עירומה בלונדינית כפופה

אהבה שניה בגוף ראשון – חלק שביעי

בשיתוף עם חוליו איגלסיס.

לתחילת הסיפור

הוא:
את מניח ראש על הכר ואת מצטרפת אלי בתוך ראשי, "פה כבר לא צריך את החזייה" ואת מביטה עלי במבט מבין ורעב.
לילה של פנטזיות וחלומות פרועים עובר עלי, ובמקום להרגיע הם רק מגבירים את הגעגוע, במקום להקל על חסרונך הם רק מקשים, ולא רק את ההרגשה.
"בוקר טוב" אני שולח כשאני עולה לרכב בדרך לעבודה, "לילה קשה עבר עלי בעקבות התמונה" ומוסיף חיוך, בטוח שתביני את הקריצה.
"אני שמחה לשמוע" את מגיבה כעבור מספר דקות, "חבל שלא יכולתי לרכך לך את הלילה הזה" את ממשיכה במשחק המילים.
"אני מזהיר אותך! בסוף זה יגמר בחטיפה על רקע רומנטי"
"אל תאיים אם אתה לא מתכוון לבצע"
"את מאתגרת אותי?"
"רק מציינת עובדה"
"העובדה היחידה כרגע היא שאם תמשיכי את הפלירטוט הזה, אני אצטרך להחליף מכנסיים"
"חחחחח" את שולחת לאות צחוקך, והאושר מציף אותי, "כיף איתך" את ממשיכה, "את יודעת לפתוח לי את הבוקר, תודה" אני מפרגן.

היא:
ההודעה האחרונה שלך נשארת פתוחה על השולחן לידי "כיף לפתוח איתך את הבוקר", אני קוראת את המילים שוב, מעבירה אצבע קטנה על המסך, מנסה להרגיש אותך.
האינטרנט שלי עובד במרץ, אני מחפשת. עוד לא יודעת מה ואיפה, אבל החיפוש אחר הפתעה, אחרי מפגש נוסף, בעיצומו.
"אתה עדיין חי?" אני שולחת אחרי שעה, נזכרת שחוץ מללטף את המסך, גם כדאי להגיב.
ההודעה ממך עדיין לא מגיעה, ואני כבר בחששות, אולי לקח לי הרבה זמן להגיב ונפגעת, אולי קרה משהו.
שוב הודעה, רק סימן שאלה קטן, להראות שאני עדיין מחכה.
"קצת עמוס לי, אבל את אצלי במחשבות". זה מספיק לי. שולחת נשיקה באימוג'י מתוק מדי.
השמש כבר עומדת מזמן ברום השמיים, מחממת יותר מדי, כשאני מקבלת את ההודעה שלך "הי, מה זה היום הזה? נוכל לדבר עוד מעט?".
"ברור" אני כותבת מיד ואחרי רגע מוסיפה "מחכה כבר לשמוע אותך".

הוא:
"היי" את עונה בקולך הנעים, "מה שלומך?" אני עונה מעברו השני של הקו.
"מצטער על הייבוש, יום משוגע"
"הכל בסדר, חשבתי שנפגעת מהעיכוב שלי בשליחת ההודעה" את מרגיעה אותי ואת עצמך.
"אני לא יכול להיפגע ממך, אני יותר מידי קשור אלייך"
"אתה מביך אותי" ואני מרגיש את הסומק העולה בלחייך, "חשבתי שעברנו את השלב הזה?!".
קולך הרך מרגיע את עומס היום שהתרסק עליי, מלטף את עורפי החם וכתפיי הכבדות, נשימותייך נשמעות היטב בין המילים ומחזירות אהבה מתחת לפני השטח.
"אני צריך אותך" אני עולה שלב בשיחה,
"אני יותר!" את מבהירה שהרגשתך דומה.
"הכל זר סביבי כשאת לא לידי"
"איך אתה מצליח להעביר את ההרגשה למילים כל פעם מחדש?!"
השיחה מגיעה לסיומה מתוך התחייבויות העבודה של שנינו, אבל הקול שלך ממשיך ללוות אותי לאורך כל היום

