אפרודיטה – גאולה דרך הביבים – חלק א' + ב' (אזהרת תוכן חריג)

חלק א'

כשהתחלתי לכתוב לא ידעתי כמה אתקדם ואחשוף. רציתי להציב מצבה לג'. כשכתבתי עלו בי הזכרונות. השנים עם ג' היו מפוארות. השנים לאחריו, במבט לאחור – עלובות. התרוממנו לגבהים ארוטיים ואני התרסקתי לקרקע.
"גאולה דרך הביבים" – עליה מוסרית לאחר התפלשות בחטא ובזוהמה.
תקופתי עם ג' היתה עלייה מפוארת למקדש המיניות והקשר הרגשי, שכלי וגופני שקידשנו בשנותינו. החלל שנותר הפך אותי לגופנית בלבד. מסעות האוננות האין סופיים, המפגשים המיניים הנצלניים. תהליך ארוך של השתחררות מתוך חיפוש אחר מה שהיה ולא יהיה עוד. כדברי הנביא מיכה "אללי לי, כי הייתי כאספי קיץ, כעוללות בציר".
שגרת הלימודים הקשים אך מתגמלים, שגרת המפגשים המיניים עם צעירים וקשישים, שכבר סיפרתי עליה, יצרה תחושת יציבות. יציבות מזויפת כמובן. הייתי כ"עוללות בציר" ולא ידעתי זאת. מותו הפתאומי של ג', שעות אחרי החלטתי, בגיל 20, להרות לו, הותיר אותי בוסרית.
ההשתחררות אותה הזכרתי בעבר, הגיעה "דרך הביבים". ככלל אינני נמשכת למפגשי מין מרובי משתתפים, גם לא להשפלות דוחות או כאב. אני קוראת כאן סיפורים קיצוניים, אשר אולי במקורם נחוו באמת ואולי הועצמו או שהינם פרי הדמיון בלבד. הפרק הזה נאמן לאמת והוא על המקום והזמן שחילצו אותי ואיזנו אותי.
עמליה היתה בחורה צעירה כבת 23 שמאסה בחיי הצביעות, הדיכוי וההדחקה של המשפחה והקהילה החרדית בה גדלה. בגיל 20 התנתקה וחיה בבדידות. עמליה היתה בודדה. אני הייתי בודדה. עמליה היתה הקשר היציב היחיד שהיה לי במהלך חמש השנים שלאחר מותו של ג' והוא נמשך 4 חודשים.
עמליה היתה שילוב של אנרגיה מתפרצת ודכדוך מתמשך. בינונית. גובה בינוני, משקל בינוני, חזה בינוני, ירכים מעט קצרות, פנים רגילות. בטן עגלגלה ורכה. לא שמנה ולא רזה. מנומסת, חיוך שקט. שכנה רגילה בדירת קרקע קטנה, בבניין שבו גרתי בחיפה בימי אמצע השבוע. עמליה גרה לבד. נפגשנו מפעם לפעם בחדר האופניים או במכולת השכונתית. שום דבר מיוחד לא היה בה, בעמליה. וכך, ברגילותה כבשה אותי.
יום אחד, כחצי שנה לאחר שעברה לבניין, ראיתי אותה מחלוני, מגיעה בחצי הליכה חצי ריצה, גופה מוטה באלכסון בנסיון בלימה, נמשכת על ידי כלב גדול ואנרגטי, מתרוצץ ומושך אותה בעקבותיו. בשבועות הבאים ראיתי אותה, מפעם לפעם, מוציאה אותו לסיבוב. כל כמה מטרים מלטפת אותו, מתרפקת עליו. עמליה היתה חלק מנוף הבניין והרחוב, עד שערב אחד דפקה על דלת דירתי ושאלה בהיסוס ניכר, אם יכולה לדבר איתי. דיברנו.
השיחה הזאת הפכה את עולמה והחלה את דרך הגאולה שלי. באותו זמן, לא היא לא אני, לא ידענו זאת. עמליה שמה לב לתדירות האנשים השונים, בנים ובנות, שמגיעים ויוצאים מדירתי. היא הסיקה, בצדק, שאני מאוד פעילה מינית וביקשה להתייעץ עימי.
בחורה שגדלה בצניעות קיצונית, גדלה בהדחקה חמורה של מיניותה, לימדה עצמה לאונן, אולם נותרה בתולה. שוחחנו אל תוך הלילה. עמליה היתה הראשונה והיחידה שסיפרתי לה על ג'. לא הכל סיפרתי. סיפרתי מעט על חיינו המשותפים, על תחילת הדרך, מעט על מיניותנו (למתעניינים/ות אני מפנה לסדרה "אפרודיטה והטיטנים" ולפרק ההמשך "אפרודיטה – אני וגופי"). בעיקר דיברנו על התובנות והמסקנות שלי ושל חייה שלה. לאחר שעות של שיחה, בהיסוס ומבוכה גלויים, שאלה אם אהיה מוכנה לבדוק אם היא עדיין בתולה ואם כן ש"אעזור לה"…
על פי תאוריה היתה מאוננת בהחדרת שתי אצבעות בלבד ללא וויברטורים כלל.
