כבר אחרי חצות. השבת יצאה ממזמן.
נפתלי נרדם אחרי ביקור במוקד החירום הקרוב, מסתבר שהיה צורך בכמה תפרים קטנים. כעת הרגל כבר חבושה ונקייה, והוא שוכב לו בין הסדינים הנקיים.
בעלה יצא לחברותא. יש לו הרגל שכזה, בגלל שהוא מלמד נערים בבוקר, אז הוא לא מספיק, לדעתו, לקבוע עיתים לתורה, אז מוצאי שבת היה הזמן שלו.
מירי מדליקה את המחשב, היא חייבת לשלוח לשלמה הבעת תודה על הטיפול בנפתלי שלה. חמש הודעות ממנו מחכות לה בדואר הנכנס. היא מתחילה לעבור עליהן בסבלנות, קוראת את המילים המרגיעות שלו, שומעת את קולו קורא את המילים הכתובות.
היא מתלבטת איך להשיב לו, בנימה רשמית או שלא… אצבעותיה כבר על המקלדת, מרחפות להן בין האותיות, מנסות להקליד רק את מה שנכון להגיד.
* שלמה יקר.
תודה רבה לך על…
היא מתחילה להקליד וכבר מוחקת, יקר?! הוא הרב של הבן שלה, היא צריכה להשתמש במילים אחרות, אולי. היא מתחילה מחדש –
* שלמה, שבוע טוב.
רק רציתי להודות לך על הטיפול בנפתלי. על תשומת הלב הקטנה הזו.
(ואולי, גם תודה על המפגש הקטן בחדר המדרגות)
שיהיו בשורות טובות, מירי.
היא לוחצת על השליחה וכבר מתחרטת, למה היא הוסיפה את ההערה בסוגריים. מה הקשר להודות על זה?! אבל המייל כבר נשלח על פני האתר, ואין דרך להשיב אותו לחוף מבטחים. מירי מחליטה להתעלם עכשיו מהכל, היא מסיימת לסדר את הבית אחרי שבת, מפעילה מכונת כביסה נוספת ופורשת לישון, בלי לפתוח את המחשב פעם נוספת.
הימים שלאחר מכן, עברו עליה בסערת רגשות. מצד אחד הרצון לפתוח לרגע את הצוהר לעולם ההוא. מצד שני, המחויבות שלה לבעלה ולמשפחה.
היא הרגישה איך היא נקרעת בין רצון אחד לאחר, ונותנת משקל רק לקול ההיגיון. את הרגש היא השתיקה לעת עתה.
יום רודף יום, ושבוע וחצי מאחוריה. והמייל נשאר מיותם.
שעת ערב, והיא עסוקה עם הילדים, מנסה לתת תשומת לב לכל אחד, להניח יד מלטפת על הראש, להגיד מילה טובה רגע לפני השינה. וצלצול הטלפון הוא הדבר היחיד שהיא מחפשת עכשיו.
"שמישהו יענה בבקשה" היא קוראת לחלל הבית, בטוחה כי אחד הילדים תכף יענה למתקשר. היא שונאת אנשים שמתקשרים בשעת הלחץ. בטח שוב מתרימים לאיזו ישיבה, היא חושבת בשקט.
"אמא, זה בשבילך" הבת שלה קוראת לה.
"תשאלי מי זה? אם זה תרומות, אני לא יכולה עכשיו" היא ממשיכה לסרק את הבת השנייה, פורמת קשר נסתר בשערות הארוכות.
"הוא אומר שזה חשוב".
"אוף" היא מניחה את המברשת בצד המיטה "חכי פה, כבר חוזרת" היא קמה ממקומה ולוקחת את הטלפון מבתה.
"ערב טוב". שקט…
"ערב טוב" היא אומרת שוב, ושומעת רק נשימה מהצד השני של הקו "מי שם?"
"מירי… אני לא יודע מה להגיד"
את הקול היא מזהה. גל חום מציף אותה. שבוע וחצי עבר. "שלמה, זה לא הזמן המתאים. אני מנתקת כרגע".
"לא!!" הוא קורא אליה "בבקשה, תני לי רגע".