היא:
הייתי בטוחה שנדבר בדרך הביתה, אבל שיחות של שנינו, מהחיים האמיתיים שלנו, הפריעו שוב.
ואני כבר בבית, מנסה לחיות שגרה, והראש שלי מפוזר.
ואולי הכל היה רק חלום? ואולי כבר לא ניפגש כמו שאני רוצה?
החשש מכרסם בי, אוכל כל חלקה טובה. אני שולחת לך הודעה לקונית, כזו שלא תסבך אף אחד מאיתנו "הי, אשמח להתייעצות קטנה". אפילו לא חותמת בשמי בסוף.
ואחרי רגע אתה משיב "בבית עם המשפחה, ההתיעצות תחכה למחר?"
"ברור" אני משיבה ומערבבת קפה במטבח, נזכרת בתנועה שלך כשערבבת את הקפה שלי, כאילו זה היה לפני שנים.
והלילה מגיע, ואיתו החלומות. ואני מתעוררת כשידי בין רגלי, מגרה, מתגרה.
ואני רואה אותך לידי בחלום, נושמת את הריח, מביטה בעיניים.
לא רוצה שהלילה יגמר.

הוא:
כמה רציתי ליעץ לך, לעזוב הכל באותו רגע ולדבר איתך, אבל אילוצי המשפחה לא איפשרו.
כמעט בדמעות שלחתי את ההודעה, מקווה שתביני, שתקבלי זאת באהבה.
בלילה החלמות הפכו לנועזים וברורים, עירומך מלווה אותי בכל חלום, עינייך מביטות וידייך מלוות ומלטפות אותי.
מתעורר בבוקר מזיע וזקוף, נעמד מול המראה בחדר המקלחת, מדמיין אותך מחייכת מאחורי, "בוקר טוב" אני לוחש לדמותך הדמיונית.
ואת, הדמיונית, עוטפת אותי בתמורה בחיבוק חזק ואוהב.
שוטף את פני במים קרים, מתאושש ומתעורר מהחלומות שמתחילים לבלבל בין מציאות לדמיון.
לאחר התארגנות הבוקר, בדרך אל הרכב, אני שולח הודעה, אבל הפעם היא תהיה הכי ברורה שיש, בלי שנינות או משחקי מילים, היא תהיה חד משמעית.
"בוקר טוב, אהובה".

היא:
הי" אני אומרת לטלפון, ברגע שאני מתיישבת באוטו "איזה כיף לשמוע אותך על הבוקר".
"גם אותך" אתה עונה "חיכיתי כבר לדבר איתך".
"הכל בסדר?"
"עכשיו יותר טוב" אתה גורם לי לחייך ואני מרגישה שאתה מרגיש את החיוך מבעד לקול.
"אז מה התוכניות שלך להיום?" אני כמעט רוצה להוסיף לך, אם אתה בא לראות אותי.
"מאחל ליום רגוע"
"אהה, אוף, אני ממש רוצה לראות אותך כבר".
"אני גם רוצה, מאמין שזה יקרה בקרוב" אתה מנחם אותי מרחוק, ואולי גם את עצמך.
"אני כבר התחלתי לתכנן את זה" אני מפתיעה אותך "וזה יקרה בקרוב".
"את ההפתעות שלך אני תמיד אוהב"
"חכה, עוד לא ספרתי לך מה יהיה הפעם"
"יקירתי, אני תכף אעשה תאונה פה מרוב מתח, תני רמז".
"בלי תאונות מיותרות" אני צוחקת "לא יהיה לי נעים בחדר ההמתנה במיון" וכבר צוחקת מדמיון הסיטואציה.
"טוב, אז ניפגש בקרוב"

הוא:

לעצמי אני חושב, מה אם פשוט אחכה לך מחוץ למקום העבודה, אגנוב אותך לשעה או שעתיים.
נלך לבית קפה ונשב אחד מול השנייה, אביט בך בלי לדבר, רק בכדי להשביע את יצר הגעגוע.
כי התמונה והקול לא מספיקים לי, אני צריך את הדבר האמיתי, לספור את מצמוצי עינייך, לראות את תנועת האצבעות ולהבין במבט את שפת גופך.
זאת יכולה להיות הזדמנות להחליק מגע על כפות ידייך, ולמדוד את לחץ הדם המשתנה בפרק היד.
המציאות מורידה אותי מבין העננים אל מגרש החניה של מקום העבודה, יום נוסף בלעדייך מתחיל.
"אני מקווה שההפתעה לא רחוקה, כי אני לא יודע אם אוכל להתאפק יותר מידי" אני שולח לך ואז מוסיף "בקטע טוב" מפחד שלא תפרשי אותי נכון.

