האולם היה מלא בקרובי משפחה וחברים. אריה ומיכל ניצחו בגאווה על האירוע.
האושר, היה החמצן היחיד שאפשר היה לנשום באולם.
"אריה" הוא שמע את קולו של אביו קורא לו "המוהל בדיוק נכנס, גש אליו" אביו הורה באצבעו על
היהודי המבוגר שנכנס בשער האולם. זה המוהל שמל את כל המשפחה שלו, את האחיינים הקטנים
והגדולים. אריה מיהר אל המוהל, לוחץ את ידו "נעים מאוד, כבוד הרב. אני אריה, אבי התינוק הקטן".
הם התקדמו במהירות אל עבר מיכל שעמדה בצד, עם התינוק הקטן בידיה הרועדות.
"שלום ומזל טוב לאמא, בואי תניחי את התינוק פה בצד, אני אמשיך מפה" מיכל הקשיבה לקול
הסמכותי, והניחה את התינוק הקטן על שולחן בצד, מוחה דמעה קטנה מזווית העין. המוהל הפך את
התינוק, פתח טיטול, בדק מה שבדק, ובקש להתחיל את הטקס.
אריה צעד אל כסאו של אליהו ברגליים רועדות, לא כל יום הוא מביא את בנו בכורו בבריתו של
אברהם אבינו… אביו כבר ישב על כסא הסנדק, מוכן לקבל את העולל לידיו.
אריה הרגיש שהוא מרחף באולם, נמצא לא נמצא. ההתרגשות וההלם אפפו אותו. ואז הוא ראה –
שמלה כחולה נכנסת לאולם, בשקט בשקט. לרגע אחד הוא הפנה את מבטו, וכבר התחרט…
*
שבועיים קודם לכן…
אריה הביא את מיכל והתינוק הביתה. הכל מסודר, עריסה יפה הובאה כבר מ"יד שרה", מצעים
חדשים נפרשו. צעצועים קטנים מילאו את הסלסלה שעמדה בפינת החדר. אריה היה מאושר, הוא
הביט בנחת במיכל ובתינוק, גאה על ההישג המתוק שלהם. הילד הראשון.
בבוקר אחרי לילה נטול שינה, הוא קם לעבודה, מגרד את עצמו מהמיטה. הוא צריך להתחיל להתרגל
ללילות של בכי, לניסיונות ההנקה של מיכל. הוא אפילו הציע לה בלילה שאולי הוא יתן בקבוק לתינוק,
אבל הדבקות שלה בהנקה, לא נתנה לה לוותר. היא תצליח להניק.
השעות עוברות עליו בעייפות גוברת, הוא יושב במשרד ובוהה קדימה, מנסה להתאפס על המספרים.
"אריה" הקול של מיכל נשמע בהול "אולי תבוא קצת הביתה לעזור לי?" הוא שומע את קול הבכי של
התינוק ברקע, וכבר אורז את המחשב שלו.
"אין בעיה, אני אצא עכשיו, אבל אני לא ממש אוכל לעזור לך עם ההנקה…"
"העיקר תגיע, אפילו רק תחזיק אותו קצת, אני גמורה" קולה שנסדק בטלפון, מרעיד את מיתרי ליבו.
הוא רואה את המזכירה כשהוא יוצא מהמשרד "הי, אני יוצא הביתה לעזור למיכל" השקיות השחורות
מתחת לעיניו מסגירות את העפות הרבה שלו "מבטיח לשלוח יותר מאוחר את הדוחות".
"בשמחה, ילד ראשון. תהנו מזה. הם גדלים כל כך מהר" היא מהרהרת בבנה הבכור, שנמצא כעת
בשידוכים, מקנאה בליבה על האושר של אריה ומיכל.
אריה נוסע מהר, חולם כבר על המגע של התינוק הקטן בידיו. תחילה צריך לשטוף ידיים, לחטא ורק
אז יוכל להסניף אותו קצת. כבר מהמדרגות הוא שומע את הבכי, והלב יוצא אל העולל הקטן. הוא
פותח את הדלת ורואה את מיכל עם התינוק בזרועותיה, ולידה את רותי.
"שלום" הוא אומר בשקט, מנסה להבין את הסיטואציה שנקלע אליה.