"רגע, אחד ממש" היא עונה ומנסה להתנתק רגשית מהשיחה.
"את לא מגיבה לי למייל. אני דואג לך. לנו." הקול שלו שקט כל כך, היא ממש מתאמצת לשמוע אותו.
"אני בסדר, וכנראה גם אנחנו. ויש לי ילדה שמחכה שאקלע לה צמה" .
"אני אתקשר אחרי תשע בערב, זה יהיה בסדר?"
מירי מנתקת את השיחה בלב הולם, לא עונה תשובה לשלמה. הבת שלה כבר עומדת לידה, המברשת בידה האחת "אמא, את יכולה לסיים לי את הצמה?"
הערב עובר עליה בפיזור דעת, הילדים מתארגנים לשינה, והיא הולכת ביניהם, נותנת הוראות אחרונות על צחצוח השיניים וקריאת שמע, וכבר היא במטבח חזרה, מסדרת את שאריות האוכל והמבט נודד אל שעון הקיר הגדול שבסלון, כבר שמונה וחצי, והבית שקט, והדקות עוברות להן מהר, מהר מדי.
חמש דקות לפני תשע, מירי יושבת על הספה מתוחה, בליבה בפנים, היא מקווה שהוא יפספס את הזמן שקבע. אולי יתעכב בתפילה, אולי אשתו תקרא לו.
אבל שיפספס. או שלא.
שיתקשר כבר, ואם הוא יקדים בדקה, מה כבר יקרה? שיתקשר כבר!!
הצלצול תפס אותה מוכנה.
"שלום" היא ענתה בקול שקט, מקווה שלא ישמע לו מפתה מדי.
"מירי… התגעגעתי לשמוע את קולך" מירי הרגישה את הסומק פושט על לחייה.
"שלמה, אני לא יודעת מה להגיד".
"אל תגידי. בבקשה, אל תגידי משהו שאחר כך תתחרטי עליו. לא לטוב ולא לרע".
מירי הגיבה בשתיקה. הטלפון בידה, והיא שותקת, לא מסוגלת להוציא מילה מהפה. היד שלה רועדת קצת, הלב שלה מזרים דם לגוף במהירות שיא. מזל שהיא יושבת, זה הדבר היחיד שהיא חושבת עליו עכשיו.
"מירי, את עוד פה?"
"כן, פשוט נגמרו לי המילים. ואני לא רוצה להגיד שום דבר שאתחרט עליו".
"תרשמי בבקשה משהו על דף, אני מקריא לך – רחוב השלושה 15, הרצליה. זו דירה פרטית. נהיה שם רק את ואני, גם אם רק נשב ונסתכל אחד לשנייה בעיניים, זה שווה לי הכל".
מירי רשמה את הפרטים ומיד התעשתה. "אתה נורמלי? נראה לך שאני באה איתך לאיזו דירה של נשים מפוקפקות?!"
"מירי, ממש לא. זו דירה פרטית, לא חס וחלילה מה שאת חושבת. בבקשה, תוכלי להגיע לשם מחר בבוקר? אני יודע שמחר זה היום החופשי שלך".
השיחה נגמרה בשקט רועם.
מירי התלבטה מה לעשות. אבל מה יש להתלבט, היא לא נוסעת. וזהו. נקודה.
הבוקר עלה כבר, ביום החופשי שלה, בעלה בדרך כלל מארגן את הילדים בבוקר. כשמירי פוקחת עיניים היא כבר לבד בבית.
פתק קטן במטבח, מזכיר לה את רשימת הקניות שצריך לעשות היום. היא גוררת את עצמה למקלחת, עוצמת עיניים מתחת לזרם המים החמים. וחושבת…
על מקלחת אחרת, בדירה בעיר אחרת.
היא מתנגבת מהר, ומפסיקה לחשוב. אם היא תחשוב, היא תעצור.