היא:
אני מחייכת להודעה ועונה "אם רק היית יודע כמה אני רוצה שזה יהיה קרוב.."
אני פותחת את המחשב, מנסה לעבוד, והודעה קטנה קופצת לי במערכת –
'מחפשים יום שכולו הנאה? תלחצו כאן' וחץ אדום ויפה מזמין אותי להזמין אותך ליום שכולו הנאה. "אז זה יהיה מוקדם משחשבת" אני שולחת לך "תשריין לך יום עוד השבוע ותעדכן".
בינתיים אני קוראת את הפרטים ומרגע לרגע, אוהבת את היום הזה יותר ויותר.
אני כבר רואה את מה שיקרה, דקה אחרי דקה וקשה לי לחכות.
"עוד יומיים" אתה שולח "אבל תני רמז".
"אין רמזים מראש".
"נו" אתה מנסה שוב.
"לא, רק תגיע רגוע ועם מצב רוח, כל השאר עלי".
כמה שאני כבר מחכה, אם רק היית יודע…

הוא:
תירוץ ליום שלם? מה את מתכננת?
קצב הפעימות מעלה הילוך ואיתו המחשבות על התירוץ המושלם, אחד שיהיה מספיק טוב בכדי להיעלם ליום שלם אחרי יומיים שנראים עכשיו רחוקים כ"כ.
סיפור קטן על טיול עם חברים סיפק את התירוץ הראוי, והביא איתו ציפייה לפגישה מיוחלת.
"אני מוכן" שולח לאישור "השאר עלייך, אני מקווה שזה כולל אותי?" אני מוסיף בקריצה.
"מעולה" את מגיבה מיד ואני רואה בדמיוני את החיוך ההרחב שלך, כמעט טועם אותו דרך ההודעה.
בלילה אני מרגיש שוב כמו ילד שלא נרדם מהתרגשות, כמו לפני טיול שנתי או תחילת שנת הלימודים.
מתעורר בבוקר ובודק הודעות, אולי שלחת הודעה ולא שמתי לב, אך השורה העליונה במכשיר ריקה.
"בוקר טוב, את ממשיכה להתעלל בי?"

היא:
הבוקר עלה, ואיתו ההתרגשות שלי בעיצומה. יש לי עוד כמה דברים להספיק הבוקר, צריך להצדיק את יום החופש שארגנתי לי…
שולחת שני מיילים עוד לפני שהשמש מתחילה לעלות. הנייד לידי מחכה לתשומת לב, עוד קצת. עוד קצת.
"הי, הכל בסדר?"
""ברור, נכנסת ללחץ?" אני מחייכת למול ההודעה שלך, אתה ממש לחוץ.
"לא" אבל אז מגיעה ההודעה השניה "טוב, כן".
אני שולחת לך מיקום "תחכה לי שם עוד שעתיים, מבטיחה לשחרר אותך מספיק מוקדם כדי לחזור הביתה"
"תודה, לא בטוח שאני ארצה להשתחרר מוקדם".
"יצאתי, חבל על כל שניה. נתראה". אני מסיימת להתארגן, ויוצאת לנסיעה.
המצפה כבר מחכה לנו.

