כמו שהבטחתי – הנה הסיפור השני. יש עוד בהמשך
הנשיקה – 2
לפני כמה ימים, הילכתי לי בחצר הגן הגדול של המינזר. בין העצים הגדולים, תוך שאני דורך על שבילי החצץ הרעשניים, מביט סביבי ונהנה מן השקט והשלווה שבחצר.
לפתע, כאילו מתוך חלום, הבחנתי באישה, אישה נאה, גיזרה נשית, לא דקיקה, לבושה בתחתונים זעירים בלבד, יחפה, מהלכת לה מולי בתוך הגן, צועדת על שביל החצץ. המראה היה מדהים, לא יכולתי להסיר את עיני מן האישה המסתורית והמושכת. זקופה, שדיה הגדולים שמוטים ברוך, שיערה השחור והחלק מכסה את כתפיה, היא הילכה בנחת, וצעדה מולי, מביטה אל תוך עיני, ללא כל מבוכה או חשש, זקופת קומה, היא פשוט צעדה הישר אלי כשהיא מביטה לתוך עיני.
נפגשנו. היא התקרבה ופרשה את ידיה בתנועה מזמינה, הביטה לתוך עיני ולחשה בקול שאי אפשר לעמוד בפניו – "נשק אותי נזיר"
ללא היסוס קירבתי את ראשי, שלחתי את שפתי לעבר שפתיה הבשרניות, המפתות וחשתי כיצד נשיקתה אופפת אותי בערפל מסחרר של אבדן עשתונות. חשתי כיצד שפתיה נעות ולשונה חודרת לתוכי. לשונה נסוגה לאחור ושפתיה זחלו על פני לחיי כשלפתע חשתי כיצד שיניה ננעצות בצווארי. הכאב החד והדם שטיפטף לאורך הצוואר ונזל על חזי, אמרו לי הכל. הנסיכה היתה ערפדית! ואני? מה יהיה עלי?
מחשבתי הראשונה היתה לרוץ אל חדרה של אם המינזר ולהתוודות.
אבל אז ניגשה אלי האישה ובחיוך מתוק אמרה לי, כאילו קראה את מחשבותי.
לא כדאי לך לגשת אל אם המינזר. היא תנעץ את הצלב בליבך אם תדע שאתה ערפד. אתה עכשיו אחד מאיתנו. בוא איתי, נזיר. בוא!