אם היא תעצור – היא בחיים לא תגיע להרצליה. ותחזור הביתה בזמן…
שמלה נשלפת מהארון, היא מניחה את הפאה המושלמת שלה, שרק חזרה מחפיפה השבוע, מושחת את שפתיה בוורוד בהיר עדין, והיא כבר ברכב הקטן שלה, נוסעת מערבה. הכביש זז מעצמו, רמזורים, עוד צומת, היא זוכרת את הכתובה בעל פה, ועדיין משננת אותה בשקט. את הרחוב היא מכירה, פעם לפני שנים, הייתה לה חברה שסבתא שלה גרה ממש ברחוב ליד. צחוק הגורל, היא חושבת לעצמה, אם רק הייתה החברה ההיא יודעת לאן הרחוב הזה יגרור אותה שנים אחר כך…
מרחוק היא מזהה את הרכב של שלמה חונה בצד הכביש, היא ממשיכה עוד קצת, לא להחנות את הרכבים קרובים מדי, שמא מישהו יראה ויחשוד.
היא מעיפה עוד מבט מהיר במראה הפנימית של הרכב, והיא כבר בחוץ. לא לחשוב. לא לחשוב.
אם היא תחשוב היא תברח.
אם היא תתן להיגיון לדבר, היא תחזור למטבח להכין ארוחת צהריים.
עכשיו זה רק הרגש, הגיע גם תורו.
היא עומדת בכניסה, ידה נוקשת בזהירות על הדלת, והפנים שנגלות לה מחממות את הלב. שלמה מחכה לה שם, כוס יין לבן בידו האחת, ובשנייה הוא מקבל אותה אליו.
היא מתקרבת אליו בצעד פזיז, נותנת לו להוביל אותה קצת יותר מדי.
היא מניחה לו לחבק אותה, לעטוף אותה בידו החמה. היא מריחה את הבושם שהוא התיז על עצמו, מתערבב לו בריחות מרכך הכביסה.
היא שולחת יד ומחזירה חיבוק, הוא גבוה ממנה, היא מגיעה לו עד לסנטר. וכשהיא מחובקת היא מרגישה את הזקן שלו על הפאה, את הבל נשימתו על השיער התעשייתי. היא מרימה מעט את ראשה ושפתיה מוצאות את שפתיו, חמות וטעימות.
נשיקות קטנות מכסות את שפתיה, הד האלכוהול ממלא את פיה.
"אפשר קצת יין?" היא שואלת, בטוחה כי זה יעזור לה.
שלמה ממהר להגיש לה את הכוס המוכנה על השולחן הקטן. "בואי, תראי לי את עצמך" הוא לוחש לה בשקט.
מירי שותה מעט מהיין, וכבר מרגישה יותר טוב. הרי לא יקרה פה כלום, היא מרגיעה את עצמה. אנחנו שני אנשים בוגרים שיודעים מה הם הגבולות שלנו.
מלשתות יין ביחד, לא יקרה כלום. מקסימום נצחק קצת ביחד…
היא מתיישבת על הספה הארוכה שבסלון המרווח, כמה הייתה רוצה שהדירה הזו תהיה שלה. הכל מרווח ונקי.
שלמה מתיישב לידה, משיק כוסות. "לחיים" הוא אומר ומביט לתוך עיניה. הם שותים בשתיקה, ושלמה מניח את ידו על ברכה. היא לא מתנערת, רק נשענת אחורה, ועוצמת לרגע עיניים.
היד החמה של שלמה נשארת במקומה, ומירי מניחה עליה את ידה. הדופק שלו מורגש, והיא מרגישה את ההתרגשות מתגברת בתוכה.
היא קמה לרגע ממקומה, למלא את הכוס מחדש, והפאה זזה קצת. באופן אוטומט, מירי מחזירה את השערה הסוררת למקומה "אני אחפש מראה" היא אומרת כשהיא מתרחקת לכיוון השירותים.
היא עומדת מול המראה, ושלמה כבר מאחוריה "צריכה עזרה?".
מירי צוחקת. בעלה אף פעם לא הציע לה עזרה עם הפאה, הוא לא הבין איך היא מצליחה להכניס את השיער שלה לתוך הרשת הזו.
"אתה יודע לסדר פאה על הראש?" היא שואלת, מנסה את מזלה.
"מה את יודעת? אם לא תתני לי לנסות, לא תדעי לעולם".
