחשיכה,
ממפגש בחסות העלטה.
הוא נזכר במייל שקיבל מרותי אחרי שהם כבר עזבו את המרפאה, הוא יכול לדקלם את השורות
הקצרות בעל פה:
אריה יקר.
זכיתי להכיר איש מקסים, תודה על הזמן שהכרנו.
החלטת שלך זה לא מתאים עכשיו, אני מכבדת את ההחלטה, באמת.
ומרשה לעצמי רק לחלום מה היה יכול לקרות אם לא היינו עוצרים…
סליחה אם המייל מגיע מבחינתך בעיתוי לא טוב.
שלך רותי. . –
הוא מנסה לעצור את הרעד בידיו, את הדמעות שנוצצות בזווית העין. הוא החליט והוא לוקח על עצמו
את האחריות לסיום הקשר הזה. הוא מראש היה טעות, טעות שלא היתה צריכה לקרות, ומשקרתה,
היתה חייבת להסתיים וכמה שיותר מהר.
אבל הבגד ים שלה, כחול כחול, שכיסה טפח וחשף טפחיים, והעיניים שלה, והידיים… צפירה חדה
מעירה אותו "אתה לא רואה שהרמזור התחלף?" הוא שומע צעקה מאחוריו "יאללה, אין לי את כל
היום".
אריה ממשיך לסוע, מחפש את המקום של הגלידה הנכספת. בזווית העין הוא רואה שלט מואר, הוא
בטוח שזה שם. פניית פרסה מהירה והוא כבר מול החנות, כן, הוא בטוח שזה המקום.
הוא מחנה את הרכב בשולי הכביש, ממהר לחנות "סליחה, אפשר בבקשה קופסא של גלידת וניל
פקאן?" הוא שואל את הבחור הצעיר. קופסא קטנה מוצאת מהמדף מאחורי הדלפק "בשמחה" ההוא
עונה, תוך שליחת תגובה כלשהיא בנייד שצמוד לידו. מבלי להסתכל בו הוא נוקב במחיר הגלידה,
אריה שולף את האשראי, משלם וכבר ממהר לצאת חזרה הביתה, שהגלידה לא תימס.
כשהוא מסתובב הוא נתקל בה. רותי.
מכל האנשים בעולם, מכל החנויות והגלידריות הפתוחות בשעה כזו. דווקא היא ודווקא שם.
"הי" היא מחייכת חיוך נבוך "לא התכוונתי להיתקל בך".
"אני… זה פשוט גלידה למיכל, היא ממש אוהבת את הגלידות שלהם פה" הוא מרגיש איך הסומק
מציף אותו.
"יש לה טעם טוב" היא קורצת אליו, ואריה מתלבט עד כמה המשפט הוא דו משמעי.
"אני צריך ללכת"
"ברור, שהגלידה לא תימס לך"
"אז, היה נחמד לפגוש בך ככה סתם"
"כן, גם אותך".
"הלו" הם שמעו את הבחור הצעיר "רוצים לשבת לדבר או סתם לעמוד פה כמו שני מתבגרים?"
"טוב, ביי" אריה יצא, מתקשה להתנתק ממקומו, מרגיש את המבט הנעוץ בגבו. הוא התיישב במושב
הנהג, לא מסוגל להתניע את הרכב, לא מסוגל לזוז. דפיקה קטנה על החלון הקפיצה אותו, הוא חייך
אל רותי.
"אני בלי הרכב שלי היום, אפשר טרמפ?" הוא מהסס לרגע, מפחד לתת לעצמו להיסחף שוב, אבל
הדלת כבר נפתחת והיא יושבת לצידו "זה ממש חמש דקות נסיעה מפה, תודה".
הוא נוסע לפי ההדרכה של רותי, קולה מלווה את הנסיעה. הוא מרוכז בכביש שמולו, לא מוכן לסטות
לרגע.
"זהו, זה ממש פה. ממש תודה רבה, הצלת אותי הערב" היא נשארת לשבת במקומה, ידה נשלחת
אל ידית הדלת, אך זו נשארת סגורה.
"זה בסדר, זה בערך בדרך שלי ממילא" הוא לא מספר על הסיבוב שעשה בשבילה.
"אז איך אתה? איך עובר ההריון?"
"נראה לי שבסדר, גם אני וגם ההריון" הוא מחייך אליה.
"אני ממש שמחה לשמוע, יש גברים שחווים ממש קושי עם ההריון, עם שינוי הגוף וההורמונים של
האישה שאיתם. כיף לכם" היא פותחת את הדלת ורק מוסיפה "תודה, אם אתה צריך יעוץ או משהו,
אתה יודע איפה אני" וזהו, היא נעלמת לה בכניסה הצרה של הבניין הישן, מותירה את אריה מאחור
ברכב.
הוא מחכה עוד רגע קטן ונועל את הרכב מאחוריו, ממהר אחריה במדרגות "רותי?" הוא קורא בשקט,
מפחד להפריע לשכנים. בקומה השניה הוא רואה את השלט על הדלת: כאן גרה בכיף רותי!
הוא נוקש על הדלת בשקט, משהו פתאום בוער בו. היא פותחת לו את הדלת, פורשת את ידיה
לקראתו.