הוא:
כבר לא אכפת לי איפה ניפגש, העיקר לראות אותך, לעטוף אותך בין ידיי, להריח אותך ולהרגיש את חומך לידי.
הנסיעה עוברת בעצלתיים, חלומות מעורבים בהתרגשות וציפייה מלווים את הדרך.
הנוף חולף על פניי כאילו לא קיים, אני לא זוכר כמעט שום דבר מהדרך שעברתי.
מכל חלונות הרכב משתקפת דמותך המחייכת, המראות מחזירות לי את מבטך האוהב והנאהב.
אני יודע שלא אוכל לעזוב אותך לרגע בזמן הקצר שיש לנו, אני מקווה שאת יודעת את זה, שאת מוכנה לזה.
אני עוצר לתדלק בדרך ומנצל את ההפסקה לשלוח הודעת גישוש, " מקווה שאת באה עם סבלנות אליי, כי אני לא יודע אם אצליח שלא לגעת בך אפילו לשנייה אחת".
אני מסיים את התידלוק וחוזר לשבת באוטו, הודעת ממך מהבהבת על מסך המכשיר, "מחכה לך".

היא:
נשיקה על הלחי, חיבוק ויאללה, מחכה לנו יום נחמד.
על מצפה לנוף שמולנו, עומד שולחן, ערוך לשניים. אני מתקרבת לשולחן, ידי בתוך ידך החמה.
"את בטוחה שזה לנו?" אתה שואל בקול מהסס.
"ברור שאני בטוחה, זה המיקום ששלחו לי". אנחנו הולכים בשביל המרוצף, סביבנו רק שממה ושקט. ברקע שומעים את טרטור המזגן של הקרוואן שבצד הדרך.
הנוף סביבנו עוצר נשימה.
אנחנו מתיישבים לשולחן, ומשום מקום מגיע מלצר נחמד, גורר אחריו עגלת אוכל. יין לבן נשלף ונמזג. על העגלה נשארים מגשים מכוסים, מחכים שנפתח אותם בזמננו.
כמו שהוא הגיע, הוא גם נעלם. ואנחנו נשארנו לבד.
"שנרים לכבודינו?"
"לחיים" היין הקר, מבעבע מעט, מצנן את הנשימה ומגביר את החשק.
אנחנו טועמים מהמטעמים החלביים. מאפים שונים, מלוחים ומתוקים, סלטים מעניינים.
"ממש טוב" אתה אומר ואני מסמיקה, כאילו בשלתי לבד.
"תודה, ותכף נעבור להמשך ההפתעה"אני אומרת ומחווה על סככה שצמודה לקרוואן.

הוא:
"יש המשך?" אני שואל מופתע, "ברור!" את עונה מיד "חשבת שאסתפק רק בזה" ומחווה בידך על השולחן, "חשבתי" אני מגיב במבוכה."בואי, שבי לידי, כי לראות אותך זה דבר אחד ולהרגיש אותך זה דבר אחר לגמרי" ואת כמו חיכית להזמנה מתרוממת מהכסא ומביאה אותו לישיבה על ידי.
"את זה טעמת?" את שואלת והמזלג בידך כבר בדרך לפי, בכף ידי אני עוטף את את כף ידך עוזר לך לכוון את המזלג ובדרך חש את עורך הרך.
"ומה עם זה?" את מכוונת את המזלג לצלחת בכדי לקחת טעימה נוספת, "רגע" אני עוצר אותך "אם יש המשך להפתעה אני חייב לעצור כדי להשאיר מקום גם בשבילך, כי עוד ביס אחד אני מתעלף ואלוהים לא יצליח להעיר אותי"
את בתגובה מחייכת בתאווה.
את מביטה לתוך עיניי ולוגמת מעט מהיין, מושכת את ראשי אלייך לנשיקה בטעם יין לבן ומתקתק, מרענן ומעורר, על לשונך אני מרגיש עוד את עיקצוץ התסיסה העדין שהשאיר היין.
אני מניח יד על עורפך, מונע ממך להתרחק מהנשיקה בטרם אסיים לטעום אותך, סוחט אותך בין שפתיי.

היא:
המים מחכים" אני אומרת ומשתחררת מהנשיקה "זה לא שאני לא רוצה להמשיך עם הנשיקות, רק בזמן שלנו קצוב היום".
אתה בא איתי בחוסר רצון גלוי, כאילו אני מובילה אותך לכלוב. "מה זה? לא אמרת לי להביא בגד ים"
"אתה לא צריך בגד ים" אני אומרת וכבר מעבירה את השמלה מעל ראשי, נשארת בחזיה ותחתונים בלבד "יאללה, בא למים" אני מכניסה רגל מהססת למים החמים, ומרגישה את הידיים שלך על המותניים שלי, עוזר לי להכנס, "אני אחרייך" אתה אומר בקול בוטח.
אני מתיישבת במים, ואתה צמוד אלי, מרגישה את ערוותך הגלויה. זה נעים.
"אני עוד בשוק מההפתעה שלך, הצבת לי רף גבוה".
"חשבתי שהצבתי רף קשה" אני מחייכת ושולחת יד אל האבר שגדל לו במים.

