אמא של חגית

מאת רב און

זה לא שאף פעם לא הייתי אצלם בבית. דווקא הייתי מדי פעם, כשאמא שלי שלחה אותי לבקש כוס סוכר, או שתי ביצים שחסרו לה להכנת עוגה. אבל זה היה תמיד בנסיבות כאלה, שאני נכנס לשם לזמן מוגבל, מחכים לי חזרה בבית. הפעם – טוב הפעם זה משהו אחר. תעבורנה עוד כמה שעות עד שיגיעו. והמקלחת, ממתי מתקלחים אצל השכנים?

אתם כמובן תסלחו לי על אי הדיוק בפרטים, ועל זה שאני משלים את חלקם מהדמיון. עברו כל כך הרבה שנים מאז, והזיכרון מתעתע בי. אבל דמותה של אמא של חגית נחרתה כל כך עמוק בדמיוני, שאינני יכול לשכוח אותה.

המשפחה של חגית היו השכנים שגרו מעלינו למעלה. חגית צעירה ממני בחמש שנים, ובגילים שבהם אנו מדברים ההפרש הזה היה משמעותי. בשבילי חגית היתה סתם ילדה יפה, ולא שום דבר מעבר לזה. אבל אמא שלה היתה אשה, 'שאפה' היתה אז המלה. היום אומרים 'כוסית', זה דומה אבל לא ממש אותו דבר.

הטירונות בבסיס שכוח האל בצפון התארכה לתוך החורף הקשה. מסעות האלונקה למיניהם סחטו מאיתנו כל טיפה של אנרגיה, וכל שבת שלישית שיצאנו בה הביתה היינו מבלים כולנו, כך דיווחו כל חברי למחלקה, בשינה ארוכה מבלי להוציא רגל מהמיטה החמה. דמיינו לעצמכם, פלג אוהל מתנפנף ברוח, ניילון קרוע המנסה לשווא למנוע את חדירת המים אל הבד הספוג, תעלת ניקוז שמזמן עלתה על גדותיה ונימוחה כמו ארמון על חוף הים בשעת הגאות, וקרקע שלמרות שהיא ספוגת מים היא עדין לא הביצה שבחוץ שבה טובעים בבוץ עד הברכיים. עכשיו, דמיינו לכם בית מחומם בתנור מרכזי, מיטה מזמינה, כרית רכה, ושמיכת פוך. למישהו יש בכלל רצון לצאת משם?

היו כמה חבר'ה שעדין היתה להם חברה. היה להם כיף לקבל ממנה מכתבים בשבתות שנשארנו במאהל. מה שהכי חימם להם את הלב היתה כמובן הקנאה שלנו בהם. אבל כשנאלצו סוף סוף לצאת הביתה ולהתעמת עם החברה, שרצתה כל הזמן לקחת אותם לחברות שלה, ולהשוויץ בחבר הקרבי שלה, הם היו מתחרטים על כל העסקה.

טוב, בטח לא בגלל זה נשארתם עד כאן. אתם מחפשים את האקשן, והאקשן עוד יגיע. אבל לפני כן, אני רוצה לספר לכם על אמא של חגית. היא היתה מורה לספורט בבית ספר תיכון. לא בית הספר שאליו שלחו אותי הורי. היא לימדה בתיכון מקצועי שבו למדו בעיקר ה"פושטקים" אותם שהיום יקראו להם "ערסים", נגרות, דפוס, וכאלה. אותי שלחו כמובן לבית ספר עיוני, למגמה הריאלית.

אחד החברים מהשיכון למד חרטות בתיכון המקצועי, וסיפר לי על אמא של חגית. היא היתה מורה קשוחה שהחזיקה את התלמידים קצר. לאחר חודש של ניסיונות לבדיקת גבולות, משחקי מנהיגות וכאלה, למדו כל התלמידים הנתונים למרותה לעמוד במשמעת הקשוחה שדרשה בשיעורים. גם בהפסקות, כשהיתה התורנות שלה להשגיח על המגרש לא העז אף אחד מהתלמידים להחציף אליה פנים.