"טוב, אבל בלי שטויות" היא מרגישה איך היין מדבר מגרונה, ומה היא נותנת לו לגעת בה ככה, להרגיש את קצות השיער שלה, אוי לה…
"תעצמי עיניים, אני אגיד לך מתי לפקוח אותן. ותסתובבי אלי, שאני אראה את הזווית של הפאה יותר טוב".
מירי ממושמעת, עוצמת עיניים ורק מרגישה את הידיים של שלמה חופרות לה בראש, מזיזות את הפאה, ופתאום משב של רוח בין שערותיה הבהירות. היא פוקחת עיניים בבהלה.
"ששששש….. לא זוכר שאמרתי לך לפקוח אותן".
"שלמה, זה לא מתאים" היא כבר מחפשת את הגומייה הקטנה שלה כדי לאסוף את השיער, מוצאת אותה זרוקה על הרצפה. היא מתכופפת להרים אותה, מרגישה את ידו של שלמה על גבה, אצבעו עוברת על עמוד השדרה שלה. מירי מזדקפת, מביטה לתוך עיניו.
שלמה מעביר את ידו בין שערותיה הלחות "את כל כך יפה" הוא לוחש, מפחד להרוס את הרגע.
"שלמה, תקשיב לי. אנחנו לא נעשה שום דבר שנתחרט עליו אחר כך, זה ברור, נכון?"
"לא מתחרט על שום רגע שאני איתך, ולא משנה מה יקרה".
"אל תדבר שטויות". העיניים שלו אמיתיות כל כך, זה לא שטויות מבחינתו, היא רואה את האמת עמוק בתוכו, בבעירה הפנימית שלו.
"את יודעת מה אני רוצה שיקרה עכשיו?"
היא ידעה, היא ראתה את זה בעיניו, הרגישה את זה בקצות האצבעות שלו שליטפו אותה, ויותר מהכל, היא הרגישה את אזור חלציו נדחק מולה. אבל היא רצתה לשמוע אותו אומר את זה.
"לא.. רוצה להחכים אותי?" היא מתגרה בו, היא יודעת את זה. מפה המדרון יהיה חלק מדי. אבל כנראה כבר לא ניתן לעצירה.
"אני רוצה להרים אותך על הידיים שלי, ולהניח אותך על המיטה הזוגית שמחכה לנו בחדר הפנימי. ושם מול המראה הגדולה שבחדר, אני אפשיט אותך לאט לאט. עם הפאה כבר התחלתי, אז השלב הבא יהיה עם השמלה. אני ארים אותה גבוה מעל הראש שלך, ואנשק אותך בצוואר תוך כדי. ואחרי השמלה, את יודעת מה יהיה אחריה?"
"אחרי השמלה? אני אמורה לנחש?"
"אחרי השמלה, אני אוריד לך את הנעליים והגרביונים, ואנשק את רגלייך, מקצות האצבעות ועד מפגש הרגליים, מרכז התאווה".
מירי מרגישה כבר את ההתרגשות והרטיבות בין רגליה, את הפרפור בבטן התחתונה, ושלמה ממשיך. "את תשבי לך במרכז המיטה, רק בבגדייך התחתונים, שאני מקווה ומאמין שהם הכי יפים שיש לך, ולבשת אותם לכבודי".
מירי לרגע אחד ניסתה להיזכר מה היא לבשה אחרי המקלחת, הרי אז, לא ממש חשבה שתעמוד בסיטואציה שכזו. ואז היא נזכרת, היא לבשה סט חמוד שיש לה. היא קנתה אותו מזמן בקניון בעיר הגדולה, באיזו יציאה לרופא מומחה שם. בעלה אז חשב שזו סתם הוצאה מיותרת, אבל היא הסבירה לו שהיא אוהבת להתפנק בתחרה יפה. הבוקר במין אינסטינקט רגעי, היא שלפה אותו ממעמקי המגירה.
"להמשיך?" שלמה שואל כשהוא רואה שמבטה של מירי נודד לו. ידיו עדיין מקיפות את גופה, הוא מתאפק לא לתחוב אותן עמוק בתוך השמלה היפה.