הוא:
"זה לא פייר, את צריכה להשוות" אני אומר תוך כדי קילוף החזייה, "וחוץ מזה הבטחת לי את הסט מהתמונה" ומתקופף מעט מקרב את פי לשדייך.
את מרימה את ראשי אל עבר פנייך "עכשיו תנשק אותי" ומצמידה את שפתייך לשפתיי, לשונותינו נפגשות שוב לליטוף רטוב.
ידך עדיין אוחזת בבסיס איברי הקשה, נעה לאורכו ובודקת שלא השתנה דבר.
ידיי חופנות את שדייך אליהם התגעגעתי כ"כ, אצבעותיי חשות את הפטמות המתשות תחת המגע העורג.
"הרף בהחלט קשה" אני מסכים איתך לאחר טעימה קלה של פיטמתך בלשוני, "תבדוק שוב" את מבקשת ומצמידה את פי לפיטמה הזקורה.
בידי האחת אני עוטף את השד הנאהב ובידי השנייה אני מחפש את הדרך לאיברך, חודר בין גופך לבין גומי התחתונים וחש את הפתח הניסתר והנחשק הנחבא מתחת לבד העדין.

היא:
האצבעות שלך מכירות כבר את הדרך, הן מרגישות בבית, ואני מרגישה את זה גם.את הנוחות, הטבעיות של המגע.
"תמשיך ככה" אני לוחשת לך, עיניי נעצמות וכל כולי צמרמורת של הנאה ואושר.
"ככה?" אתה שואל, ומפשק את רגלי קצת, מכניס את האצבעות יותר עמוק.
אני מנסה לצעוק 'כן' אבל יוצאת לי גניחה, כזו שמקפיצה אותך וגורמת לך להצטרף אלי.
היד שלי עוברת על האבר שלך, הוא גדול ועבה, אני מרגישה את פעימות הדם הקטנות בנימיו. זה מרגש.
"אולי נאט את הקצב?"
"לא רוצה" אתה עונה "אני רוצה את זה בקצב הזה, ככה נכון לנו עכשיו".
ואני נעתרת בשמחה, נותנת לך להכתיב את קצב תנועת האצבעות, ואיתו קצב האגן, ועפעוף העיניים, ומגע היד.
נותנת לך להכתיב הכל, אני רק דאגתי להביא אותנו לפה.

מחשבה 1 על “אהבה שניה בגוף ראשון – חלק שביעי”

  1. ווואאוו , ווואאוו ..
    דרדסית מהממת – את שואבת !!!
    לפחות אותי , שאני מכיר את הסגנון שלך (והלוואי והייתי כבר מכיר גם אותך) …
    יש כאלה שיתייאשו מהאורך של הסיפור , מהסגנון – אבל זו בחירה שלהם …
    אני מוקסם מהסיפור , מהחוויה של הרומנטיקה המהממת והאסורה …
    בני זוג שונים , חווים התאהבות נעורים , כאשר הם "כלואים" בתוך מציאות החיים ..
    אולם , יש לפעמים חופש מהמציאות הזאת , והם יודעים שהחופש קצר – לכן ההנאה בחופש צריכה להיות מרובה ..חחח…
    ואכן – ההנאה מרובה !!
    ומתעצמת ככל שהזמן עובר , החוויות מתעצמות , ההתאהבות וההתמכרות גורמות לגעגוע עז , שמוביל לפרץ רגשות ויצרים כשהם נפגשים ליום חפוז … (-:

    יש המשך ?

    דרדסית – את אלופה כמו תמיד !!!
    התגעגעתי ..

    מתי "ההתייעצות הבאה " איתך ? (-:
    ד.פ.

    הגב

תגובות ? (אין צורך להזדהות)