"בדקתי אותה", כלומר אוננתי לה עם שתי אצבעות בנרתיק, אגודל על הדגדגן ואצבע אחת בפי הטבעת, לוחצת ומרפה את האצבעות אלו כלפי אלו. מאוננת לה בהתמדה, באיטיות, בסבלנות, מתבוננת ברגליה הלבנות הרועדות, בירכיה הרכות המתכווצות על ידי. מתבוננת באגנה הנדחף כלפי מעלה. מתבוננת בעיניה העצומות בהתרכזות, בעגלי הזיעה על מצחה ומעל לשפתה העליונה, בעוד אני מתאמצת, בשליטה עצמית, שלא ללקק אותם ובקושי מצליחה.
עמליה גמרה בקולות אנחה קטנים ומתוקים. כשהתיישבה הביטה אל תוך עיני, אחזה בידיה את צידי פני ובעדינות נישקה אותי על שפתי. נשיקה עדינה, מרפרפת. נשיקת תודה. "את כבר לא בתולה" אמרתי לה. "כנראה שבהדרגה בקעת ושחקת את קרום הבתולין שלך". בחיוך נפרדה ממני. לאחר שהלכה ליקקתי את אצבעותי הדביקות מנוזליה. ידעתי, עוד ניפגש.
הייתי מודעת לכוחי, ליכולותי, לשליטה שלי ברזי המיניות העמוקים והעתיקים שלימד אותי ג'. נזהרתי. עמליה, תמימה וחסרת נסיון. כשהתחלנו להיפגש, חשבתי שאוכל להכתיב את הקצב ואת המעשים – טעיתי. מלאת אנרגיה ומהורהרת, נלהבת ללמוד, עמליה הזכירה לי את עצמי. גופי הדק, השרירי מול רכותה העגלגלה. אוננו יחד. לימדתי אותה כיצד להגיע לפורקן מתמשך והולך. מוזר עד כמה שזה ישמע, מעולם לא התפשטה לחלוטין מולי. נשארה עם גופיה או עם חצאית מופשלת. אני לעומת זאת, חסרת עכבות, הדגמתי לה, בערום מלא של גופי המהמם, חושפת את אברי האלוהי, כיצד מתרוקנים לפני חדירה אנאלית, כיצד להחדר נכון על מנת למכסם את העונג ולהפחית את הכאב. תלמידה קשובה עמליה. כל פעולה נלמדה ברצינות, בתשומת לב ובדייקנות. מתבוננת ממרחק של סנטימטרים בודדים בפי הטבעת המתרחב שלי עם חדירת אחד הוויברטורים. חשה עם כף ידה את רעד השרירים האורגזמי שלי. בודקת עם אצבע זהירה את מידת המתח של הטבעת האנלית סביב הוויברטור. עומדת בכף ידה את כמות חומר הסיכה הדרוש. מחקה אותי, שואלת על הזוית הנכונה, מבקשת בנימוס את עזרתי.
כבר לא עמדתי בפיתוי, ליקקתי את זיעתה, לימדתי אותה ללקק את אברי האלוהי, לימדתי אותה להתגבר על רתיעתה וללקק את פי הטבעת הפעור שלי לאחר חליצת אחד הוויברטורים הגדולים. רוכנת מעל ראשה עטור התלתלים השחורים, מצמידה את ישבני לפניה, מהמהמת לעצמי את לחן השיר "עטור מצחך זהב שחור, (אינני זוכרת אם כתבו כך בשיר), מצחך מתחרז עם עיניים ואור, (אינני זוכרת אם חרזו כך בשיר), אך למי שתהיי, חייה מלאי שיר". וכך מצמידה ישבני לפניה, מאוננת לה עם אצבעותי הדקות והמטופחות.
גרמתי לה להשפריץ. מראה לה כיצד נוזליה, הניתזים באורגזמה בלתי נשלטת, קיצונית, על פני, שדי, מחליקים במורד בטני, נקווים בין רגלי. הפער בין אנחותיה העדינות, השקטות, העצורות, לבין סערת גופה, הפער הזה שבה את ליבי. היא הראשונה והאחרונה שאת השפרצותיה לא רק שקיבלתי אלא שקיבלתי בברכה. היו נשים שגרמתי להן לאורגזמת על, שהגיעה לכדי השפרצה, אבל מעולם לא נסחפתי אל תוך נוזליהן. כמה שפוטות כאלו הציקו לי ונאלצתי לחסום אותן. עמליה לא הציקה, לא ביקשה מעולם "טיפול" כזה. כשזה קרה, זה קרה. בהכרת תודה היתה מלקקת את נוזליה שלה מפני, ריסי, פי, שדי וירכי.
עונג מצמרר היה חולף בגופה כשליקקתי את זיעתה את מליחותה. אהבנו ללקק זו את זו. שבועות ספורים לאחר שהחלו מפגשנו, לאחר שלמדה לאונן בכל דרך אפשרית עם כל אמצעי אפשרי, אמרה שמכינה לי הפתעה. הסתבר שבנוסף לפגישותנו, היו לה חיים נוספים. הכינה הפתעה שהפילה אותי ונפלתי נפילה שהרימה אותי. גאלה אותי. הפתעה, שבמהלך חודשיים דירדרה אותי מתחת לכל מחסום תודעתי קודם, שברה את השליטה העצמית שלי, שרכשתי בשנותי עם ג' ולימדה אותי כיצד לצמוח מהביבים. להפתעה הזו מגיע פרק נפרד, אם אוכל.