"רק אם נראה לך שצריך להוריד עוד משהו" היא ירתה את התשובה, יודעת שפגעה בדיוק בנקודה הנכונה. היא הרגישה את שלמה משתפשף בה קלות, עוזר לאיבר שלו לגדול עוד קצת.
"את יודעת שלא תהיה לנו דרך חזרה, נכון?"
"למה אתה מתכוון דרך חזרה? תאמין לי, לא יהיה בינינו שום מגע אינטימי מדי" היא מחזירה אותו רגע לצלילות, למציאות.
"מה שאת תחליטי" הוא אומר ומתרחק לרגע, חושף מולה את גבריותו המתפקעת במכנסיים השחורים "בכוח לא יהיה כלום, מקסימום אני אמצא את עצמי לרגע במקלחת" הוא מחייך אליה, משתיק את תאוותו.
מירי הבינה פתאום. הוא רוצה, היא חוששת. אבל גם חוששת לסרב, שלא יברח לה הקשר הזה, שלא יעלם שלמה ככה פתאום. "אני מבקשת סליחה, לא הרסנו לעצמנו?"
"הרסנו? מה פתאום. בנינו היום עוד קומה בבניין שלנו, הכל טוב מאוד" הוא נושק לשפתיה העדינות, מעביר עוד אצבע על קדמת החזה שלה, מרגיש את הבליטות הקטנות של שדיה המושלמים. מירי לא נרתעת הפעם.
"רק על השמלה" היא אומרת לו, ומחזירה את ידו אל שד ימין. שלמה מרגיש את הפטמה מזדקפת מולו דרך הבד, ורואה את הברק בעיניה של מירי. רק על השמלה, הוא אומר בשקט. וידיו כבר מעסות את הגוף הרך והמתוק.
הוא מקרב אותה אליו, מנסה את מזלו דרך פתח הצוואר הצמוד של השמלה, אבל אפילו פתח ראייה אין משם.
"שמלה צנועה" הוא לוחש לה.
"ככה צריך, לא?"
כן, כנראה. הוא לא עונה לה, יודע שתשמע את מפח הנפש שלו מבעד המילים.
"אני חושבת שכדאי שנלך כבר" היא אומרת כשהשעון מצלצל להורות על השעה אחת.
שלמה מביא את הפאה שהונחה על הכיסא הקטן "תני לי, אני אחבוש לך".
מירי מפקירה את שערותיה בידיו, הוא אוסף אותן לפקעת קטנה, ומכניס ישר לתוך הפאה. הוא מנסה למתוח את הרשת על הראש, אך לשווא.
"עזוב, אל תנסה אפילו" היא מחייכת אליו ומסדרת ברגע אחד את השיער ההוא על ראשה.
מירי ברכב שלה, חזרה למזרח.
חזרה לחיים האמיתיים שלה, לילדים, לבעל.
אם הפאה הייתה יכולה לדבר, היא חושבת לעצמה.
תודה לך, סיפור יפה. את לא מאכזבת..
בכיף
מעולה!!
פשוט תודה ענקית.
מה לגבי לפתוח סיפורים ישנים פה באתר ולהוסיף להם חלק נוסף ספציפית לקצרים להוסיף חלק ב?
לאילו סיפורים למשל?
נהדר כתיבה נהדרת בצורה מיוחדת ואמיתית
שלמה אל תמהר יש לך המון זמן
כמה שיותר לאט יותר בטוח, שלבסוף היא תתגרה חזק וביותר ביטחון עצמי שלה ותתפייס ואולי אף תבקש עוד עוד
ולהמשיך כך לחיות ביחד ולא להודיע לאף אחד
תודה.
אין לך מושג כמה זמן יש לו…..
מצוין לאט לאט וזה מעולה אני חושב שבפעם הבאה שיצרים שלהם התלהטו הם עדיין לא ישכבו לגמרי אלא רק ימשיכו במיזמוז עם הבגדים אולי טיפה פחות בגדים אבל עדיין שלא ילכו עד הסוף
תודה.
ההמשך כבר כתוב.
סבלנות…