כשהיינו נפגשים במדרגות, הייתי אומר לה תמיד בוקר טוב, שלום, ערב טוב, בנימוס המתבקש מנער כלפי מבוגר. והיא היתה תמיד עונה בחיוך קל. אף פעם לא הצלחתי לקשר בין השאפה החייכנית של חדר המדרגות, ובין המורה הקשוחה מהתיכון המקצועי. אבל פתרתי את הסתירה בכך שכנראה החיוך הוא רק מסכה, להסתיר את אישיותה האמיתית, הנוראה.

אני מקווה שאתם לא ממש נדהמים לשמוע, שאמא של חגית מילאה את הפנטזיות שלי. גלילים שלמים של נייר טואלט נצרכו על מנת לנגב אותה מעל בטני וחזי. פעם היא קשורה לעץ, פעם לספסל ביער. אני מצליף בישבנה בשוט, בחגורה, בענף מזדמן. תמיד היא צורחת. גם כשאני חודר אל בין עגבותיה, מחדיר את אותו איבר שמענה אותי כל כך בייצרו, מחדיר אותו אל תוך תוככי תוכה, היא צורחת. אבל אז הצריחה שלה מתחלפת לצריחת תענוג. "עוד, עוד," היא צורחת, "עמוק יותר, חזק יותר".

נער מתבגר, והפנטזיות שלו. כאילו שלכם לא היו פנטזיות משלכם. הו, כמה רחוק הייתי מוכן ללכת, על מנת לקבל את אמא של חגית לתחום שלטוני לשעה אחת.

ובאותו חורף גשום שבו נפתח סיפורינו, באחת הפעמים בה שבתי מן הטירונות. מעשה שטן, או סיוע משמיים, הוחלט לשחרר אותנו ביום חמישי בשלוש אחר חצות – כלומר ביום שישי לפנות בוקר. האוטובוס המיוחד שהזמין הבסיס הסיע אותנו לחיפה, ובשעה שש בבוקר ישבנו כבר איש איש על האוטובוס של אגד המסיע אותו אל ביתו.

באותן שנים פלאפונים היו עדיין הזייה במוחו הקודח של מהנדס אלקטרוניקה מתוסכל, והטלפון הציבורי בתחנת אגד היה מקולקל. כשהגעתי הביתה, לא היתה שם נפש חיה, ומאחר ולא היה ברשותי מפתח לדירה, נותרתי לרבוץ בחדר המדרגות הקר והחשוך. לא היה לי כוח לקום כל פעם להדליק את האור לדקה, וגם את הפטנט עם הגפרור לא יכולתי לעשות. אני לא מעשן, כך שלא היו ברשותי גפרורים.

ככה עוברת שעה או יותר, ואני כבר רדום לגמרי, בטח נוחר למרות שאף פעם אני לא יודע. "היי, חייל, קום", אומר לי המ"כ, ואני קופץ מיד לדום. תפסו אותי ישן בשמירה. אני כבר יכול לשכוח מלצאת שבת. "אה, זה אתה, דודי", אומרת לי המ"כ, "מה אתה שוכב פה בחדר המדרגות? למה אתה לא נכנס הביתה?"

"אין לי מפתח, אמא של חגית", אני מתנצל.
"ומתי ההורים שלך חוזרים?" היא מתחקרת.
"בטח בצהריים", אני משיב לה. ולכם התמהים אזכיר שבאותן שנים עדין היה נהוג לעבוד בימי שישי, חצי יום עבודה.
"טוב, בוא תיכנס אלינו הביתה, דודי", אומרת לי מושא חלומותי, "אולי תרצה גם לעשות בינתיים מקלחת."

זה לא שאף פעם לא הייתי אצלם בבית. דווקא הייתי מדי פעם, כשאמא שלי שלחה אותי לבקש כוס סוכר, או שתי ביצים שחסרו לה להכנת עוגה. אבל זה היה תמיד בנסיבות כאלה, שאני נכנס לשם לזמן מוגבל, מחכים לי חזרה בבית. הפעם – טוב הפעם זה משהו אחר. תעבורנה עוד כמה שעות עד שיגיעו. והמקלחת, ממתי מתקלחים אצל השכנים?