אריה שוקע בתוך ידיה החמות, מרגיש את גופה קרוב אליו, את השקט של הבית הקטן סוגר עליהם.
רותי טורקת את הדלת עם הרגל, משאירה את ידיה צמודות אל אריה, מלטפת את ראשו, את גבו.
"מאיפה באת לי ככה היום?" הוא שואל את שערה הפרוע "יש לך מושג כמה זמן לקח לי להתגבר
עליך?"
"עלי לא צריך להתגבר, צריך לתת ללב שלך את המנה שהוא צריך ורוצה" היא נעצה אצבע קטנה
בבית בחזה שלו, רומזת על ליבו הגדוש בטוב "לא הגבת לי על המייל ששלחתי לך מזמן" היא מציינת
עובדה.
"אני יודע, תאמיני לי אם אני אגיד שרציתי להשיב ולא יכולתי? אני מדקלם את המייל שלך בעל פה,
אבל את התשובה עוד לא" הוא הצמיד אותה אליו מחדש, נושם אותה שוב "אל תדברי, רק תהיי פה".
ידיו החליקו על צווארה החשוף, אצבעותיו החליקו אל קדמת הצוואר, אל עצמות קשות ובולטות, אל
עור עדין שיורד אל שדיים מושלמות. ידיו עשו בה כבשלו, מלטפות, מגששות, לומדות. רותי הרימה
ראשה לאחור, נותנת לו הצצה אל המחשוף הנדיב שניסה לאסוף אליו את הגוף המושלם.
"אתה רוצה שנשאר פה או שנעבור לחדר?" הקול שלה היה עדין ומלטף, ואריה רצה רק לשכוח
מהעולם.
"איפה שנח לך, זה הבית שלך".
היא הובילה אותו אל הספה הרחבה, המזמינה. מפשיטה ממנו את החולצה, את הציצית, הגופיה
"כמה שכבות, זה נועד להקשות עלי?" היא שאלה לתוך אוזנו, בקול מזמין. מעבירה יד על גופו שהיה
כעת חשוף מולה.
הוא ישב כעת על הספה, והיא יושבת מעליו, רגליה מקופלות סביבו.
"אולי…" הוא ענה "בניגוד אליך, אני מבין" וחולצתה כבר נזרקה אי שם על הרצפה, משאירה אותה
בחזייה קטנה בהירה "גם על זה אני יכול להתגבר" הוא ענה לעצמו כשפתח את קרסי החזייה, נותן
לידיו דרור על גופה הערום. "את מושלמת. אמרו לך פעם?!" הוא שאל וליקק את הפטמות הבהירות.
הוא הצמיד אותה אליו, מניח את ראשו בחיקה "את נעימה כל כך" הוא המשיך.
"גם אתה לא רע" היא העבירה יד בשערו הקצוץ, ממשיכה עם המגע לאורך הגב שלו "אפילו נעים לי
מאוד".
אריה עצם עיניים, הוא דמיין את זה קורה כל כך הרבה פעמים, אבל אף פעם לא חשב שזה יהיה
אמיתי. תמיד הכל נשאר רק בדימיון, ופתאום זה… זה היה הרבה יותר ממה שהוא הרשה לעצמו
לדמיין.
והריח של רותי… אותו הריח שהוא הריח כבר במרפאה, אלא שפה הוא אפף אותו מכל פינה בבית.
הוא השעין את ראשו על הכרית, נותן לה לענג אותו קצת. ורתי נהנתה מהחופש הזה, היא העבירה
את אצבעותיה על גופו, מסרקת את עורו במגע של משי, בערגה שכמותה הוא לא דמיין. הוא הרגיש
את ידיה על חלציו, מודע יותר אי פעם לעצמו ולהתרגשות שעושה בו שמות.
"זה נראה לי יישאר מחוץ לתחום" הוא אומר בחצי התנצלות. כמה שהוא היה רוצה לתת לה
להמשיך, אבל הוא מנסה לשמור על גבול כלשהוא, וכנראה ששם עובר הגבול.
"אין בעיה" היא נושקת לשפתיו, מלאת תאווה "אפשר ליהנות גם עם מכנסיים" הוא מרגיש את
הבליטה הולכת ותופחת, משתפשפת לה בערוותה החמה, שבד המכנסיים לא מצליח להוריד
מעוצמתה.
רותי נשארת ישובה עליו, מצמידה את גופה החשוף אל שלו, את חום גופה לחומו.
"מאיפה באת לי היום?" היא שואלת בלחש "אין לך מושג כמה חיכיתי למפגש אקראי שכזה, שיצית
את מה שהתחיל".
"אין לי מושג למה" הוא ענה תחילה, מתלבט אם להזכיר את בורא העולם שמכוון הכל מלמעלה, אבל
משום מה הוא הרגיש שהסיטואציה לא מתאימה לזה "כנראה שהייתי צריך לפגוש אותך מתישהו"
הוא עונה חלושות, מתמכר בשקט לעונג שעוטף אותו.
הדקות עברו, ההנאה גברה, השפתיים התחברו להם.
והגלידה למטה ברכב הקטן, מזמן איבדה את מרקמה הקפוא…