אנה מריה וההגמון

ובכל זאת, כשראו את הזרג הענק מול הכוס הקטנטן, זוחל בינות הירכיים הלבנבנות והרכות של אנה מריה, היתה באוויר רוח של התעלות. הקהל החל בקריאות קצובות ואפילו מחיאות כפים. הראש הכדורי הגדול של הזין המתוח בזיקפה שרק המשרתים בקודש זוכים לשכמותה כבר נגע בבשר הורדרד והטרי של אנה מריה
רחשי התפילה עלו מכל עבר. אם המינזר כרעה על ברכיה והצטלבה שוב ושוב בכוונה יתרה

 

אנה מריה התעוררה לקול דפיקות עזות על הדלת
היא קמה ופתחה את דלת חדרה, בפתח עמדה האחות מרי.
"אם המינזר ביקשה שתגיעי אליה, ההגמון מגיע והיא רוצה שתארחי אותו"
אנה מריה לבשה בזריזות את גלימתה האפורה, בלי ללבוש דבר מתחתיה, שטפה את פניה והתלוותה לאחות מרי.
אם המינזר כבר חיכתה להן בחדרה, יושבת זעופה מאחורי שולחן המהגוני הגדול והריק שלה.
"למה לקח לכן כל כך הרבה זמן?" שאלה
"לא הצלחתי להעיר אותה" ענתה האחות מרי
"טוב, עוד כמה דקות ההגמון יגיע והוא אוהב דיוק, כמו שאת יודעת, האחות מרי"
"כן" אמרה האחות מרי וחייכה. היא הכירה היטב את ההגמון
הדלת נפתחה וההגמון נכנס בצעד נמרץ כשמאחוריו שני העוזרים הנאמנים שלו.
אם המינזר ניגשה אליו, כרעה ונשקה את ידו.
"הוד קדושתך ההגמון, תכיר בבקשה את האחות הצעירה אנה מריה שהצטרפה אלינו לא מכבר" אמרה אם המינזר וסימנה לאנה מריה להתקרב.
ההגמון הביט בה, דקת גיזרה וילדותית למראה.
הוא הושיט את ידו והעביר אותה על פני כל גופה של אנה מריה, מן השיער עד לישבן החטוב הכדורי והקטנטן שלה.
"קצת קטנה, לא? היא לא תוכל לקלוט אותי" אמר בחיוך
"אל תדאג הוד קדושתך, היא תהיה בסדר"
"טוב, בואו נלך לערוך את התפילה קודם כל. כל הנזירות בוודאי מצפות לכך" אמר ההגמון וכולם ליוו אותו לחדר התפילה הגדול

 

אנה מריה בחדר התפילה
כל הנוכחים בחדר של אם המינזר מיהרו בעיקבות ההגמון אל חדר התפילה. ההגמון נעמד בטבעיות ליד המזבח והחל לנהל את התפילה כמו תמיד. הקהל הגדול שכלל בעיקר נזירות בגלימות האפורות שלהן, קשוב ומרוכז בתפילה אפף את המזבח וההגמון הרטיט את הלבבות.
ואז, הוא קרא לאנה מריה שתצטרף אליו. הוא הני את הנזירה הצעירה והקטנה בזרועותיו החזקות והשכיב אותה על המזבח. שני עוזריו הנאמנים הפשילו את הגלימה שלה לצדדים ומול ההגמון רב הכוח נגלה כוס ורדרד מגולח ויפה עד כדי כאב. ההגמון פתח את הגלימה ולקולות ההתפעלות שמסביבו, הניף את הזרג הענק שלו, שהיה מפורסם בכל רחבי הבישופות. הוא כיוון אותו לעבר הכוס הורדרד ועמד לשפד את הנזירה הקטנטונת והתמימה כל כך – אנה מריה. הקהל סביב רגש. תערובת של התפעלות וחשש. היו כמה נזירות שהצטלבו ונשאו תפילה בשקט. ההגמון לקח את הזמן, הוא נהנה מן ההערצה של קהל הנזירות. הוא ידע עד כמה הזין הענק שלו מלהיב את הנזירות החביבות וישרות הדרך. לא מעטות מהן כבר טעמו את טעם הזין המופלא שלו ואת טעם המיץ הלבן והסמיך שהוא משחרר. ובכל זאת, כשראו את הזרג הענק מול הכוס הקטנטן, זוחל בינות הירכיים הלבנבנות והרכות של אנה מריה, היתה באוויר רוח של התעלות. הקהל החל בקריאות קצובות ואפילו מחיאות כפים. הראש הכדורי הגדול של הזין המתוח בזיקפה שרק המשרתים בקודש זוכים לשכמותה כבר נגע בבשר הורדרד והטרי של אנה מריה
רחשי התפילה עלו מכל עבר. אם המינזר כרעה על ברכיה והצטלבה שוב ושוב בכוונה יתרה