לא יכולתי להתנגד. הייתי מאוד עייף, וכושר השיפוט שלי לא היה בשיאו. נגררתי אחרי אמא של חגית לקומה העליונה, ואת התרמיל הנחתי בהול בכניסה לבית, במקום שבו היא אמרה. נכנסתי לחדר האמבטיה, וסגרתי אחרי את הדלת. לא היה מפתח בדלת, ועל כן לא נעלתי. אבל גם לא היה צורך לנעול, היינו לבדנו בבית, ומאחר והיא ידעה שאני באמבטיה, לא היה חשש שמישהו יתפרץ פנימה וימצא אותי במערומי.

השמפו שלהם היה מאוד ריחני, ואני סיבנתי בו את שער ראשי הקצר ואחר כך גם את שאר גופי. כשהגעתי אל בין המפשעות, מין חום נעים התפשט בגופי, והחלתי לסבן במרץ את השרביט הזקור שבין רגלי.

הדפיקה בדלת הרעידה אותי.
"הבאתי לך מגבת נקיה, דודי. אני משאירה אותה על הידית של הדלת."
"זה בסדר", אמר מישהו אחר, לא אני, "אני מאחרי הווילון, ואת יכולה להיכנס ולשים אותה בפנים".

הדלת נפתחה, וצחוק קצר נשמע. היא נכנסה פנימה ובידה מגבת גדולה וריחנית.
"הנה, אני מניחה אותה כאן, על סל הכביסה." אמרה, והוסיפה: "נצטרך להחליף את הווילון הזה, מסתבר שהוא שקוף כמעט לגמרי."

עזבתי את החבר בבהלה. נתפסתי בקלקלתי. זה לא כל כך נעים שהשכנה תופסת אותך כשאתה מאונן. זה עוד פחות נעים כשזה קורה אצלה במקלחת. זה הכי פחות נעים, כשאתה יודע בעצם שפינטזת עליה.

כל העניין היה ללא ספק מתוכנן על ידיה. מפני שהתגובה שלה לבהלה שלי היתה כל כך בלתי ניתנת לצפייה. היא פשוט הסיטה הצידה את הווילון, והחלה מלטפת את הזין שלי בידה הענוגה. אלמלא הייתי כל כך מופתע, בטוח שהייתי מתפוצץ במקום ומשפריץ עליה. אבל, היא לחצה לי על בסיס השרביט, ועצרה את השטף המאיים. בידה השניה הורידה את שפופרת המקלחת שהיתה תלויה בתור טוש מעל ראשי, והרטיבה את כל האזור, מסלקת ממנו את שאריות השמפו.

מה היא עושה, למה היא התחילה? למה היא מפסיקה? אם מישהו מכם יאמר שהוא לא היה מבולבל לגמרי במצב שכזה, אני אקרא לו שקרן, אפילו אם אצטרך אחר כך להגן על עמדתי בדו-קרב בכל כלי נשק שיבחר.

היא ירדה על ברכיה, ומשכה אותי אליה. ואז, עטפה את הזין הזקור שלי בשפתיה האדומות והחמות, והחלה מוצצת אותו בתאווה. עד אז, חשבתי שמציצת זין זה משהו שרק זונות עושות. כמובן שפנטזתי על זה שהיא מוצצת לי, אבל רק כשהיא קשורה, ואני מכריח אותה. והנה, היא מוצצת לי את הזין, ואפילו רשות לא ביקשה ממני.

"בוא, תצא מהמקלחת, ותן לי לנגב אותך".

פסעתי החוצה כמי שקפאו שד. למה היא לא המשיכה למצוץ לי עוד קצת? נתתי לה לנגב אותי, ולסרק את הבלורית הקטנה שלפדחתי. היא עטפה אותי במגבת הגדולה, אחזה בידי, ומשכה אותי אחריה, אל חדר המיטות שלהם. שם, פשטה מעלי את המגבת, וספק הורתה, ספק הזמינה אותי לשכב על המיטה.