"הי, אמרת שאתה לא יכול לעזור לי עם ההנקה, אז התקשרתי אל האחות והיא שמחה להגיע
ולהדריך אותי. נכון יפה מצידה?" מיכל נראתה שלווה, למרות הבכי בידיה. ורותי, בתנועה מיומנת,
מעכה מעט את הפטמה הוורודה ותחבה אותה אל הפה הקטן של התינוק. המבט של אריה ננעץ שם,
לא יכול לזוז.
תנועה כל כך פשוטה, וכל כך אסורה עכשיו.
והוא רק רוצה להחליף את רותי, או אולי את התינוק הקטן, ולהרגיש את הפטמה בקצה האצבע, או
בקצה הלשון… אבל אסור, הוא מתעשת בלית ברירה ונכנס אל המטבח, לעבוד קצת.
אבל המחשבות על רותי, ומיכל והפטמה, לא עוזבות אותו.
למה היא כאן? אולי היא לא קראה את המייל המיוסר שהוא שלח לה? אבל אם היא לא היתה
קוראת, היא כבר היתה יוצרת קשר מעצמה…
הוא נכנס למייל, רק להיות בטוח שאכן שלח את המייל. יש אישור מסירה. הוא נושם עמוק, וקורא
שוב את מה שכתב לה אחרי אותה חוויה על גג בית החולים, או שמא על גג העולם.
רותי יקרה-
אל תכעסי עלי, אני לא מאשים אותך בכלום.
אבל אני מרגיש מזוהם.
שני קולות מתערבבים בתוכי, אחד המצדיק את המעשה )שטוב שלא נעשה(, והשני כועס עלי.
אני מנסה לפשר בין שני הקולות, אבל מחליט בכל מקרה לבחור באשתי ובתינוק.
אני כבר לא עוד ברשות עצמי, יש לי אחריות, יש לי ילד!
תודה רבה לך על התקופה הזו, למדתי הרבה, בעיקר על עצמי. אבל זה נגמר.
בבקשה, אל תגיבי לי על המייל, פשוט דפדפי הלאה.
אריה.
והנה הוא כאן במטבח ורותי יושבת על הספה, מרחק מטרים ספורים ממנו, משחקת בפטמה של
מיכלי אשתו. והלב שלו לא רוצה להאמין.
"אריה" מיכל עומדת בפתח המטבח "אני נכנסת רגע להתקלח, תמשיך לעבוד, אני אסגור את הדלת
שלך, האחות עם התינוק בינתיים. סליחה שקראתי לך סתם".
"הכל טוב, אני אעבוד פה" הוא מחייך אליה חיוך עייף "גם ככה רציתי לחזור מוקדם היום". מיכל
סוגרת את דלת המטבח על אריה, אך דלת המחשבות נשארת פרוצה. אריה זוכר את הפטמות
הזקורות של רותי, עת ישב על הספה בביתה, והיא עליו. משוויצה בגופה המושלם מולו. הוא עוצם
עיניו וטועם בדימיונו את טעם הגוף המשכר, הוא מרגיש את הפטמה בפיו, ואת השניה בין אצבעותיו.
הוא ממולל אותה בעדינות, שומע את הגניחות הקטנות שלה באוזן. הוא ממשיך, מודע לחום שיוצא
ממנה ומחמם את אזור חלציו. היא צמודה אליו, הוא מרגיש את זה טוב כל כך…
קול שיר חרישי מעיר אותו מהדמיונות, האם זהו קולה של רותי? הוא מנסה להבין מה היא שרה.
אבל השירה חרישית והוא לא יכול להרשות לעצמו לפתוח את הדלת.
מילים עפות בחלל הקטן בין הסלון למטבח, ואריה אוסף כל הברה : 'בן לו היה לי… עוד אתמרמר
כרחל, עוד אתפלל כחנה בשילה'…
והוא מדמיין את בנו יחידו, מעורסל בזרועות האשה הזו, שאת סיפור ההפלה שלה הוא עוד זוכר,
'אורי אקרא לו' היא שרה חרש 'אורי שלי'. והוא רוצה לצעוק האורי הזה הוא שלי!! –
אבל הוא מדמיין את פרי האהבה שיכל להיות לו עם רותי, את הילד הקטן שהיה נוצר להם מאהבה
אסורה, שפעת תלתלים כמו של אמא שלו מרקדת סביבו, והעיניים שלו נעוצות בו, כהות, אוהבות.