 

חלק ב'

רשמתי מוקדם יותר שעמליה בודדה, כמוני. מצאנו אחת את השנייה. בדידותנו תועלה למין. שתינו כל כך שונות וכל כך דומות. רקע אישי שהוא הפוך לחלוטין ושתינו מרדנו במוסכמות, בציפיות החברתיות בקהילותינו. מצאנו אחת את השנייה, שילבנו את כוחי ונוקשותי ומיומנותי הפיזית והמנטלית עם רכותה, חמימותה ותמימותה, או שכך לפחות חשבתי.
מתוך המסגרת הכופה והנוקשה של חייה צמחה בחורה חסרת גבולות. התלבטתי ועדיין מתלבטת אם וכיצד לספר פרק זה. הגעתי או שכמעט הגעתי להפתעה שהכינה לי עמליה.
עמליה סיפרה לי על אימוץ רוקט, הכלב האפור הגדול האנרגטי שלה. הוא הכניס חיים, חברה וטעם לחיי הבדידות שלה. האנרגייה המתפרצת, השימחה, שאינה תלוייה בדבר, לראותה כל יום, החביבות שלו, הטיולים…"רוקט היה הדבר הטוב ביותר שקרה לה, חוץ ממך" כך אמרה. אני כותבת את הדברים לאחר מעשה ומודה שבולמת את גופי מלהגיב למילים הנכתבות.
עמליה מאוננת, מאוננת בסלון או במטתה, גונחת, כדרכה בעדינות ובשקט, גופה מתקמר ומתפתל. רוקט מגיע מודאג, מפרש את קולותיה ותנועות גופה כמצוקה. מלקק את פניה, היא הודפת אותו, הוא חוזר, מפריע לה להתרכז. הודפת שוב, הוא מלקק את אצבעותיה הדביקות. היא מחזירה אותן לדגדגנה, רטובות ברוק של רוקט ושל נוזליה. רוקט עוקב אחר מסלול הריח וממשיך ללקק את אצבעותיה בעודן נעות על דגדגנה. עמליה מתעלמת ממנו, גומרת, שומטת את ידה על המזרון. לפתע חשה את לשונו המחוספסת, הרחבה, של רוקט, חמה ורטובה, עוברת בתנועות מהירות על שפתי ערוותה, על דגדגנה על פנים ירכיה.
ברגע הראשון היא קופאת, משותקת, חסרת קול. קופאת כפי שקפאה פעם אחר פעם כאשר אחיה הגדול היה מאונן בעמידה מעל גופה הצעיר והבלתי מפותח, שופך את זרעו על בטנה החשופה. שוכבת קפואה מביטה באברו של אחיה, נע בקפיצות קטנות, בדממה, פולט את זרעו עוד ועוד, נגר חם על שיפולי בטנה. קפואה, כאשר מנגב אותה במגבת קטנה וסודית, שעם הזמן הפכה נוקשה מזרע יבש, בעוד קור וגועל מתפשטים בגופה.
שוכבת משותקת כמה דקות, מתבוננת ברוקט המלקק אותה. בהדרגה מתנערת מחוסר האונים, הפעם אשה משוחררת, עצמאית, היא מקבלת החלטה מודעת. היא השולטת במה שקורה. לא מובלת ולא נשלטת. בתנועה איטית, מחושבת היא אוחזת בכרית, מעבירה אותה אל מתחת לאגנה, מגביהה עצמה, מפסקת רגליה ומאפשרת גישה נוחה יותר לרוקט.