היא היתה לבושה בבגדי ספורט, מכנסונים קצרים, חולצת טי, ונעלי ריצה. שערה הארוך היה אסוף בקוקו, לזנב סוס ערמוני. כנראה היתה בדרכה למטה, לרוץ קצת מסביב לשיכון כפי שנהגה לעשות מדי פעם. היא היתה כל כך סקסית בעיני, ששוב עמדה זיקפתי והרקיעה שחקים. היא כרעה על ברכיה למרגלות המיטה, ולקחה את כף רגלי בשתי ידיה. לאחר מספר ליטופים ולחיצות עיסוי בכף הרגל, קרבה אותה את פיה, והחלה למצוץ לי את הבהונות. בוהן אחר בוהן, מעבירה את לשונה בחריצים שבינותן. התחושה היתה חדשה עבורי, אבל נעימה ביותר. היא התענגה על מעשיה, ואני, ככלי נתון בידיה, לא אמרתי מלה.

לאחר דקות רבות של עינוג שכזה, היא חדלה. ואז עברה לצד המיטה, וייצבה את גופה האתלטי במה ששנים אחר כך אקרא לו ישיבת השפחה. ברכיה מקופלות תחתיה, וישבנה על עקביה. כך ישבה, גופה זקוף, ופניה מביטות בי ברוך.

אזרתי אומץ ושאלתי אותה:
"למה הפסקת?"
"לא אמרת כלום, אז חשבתי שאולי אתה לא אוהב את זה".
"לא, להיפך, זה היה לי נעים מאוד", השבתי.
חיוך של סיפוק עלה על פניה, אבל נעלם חיש מהר.

"למה את יושבת ככה שם? למה את למשל לא מתפשטת?" מי זה שמדבר? האם זה אני? מנין היה לי האומץ לומר לאמא של חגית מלים שכאלה?
"לא ביקשת ממני להתפשט, אז נשארתי כך."
"תתפשטי", אמרתי, באותו טון שהייתי נניח אומר 'בבקשה' אילו הגשתי לאורחת כוס מים.

שיכלה את ידיה, והניפה את חולצת הטי מעליה. התגלו זוג שדיים בגודל בינוני, מוצקים, עטופים בחזיה עם תחרה. שלחה את ידיה לאחור, לפתוח את הקרסים.
"חכי", אמרתי לה, "קודם המכנסונים".

היא קמה ממקומה, ונעמדה בתנוחה מגרה. דחפה שני אגודלים אל תוך הגומי, ואט אט השילה מעליה את המכנסונים הירוקים, עד שנפלו על הרצפה. אזי פסעה מתוכם החוצה, בועטת אותם היישר לפינה. וכך, עמדה מולי, בחזייתה, תחתוניה, ונעלי הריצה שלה.

"אם אבקש ממך להסיר את התחתונים, תעשי את זה?" שאלתי בחשש מה.
"אני אעשה כל מה שתגיד לי, דודי", ענתה ללא היסוס.
"אז תמשיכי להתפשט", אמרתי, "קודם התחתונים, אחר כך החזיה, ולבסוף הנעליים."

התחתונים עשו דרכם מטה באופן דומה למכנסונים, ותחתם התגלתה ערווה מגולחת. זה היה חדש לי, ואני שאלתי:
"אין לך שערות, שם למטה?"
"אני מגלחת אותן", השיבה.
"למה?"
"שיהיה יותר חלק, יותר נעים."

כשהסירה את החזיה הסתבר שהיא נחוצה לה רק לשעת ריצה, להחזיק את העופרים שלא יתרוצצו מצד אל צד. אבל ככה, כשעמדה מולי ללא ניע, עמדו השדיים שלה זקופים וזקורים. כפות רגליה העדינות התגלו גם הן במהרה, משחלצה את נעליה והסיטה אותן הצידה.