אבל הוא רוצה לדמיין את מעשה האהבה, לא את הילד.
והוא עוצם עיניו שוב, ולקול הצלילים השקטים, הוא נותן דרור למחשבות.
והוא חוזר לשפת הים, לאותו בוקר יפה שבו ראה את רותי בבגד ים כחול, ועיניו התקבעו על השדיים
המושלמות השמורות בחזייה הקטנה. הוא מרגיש את העור החשוף, את החמימות של העור שנצרב
בשמש לפני הגעתו. אבל בחלומו עכשיו, אין משימת הצלה הרואית או חבר לעבודה בחדר ליד. יש
רק אריה ורותי, ובגד ים קטן שמפריע לו. הוא פורם בזהירות את הקשר על עורפה, נותן לחזייה ליפול
על מותניה, הוא מנשק אותה, טועם את טעם המלח המהול בחול. וזה הטעם שיש לו בפה, טעם גן
עדן, הוא לוחש לה, כזה הוא טעם גן עדן. וידיה כבר מלטפות אותו, ידה מלטפת את הזין הגדל לו,
נראה לי שהוא צריך טיפול, היא לוחשת לו ודוחפת אותו על המיטה היחידה בחדר. הוא לא דמיין
כמה מיטת טיפולים יכולה להיות נוחה כשנמצאים עם האישה הנכונה.
הוא שוכב עכשיו על המיטה הצרה, וראשה של רותי בין רגליו, משחקת בלשונה באבר שלו, וזה טוב
לו. הוא גונח בשקט. ומקיץ מהגניחה, למציאות של דלת סגורה במטבח, והוא פה לבד עם החלומות.
אבל החלומות טובים, והוא רוצה עוד. עיניו נעצמות מאליהן, והפעם הוא במרפאה.
הוא יושב ליד השולחן של רותי, מדבר איתה על הטיפולים, אבל עיניו מקובעות על התלתלים שזזים
עם כל תנוה שלה בחדר, ופתאום החלוק הלבן מחליק וחושף כתף בהירה. אירה קם לנשק את העור
החשוף, שולח יד אל אחורי גבה, מרגיש את הגופיה הקטנה שמכסה בקושי את גופה המושלם. 'רותי'
הוא לוחש לה 'מה את עושה לי?' אבל בחלום, היא לא עונה, רק מנשקת אותו נשיקה מלאת תאווה,
היא נושכת קלות את שפתו התחתונה, משאירה סימן קטן של אודם על פיו. אריה רוצה לנגב את
הסימן, שמיכל לא תגלה, אבל רותי ממשיכה לנשק את פניו, ומשאירה סימני נשיקות קטנות סביב.
השירה בחוץ הפסיקה, אריה פותח מעט את הדלת, רק כדי חריץ, הוא רואה את רותי צועדת בסלון
הקטן, והתינוק הקטן ישן בידיה. היא בדיוק מסתובבת אליו כשהוא רוצה לסגת, שלא תחשוב שהוא
מתבונן בה בחשאי. היא מחייכת אליו ומסמנת שיהיה בשקט "בא תתקרב, תראה איך הוא ישן רגוע".
אריה ניגש מהסס, מפחד להעיר את העולל הרגוע, אבל מראה התינוק הקטן בידיה, מרגיע אותו, הוא
שולח יד ללטף בזהירות את הלחי העדינה, נזהר לא לגעת אפילו לא בחטף ברותי.
"לגבי מה שכתבתי לך…" הוא מתחיל לומר ורותי כבר משתיקה אותו "זה ברור לגמרי. האמת לא
הייתי באה היום אם הייתי יודעת שיש סיכוי שתהיה פה"
"מה שהיה, היה" אריה מסכם במשפט אחד ואחרון, כשהוא שומע את מיכל סוגרת מאחוריה את דלת
החדר שלהם.
"וואו, רותי, אין לי מילים" מיכל נגשת לרותי על קצות האצבעות, נושקת קלות על הלחי של התינוק
"פשוט הצלת אותי".
רותי נפרדת לשלום ואריה חוזר אל המחשב, לסגור את הדוחות שהוא חייב להשלים.
*
בוקר הברית כבר בפתח, אריה ומיכל מתלבשים יפה, גם התינוק הקטן לבוש בבגד לבן שקבל
במתנה מהסבתא המאושרת.