מטאמורפוזיס
ואז זה קרה! הלוליטה הקטנטונת, אנה מריה הצנועה והחסודה, זינקה מן המזבח ונעמדה מול ההגמון. היא הביטה היישר אל תוך עיניו ואחזה בידו. ההגמון היה מופתע ומוקסם בעת ובעונה אחת. כמו מאלפת אריות בקירקס, היא הורידה אותו על ברכיו, בלי שוט, במבט עיניה ובמגע ידה הרכה. היא דיברה איתו בשקט, וההגמון ציית לה כאילו היה חתלתול מאולף.
ההמון השתתק לחלוטין. סיכה לו נפלה על ריצפת השיש של אולם התפילה היתה נשמעת בכל האולם. הלוליטה, אנה מריה הקטנה, הורידה את ההגמון על ברכיו.
אם המינזר הצטלבה שוב ושוב, מביטה במחזה כלא מאמינה. אנה מריה התקרבה אל ההגמון והדביקה את הכוס שלה ישר אל פיו.
"לקק" היא אמרה בשקט, בקול רך אך צלול
וההגמון ליקק את הכוס שלה, את השפתיים הקטנות שנפרשו לצדדים.
"תכניס את הלשון" פקדה שוב, וההגמון ההמום, הכניס את לשונו ועינג את אנה מריה.
"תמצוץ את הדגדגן" המשיכה לתת הוראות
וההגמון ציית.
היפוך התפקידים היה מדהים. חלק מן הנזירות שכבר ידעו את הזין הענק של ההגמון ואת השליטה המוחלטת שלו, שקיבלו את הזין שלו, מי בכוס ומי בחור האחורי שלה, לא האמינו למראה עיניהן. השקט היה מקפיא דם. אנה מריה המשיכה לחלק הוראות וההגמון ציית. הוא עינג אותה מול כל קהל הנזירות, מול צאן מרעיתו הנאמן. היה בזה אלמנט של השפלה וכניעות שנראה כלא יאומן אנה מריה הקטנה, הכמעט ילדה, הורידה את ההגמון המאיים על ברכיו והוא ציית ועינג והכל בשקט, ברוך, בלי להרים את הקול, בלי שוט ובלי עזרים כלשהם. בקולה הענוג הלוליטה ציוותה וההגמון מילא את הפקודות.
זה נמשך דקות ארוכות עד שלבסוף אנה מריה גמרה בהשפרצה על פניו של ההגמון.
"ועכשיו תאונן מולי" פקדה, וההגמון על ברכיו אחז בזרג המאיים שלו, מושא הפחד והתשוקה של כל הנזירות, והחל לשפשף לאיטו. אנה מריה ירקה על הזין הזקור פעם ועוד פעם ופקדה: "מהר יותר" וההגמון מילא את ההוראות בדייקנות
שני עוזריו ההמומים הביטו במתרחש כלא מאמינים למראה עיניהם. אם המינזר הצטלבה כל כך חזק שהיה חשש שמא תעשה חורים בגלימתה.
ההגמון גמר לתוך כף ידו כשאנה מריה עומדת לידו ומביטה בו.
"לקק" פקדה. וההגמון ליקק.
השקט של חדר התפילות הפך לאיטו לרחש הולך וגובר.
ההגמון עולה לעולה על המזבח
הרחש הפך לקריאות התפעלות ולמחיאות כפיים. אנה מריה הביטה בקהל הנזירות וחייכה.
"אתה יכול לקום" אמרה להגמון הגדול והוא קם, גבר גדול ומרשים, גבוה מן הלוליטה שזה עתה הורידה אותו על ברכיו, בראש שלם לפחות. הוא הביט באנה מריה מצפה בשקט למוצא פיה.