עמליה משחררת את שריריה, מרפה את גופה, מתמסרת לתחושות, לוחשת מילות חיבה לרוקט, בזמן שלשונו מבעירה את גופה ללא נשוא. רוקט מתלהב מנוזליה מלקק במסירות וללא אבחנה את ישבנה, פי הטבעת שלה, איבר מינה נדחף אל השפתיים הפנימיות. הכרית כבר ספוגה ברוק ונוזליה, הריח בחדר כבד ודחוס והאורגוזמות מתפשטות גל אחרי גל באין מעצור. חסרת עכבות, חסרת תחושת זמן, מניחה עמליה לרוקט להחריב כל חומה, כל מעצור חברתי, כל גבול תודעתי.
מלאה בהכרת תודה מחבקת את רוקט, מתרפקת עליו מלטפת אותו, קולטת את קצה אברו האדום סגלגל מציץ מתוך נרתיקו. מתבוננת, בהיסוס נוגעת, רוקט מזדקף באחת. היא מרגיעה אותו, משכיבה אותו שוב, ובעדינות נוגעת. אברו בוקע מתארך, מזדקף, מתמלא, וורידים גוונים של אדום וסגול, קצה קטום עם שפיץ מוזר. עמליה סוגרת את אצבעותיה סביב אברו, חלק ולח, ליבה שוקע בקירבה. הידיעה "אני אוחזת בזין של כלב" מכניסה אותה להתקף של קוצר נשימה. באופן ספונטני היא מתחילה לאונן לרוקט, כפי שראתה את אחיה אוחז באברו ומאונן מעליה.
עמליה חצתה את הרוביקון הנפשי. בראשה נתקע המשפט "עמליה ורוקט עושים מין". גופה רועד, כולו. הדופק שלה משתולל. נתזים דקים, דלילים של זרע כלבי ניתזים בהתמדה על בטנו, על ידיה. עמליה בוחנת מקרוב את האורגזמה הכלבית. ביד רועדת היא מעלה טיפות שקופות, מרחרחת, טועמת בזהירות את הטעם חסר התקדים הבלתי מוכר. הפעולה הזאת מזניקה כאב ראש עצום חותך דמוי מגרנה. היא מבינה מה יעזור לה… בכניעה מוחלטת, המוחקת את כל הקווים האדומים שאולי עוד נותרו, היא מרכינה ראשה, מכוונת את קצה האיבר אל פיה ולוכדת את הטיפות עוד ועוד בולעת אותן ובולעת אותן. ידה השנייה מוטרפת על דגדגנה. עמליה יודעת היטב. רוקט עוד יזיין אותה.
ואני, אני שמעתי את הדברים ממנה והעלתי כעת על הכתב. ומתי שמעתי אותם – כאשר עמליה הפכה אותי לכלבתו של רוקט.

4 מחשבות על “אפרודיטה – גאולה דרך הביבים – חלק א' + ב' (אזהרת תוכן חריג)”

  1. טוב מאוד תמשיכי את פרקים.
    הכרתי אחת שהכלב היה מלקק אותה, אותי זה הרתיע כי פחדתי ממחלות שהכלב יכול להעביר לה.
    אבל הבנתי ממנה שיש נשים שאוהבות את לשון של כלב שמלקק אותן, זה ליקוק ועולם אחר היא הייתה אומרת לי.

    הגב
  2. לא כולם אוהבים
    לא כולם מנוסים בזה
    לכן הם לא ידעו להגיב נכונה

    הייתי רוצה לנסות
    עוד יבוא יום

    הגב

תגובות ? (אין צורך להזדהות)