"מיכלי, מה החלטנו לגבי השם?" אריה רוצה לרשום את השם בפתק, מזכרת מחבר ששכח את השם
שהוחלט בבית.
"לא יודעת עדיין, נחליט בין השמות כשנגיע. יש לנו עוד שעה לפחות".
אריה לא רוצה להתווכח איתה, אבל הוא רוצה להיות מוכן. דברים שנעשים בחיפזון, אף פעם לא
יוצאים מוצלח, לדעתו. אבל הוא כבר למד שמיכל הורמונלית, ואין טעם לדחוק בה עכשיו.
האנשים מחבקים אותם, כולם מתרגשים מהלידה של התינוק, מאושרים בשביל ההורים הטריים.
והנה כבר המוהל פה, והטיפול בתינוק בשיאו, ושם? שם עוד אין.
המוהל מתחיל במלאכת הברית, והיין נמזג לכוס, ונטבל בצמר גפן קטן.
ואז הוא רואה את השמלה הכחולה נכנסת חרש לאולם…
"אריה, ויקרא שמו בישראל…?" והדבר היחיד שאריה שומע כעת זה את השירה החרישית של רותי,
את התלתלים הקטנים מקיפים את הפנים הקטנות "אורי" הוא עונה בשקט.
"איך?" שואל המוהל.
"אורי" והפטמה קטנה וורודה נדחפת אל הפה, ואריה לא בטוח של מי הפה ושל מי הפטמה "אורי בן
מיכל".
ומכריזים כבר על השם, והוא רואה את מיכל יושבת בהלם, זה לא היה אף אחד מהשמות שהיו בדף
של השמות. ואיך הוא יסביר לה את השם.
"אוריה בן מיכל" הוא מתקן מהר "אוריה, זה השם".
הוא מרים את עיניו מהרצפה, רואה את החיוך של מיכל, חיוך שמאשר את השם אוריה.
ואריה יודע שעמוק בלב, הוא יקרא לילד שלו אורי.
המולת האנשים וקריאות ה"מזל טוב" מתערבבים מולו. הוא עוד מספיק לראות את רותי יוצאת
מהאולם.
חיים חדשים מתחילים מעכשיו.
הבולבול שלי ממש זקוף וקשה ומדגדג לי בברית מילה שעשו לו 🙊
איבר המילה שלי זקוף לכבודך, ואיתך הוא היה גם זקוף ופועם בברית מילה 🙊
מעניין מי את ?
ואוו. סיפור מטורף.
אין ספק שאת מוכשרת ממש.
מתי את מוציאה ספר?
לא אמרתי שהוא התייבש,
חס וחלילה ממש לא זה היה כוונתי
אמרתי שאני ממש מקווה שהוא לא יתיבש בעתיד….
אלא הסיפורים ימשיכו ,
כל הניואנסים הקנייטשים וההברקות … את מהכותבים היחידים אולי שכ"כ יש לזה ריח חרדי
אנחנו לא לחוצים בלי לחץ……
אבל תמיד מתפללים לגשמי ברכה את יודעת….
לילה טוב
מעריך מאוד
חיים
תודה תודה ותודה
מאחל לך שתמצאי מישהו רציני זיווג המושלם בשבילך שתהני איתו ותעשי איתו פנטזיות וכו וכו
ושזה יהיה בניין עדי עד ,
ואם אין כרגע….
מאחל לך שתמצאי
חיים
דרדסית, דרדסית…
אוי כמה את את מומחית בלשחק לי בלב..
מועכת ומשנה לו צורה, כאילו הייתי פלסטלינה בידיים של אומנית מומחית.
כל סיפור שלך, הוא שיר ענוג של אמא השרה שיר ערס באוזני בנה המונח בידי אמו.
והניואנסים, אוי הניואנסים, כאילו ואת נמצאת בבית חרדי ממוצע.
אילו היית יודעת כמה פעמים ביום, אני מרענן ובודק את האתר, כדי רק לראות את המשפט: דרדסית כתבה……".
משפט אחד אומר לך,
תודה!
אני אגיב חזרה במילה אחת, תודה!!
בכיף ממש ☺
מדהים כרגיל,
סוף מוצלח ויפה
מקווים מאוד.. שהמעיין שלך לא יבש ח"ו
תודה אישית
המעיין לא יבש, רק הזמן…