כך עמדה לפני, עירומה כביום היוולדה. רגליה פסוקות מעט, וידיה לצידי גופה. ואני, שכבתי במערומי על המיטה ידי מלטפת את התותח.
"אני יפה בעיניך?" היא שאלה, לאחר כמה שניות ארוכות של שתיקה.
"יפהפיה", עניתי בחיוך מבויש, כמי שנתפס בקלקלתו.
"אני שמחה", היא ענתה, והשפילה את מבטה לרצפה.
"כ-ל, מה שאני אגיד …" כאן התמהמהתי קצת, כי לא ידעתי איך לפנות אליה.
"כ-ל מה שתגיד, דודי. ה-כ-ל".
"ואיך אקרא לך? אמא של חגית? גברת הרנוי?"
"אתה יכול לקרוא בכל שם שתרצה, אדוני." כך אמרה.

בפנטזיות שלי, כשהיא קשורה לעץ, ואני עושה בה כרצוני, היא קוראת לי "אדון." בפניה של כבוד, כאילו היא שפחה שלי, ואני עושה בה כרצוני. וכאן, במציאות, היא עומדת מולי, וקוראת לי 'אדוני', אבל גם הנהג באוטובוס אומר 'אדוני' לנוסע מבוגר.

"למה אמרת לי 'אדוני'", אני שואל?
"חשבתי שתאהב שאקרא לך כך. אתה לא?"
"ומה זה אומר, שאת קוראת לי 'אדוני'?" שאלתי.
"שאני אעשה כל מה שתרצה. שאני כמו … כמו השפחה שלך".
"כמו השפחה שלי", שאלתי, "כמו?"
"לא, אדוני", השיבה. "לא כמו. אני השפחה שלך, ממש."

ציוויתי עליה לשכב עלי, בצורה של צלב. הבטן שלה לוחצת על הזקירות שלי, וידי מונחות על ישבניה, מלטפות אותם. היא נעה עלי מתחרמנת מהתנוחה. ליטפתי את הישבן שלה עוד ועוד בתנועות מעגליות. הנפתי את ידי, והנחתתי אותה על הלחי החלקה. קול פצפוץ נשמע, והיא נאנקה.
"משהו לא בסדר?" שאלתי אותה, "להפסיק?"
"לא, אדוני", השיבה, "כשאמרתי ה-כ-ל, התכוונתי גם לזה".

באותן שעות קסומות של בוקר חורפי, הוצאתי לפועל אחת לאחת את כל הפנטזיות שהיו חבויות במוחי כל אותן שנים. הצלפתי בישבנה, צבטתי בשדיה, החדרתי עצמי אל תוכה, גמרתי שלוש פעמים, בכל אחד מחוריה. מין בטוח עוד לא היה באופנה, והזרע הלבנבן שלי כיסה את כל הריריות החלקלקות, החמימות, הלחלחות שבפתחיה.

——————————————————————–

לאחר שלושה שבועות, כשחזרתי שוב לשבת הביתה, התבשרתי על ידי הורי, שמשפחת הרנוי עזבה באופן מפתיע, ועברה לגור בשכונה אחרת בקצה השני של העיר. האכזבה העמוקה שניכרה על פני, הביאה את אמי להעיר:
"בכלל לא ידעתי שחגית מוצאת חן בעיניך, חשבתי שהיא צעירה מדי עבורך."
"היא לא" עניתי בקצרה, מבלי להוסיף כל פרט.

———————————————————————

עשר שנים אחר כך, ואני כבר גר בעיר אחרת, צלצל הטלפון בביתי. אמי על הקו:
"אמא של חגית, גב' הרנוי, נפטרה מסרטן השד. לדעתי, עליך לפחות להתקשר, או לשלוח מברק תנחומים."
"תעזבי אותי, אמא, כבר שנים שלא הייתי איתם בקשר."
"אני את שלי אמרתי, דודי, ואתה הרי תמיד עושה כחפצך."

זה היה משפט המחץ של אמי. בדרך זו הצליחה להניע אותי לעשות כל מה שהיה צריך אבל לא היה לי חשק לעשות. הרמתי טלפון ל-144 על מנת לברר את מספר הטלפון של משפחת הרנוי. חגית, הטלפנית בצד השני נשמעה מאוד חמודה ונבוכה, אבל הודיעה לי בצער שהמספר חסוי.