"עלה על המזבח" פקדה. וההגמון ציית לה כמו היה כלבלב מאולף.
"שכב על גבך" ציוותה וההגמון שכב, גופו הגדול בולט משני צדדיו מן המזבח.
"תן לי" הורתה לאחד מעוזריו ונטלה ממנו שוט ארוך מעור שחור, שוט בו נהג ההגמון להשתמש מדי פעם.
"תחזיקו אותו משני הצדדים, שלא ייפול" הורתה לעוזריו שאחזו משני צידיו של ההגמון בשולי גלימתו הפרושה על המזבח ושמרו שלא יחליק חלילה, והלוליטה הקטנה, אנה מריה הנזירה התמימה בעלת המראה הילדותי, החלה להפליא בהגמון את הצלפותיה. היא החלה בהצלפות קלות ולאט לאט הגבירה את העוצמה. ההגמון ספג בתחילה בשקט, אבל ככל שההצלפות גברו הוא החל לפלוט אנחות כאב עם כל הצלפה. אנה מריה לא חייכה, לא הוציאה הגה מפיה, רק התמידה בהצלפות כשהיא מכוונת אל כל מקום בגופו הגדול של האיש החשוב ששכב על המזבח נתון לחסדיה. ההצלפות התגברו וההגמון התפתל מכאב. למרבה הפליאה של כל הקהל שהביט במתרחש בעיניים קרועות, ככל שעוצמת ההצלפות גברה, כן עלתה והתעצמה בחזרה זיקפתו של ההגמון. אנה מריה בכוחות שאיש לא יכול היה להעלות על דעתו שיש לה, הצליפה בהגמון כשהיא מקפידה לחלק את ההצלפות סביב סביב ורק לעיתים רחוקות מקצה הצלפה לזרג המאיים שלו, נזהרת שלא להגזים ושלא לפגוע בזיקפה. היא הצליפה והביטה בקהל הנזירות.
ואז, כשהקהל הולך וקרב, סוגר סביב במזבח מעגל צפוף ורוגש, הבחינה אנה מריה באחות מרי, האחות שסבלה את נחת זרועו וזירגו של ההגמון יותר מכולן.
"בואי" אמרה לאחות מרי
"עלי עליו, זייני אותו"
האחות מרי, קיפצה בקלילות על המזבח, ומבלי להוריד את גלימתה התיישבה על הזרג הגדול. זה לא לקח ממנה כל מאמץ. היה ברור שהכוז של האחות מרי ידע כבר את הזרג הענק לא פעם ולא פעמיים ומרי פשוט החליקה עליו והחלה לעלות ולרדת מעליו בעליצות.
זה היה מראה מופלא, אנה מריה הלוליטה הקטנטונת הצליפה בהגמון הגדול בעוצמה שלא נראתה כמוה במינזר. אם המינזר הצטלבה הלוך וחזור כל עוד רוחה בה, האחות מרי הנזירה הממושמעת רכבה על ההגמון כאילו היה סוס בקרוסלה, עוזרי ההגמון אחזו בגלימתו המופשלת לצדדים בעודם תומכים בו שלא יחליק מן המזבח והקהל רגש ורחש בהתרגשות. עבודת האל ברמה הזו, מעולם לא נראתה במינזר, בוודאי לא באולם התפילה
מרי, מחוייכת כולה גמרה ונשכבה על חזהו של ההגמון.
"את יכולה לרדת" אמרה אנה מריה.
"עוד מישהי בקהל מעוניינת? שאלה אנה מריה

Loading

4 מחשבות על “אנה מריה וההגמון”

תגובות ? (אין צורך להזדהות)

דילוג לתוכן