אני רוצה להתקשר למשפחה של חגית ולטלפנית גם כן קוראים חגית, זה צירוף מקרים? תחושת חמימות מוכרת באה בי:
"אז את לא יכולה לתת לי את הטלפון של ח-ג-י-ת הרנוי?" שאלתי, "אולי תתני לי את הטלפון של ח-ג-י-ת אחרת?"
"אתה חמוד, אדוני", השיבה הפרגית, אבל יש לי חבר ואנחנו מתחתנים בעוד חודשיים.
"טוב, שיהיה לכם במזל טוב", אמרתי בצער מה.

אמא שלי מסרה לי את מספר הטלפון ואת הכתובת. מקום מגוריהם היה כחצי שעת נסיעה מהעיר בה גרתי. החלטתי לנסוע במקום לטלפן.

———————————————————————

שנתיים אחר כך. חורף ירושלמי סוער. מלון המלך דוד, הסוויטה המלכותית. אני כבר התפשטתי ושכבתי על המיטה, עירום, ממתין לכלתי הטריה. לא שכבתי איתה עדיין עד היום, היא עמדה בסירובה לקיים יחסי מין לפני הנישואין. לגבר אחד היא תהיה בחייה, ובתולה תיוותר עד ליום חופתה. כל כך יפה היתה בעיני, שנכנעתי לרצונה.

עתה, יצאה מהמקלחת, רעננה, חטובה, יפהפיה. באה והתיישבה לצידי על המיטה וחייכה אלי. ואז, ללא כל רמז ממני, וללא שום הקדמה, החליקה מטה, וישבה על עקביה, ברכיה מקופלות, בישיבת שפחה.

מעולם לא דיברתי איתה על זה. מעולם לא רמזתי לה. מעולם לא העזתי לשתף אותה בפנטזיות הכמוסות ביותר שבתוכי. והנה היא, באופן טבעי יושבת לה שם, בדיוק בתנוחה שבה אני כבר שנתיים מדמיין אותה.

"למה את שם, מלאכית שלי?" אני שואל אותה.
"לא אמרת לי היכן להיות" היא עונה.
"ואת לא יודעת היכן את רוצה להיות?" שאלתי, והיא השיבה:
"בטח שאני יודעת".
"היכן?"
"בכל מקום שתאמר לי, בכל דרך שתבחר."
"בכ-ל דרך שאבחר?" אני שואל, והיא עונה כהד:
"בכ-ל דרך שתבחר".

"ואם אבקש ממך לעזור לי? אם אבקש ממך לבחור בשבילי?"
"אז אבחר."
"טוב, תגידי לי, מה היית בוחרת", התגריתי בה.
"לשכב עליך, כמו צלב."

החסרתי פעימה בליבי. ואז לאחר פאוזה קצרה שאלתי:
"למה דווקא כך? מנין לך שתנוחה זו חביבה עלי?"

ושוב פאוזה קצרה, הפעם מצידה. ולאחריה, היא קמה, התקרבה אלי, וחיבקה אותי חזק. חיבקתי אותה חזרה, וליטפתי את גבה. ואז ביקשה להתנתק ממני, ושבה לשבת מולי על הרצפה.
"אתה זוכר את אותו יום חורף, שבו חזרת מהטירונות, ולא היה לך מפתח הביתה?"
אגלי זיעה קרה החלו לנטוף על עמוד השדרה שלי.
"לא סיפרתי לאף אחד, אבל באותו יום הרגשתי קצת לא טוב, ונשארתי בבית."

מין סחרחורת קלה תקפה אותי. לא ידעתי מה לומר. שתים עשרה שנה עברו מאז, ואני הדחקתי את אותו בוקר עמוק אל תוך תת-הכרתי. והנה, הוא צף ועולה, במקום, בזמן ובחברה הכי פחות מתאימים שבעולם.

היא הבחינה מיד בסער שעבר עלי, ואזי שלחה יד ענוגה והניחה אותה על ירכי, מלטפת אותה קלות ואמרה:
"דודי, אהוב שלי, דודי … אני אוהבת אותך כל כך, דודי שלי … בעלי, אדוני … אני אעשה בשבילך כל מה שתאמר לי … ה-כ-ל