דוד הביט בחיה, משהו בה ריתק אותו והוא לא ידע לומר מה. היא ישבה מולו על המזח, אוושת המים עוטפת אותם.
"נהיה לי קר" היא אמרה, ועטפה את עצמה מחדש בבד הדק שהיה לו ברכב, שארית מאיזו שמיכה או משהו כזה.
"רוצה שנלך?" הוא שאל, אבל ממש לא רצה שהיא תענה. הוא פחד שהיא תענה בחיוב, והוא, הוא רק רצה לשבת שם, לשמוע את הגלים, להרגיש את רסיסי המים ניתזים חרש על פניו. להיות איתה. לדעת שהיא פה לידו.
"את יודעת מה מוזר?" הוא שאל אחרי רגע, לא מחכה לתשובתה "אתמול בערב הייתי עם מירי, אשתי. היה לי כיף איתה ונהניתי מכל רגע. אבל משהו בתוכי, ניסה לדמיין איך זה יהיה איתך. ואני יודע שזה לא פייר כלפיה, ולא כלפייך, אבל רק רציתי לשתף". הוא לא יודע אפילו למה סיפר לה את זה, הרי ברור לשניהם שזה יישאר רק בדמיונות ולא באמת יקרה ביניהם מגע אינטימי שכזה, אבל בנוחות שלה, הוא הרגיש שהוא יכול להגיד הכל.
"אין לי מילים של ממש" היא ענתה בשקט, מתכנסת לתוך החלומות שלה.
"ניסית פעם לדמיין את זה?"
"תגיד לי, אין לך עוד מה לשאול? ראית פעם מישהי שלא מדמיינת איך יהיה לשכב עם בחור כמוך?" חיה עצרה את עצמה "סליחה, לא התכוונתי שזה יישמע ככה" היא הורידה פניה בבושה.
"אז איך זה היה אמור להישמע?" דוד ניסה למשוך אותה, לגרות אותה לספר.
"חכה תראה" היא קמה "אני צריכה לזוז קצת. קר לי".
דוד נעמד לידה, גבוה ממנה בכמה סנטימטרים טובים. המראה של חיה מצומררת מהקור, גרם לו להתכווץ, ידיו כמעט ונשלחו לעטוף אותה, אבל המקום והמרחב, לא אפשרו לו.
"בואי, יש פה פינה קטנה שאפשר לרדת מהמזח הצידה, יש שם פינה שקטה על אחד הסלעים" הוא הדריך אותה אחריו, נזהר שלא תחליק לרגע. הם הגיעו אל הסלע, רחוק מהמזח ונמוך מעיני העוברים ושבים המועטים.
"בואי שבי לידי, אני אחמם אותך" הוא פרש את ידו הצידה, מחכה לגופה המתוח. חיה התיישבה לצידו והוא הרגיש לרגע כמו בחור צעיר, אין את הפאה שמפחדים עליה שלא תזוז, אין את עיני הבעל, שאולי שלח מרגלים אחריהם.
הכל נראה לו לרגע אחד כל כך נכון עבורו.
"תגיד, אתה לא חייב לענות, אשתך יודעת משהו? חושדת?"
כמה שהוא לא רצה להגיע לשאלה הזו. איך יסביר לבחורה שכזו, שכל חייה ניסתה להקים משפחה למופת, למצוא את הזוגיות המושלמת, שיש גם זוגיות אחרת. מכילה, פתוחה, מקרבת.
"שאלה קשה שאלת אותי, אני אספר לך מה היה לי רק לפני יומיים".
*
"אני עוד מחכה לתשובה על הביקור של הגבר הזה אצלנו בבית כשאני רקדתי ואכלתי בורקס שומני" דוד אמר אל מירי המתלבשת. הוא יודע הרי על שלמה, אבל הוא חשב שיש להם גבולות ברורים. להכניס אותו לתוך הבית שלהם נראה לו לעבור את הגבול. ומה היה קורה אם אחד הילדים היה מתעורר? מה אז היא הייתה עונה? הם לא עברו מספיק בלגן בגלל האיש הזה?
"אני אענה לך, אם תבטיח לענות לי על האודם הוורוד על הבקבוק".
"איפה ראית את הבקבוק?" הוא הקשה, לא מאמין שלא שם לב לזה.
"זוכר את האירוע ההוא, יופי, אמא שלך שלחה לי מתנה, עוד חלוק בית. ומסתבר מתנה נוספת – רמזים על מישהי שהייתה לך בתוך הרכב". הפעם היא הרגישה שהיא יודעת קצת יותר ממה שהוא רוצה. הרי על שלמה, דוד גילה בטעות, ונתן לה יד חופשית, בגבול הטעם הטוב, להיות איתו. אבל פתאום, ייתכן ומישהי נכנסה לחייו של בעלה, ומשהו ברגשות הקנאה, מתעורר בה.
"הגזמת, לקחתי את שלומית בת דודה שלי הביתה, היא כנראה השאירה שם את הבקבוק שלה" הוא קיווה בכל ליבו שהיא תאמין, שתבלע את התירוץ הזה.
"מעניין" היא אמרה לרגע "בעצם, הילדים לא סיפרו שלקחת מישהי איתך בדרך. והם מכירים את שלומית" שוב הספקות האלה, שוב הקנאה.
"די מירי, זה לא באמת משנה לנו, נכון?" הוא עמד לידה, מעביר יד לאורך גופה, ככה במרכז הבטן, שעדיין נשארה חשופה אחרי המקלחת "אל תדאגי, את היחידה בחיים שלי" הוא נשק לשפתיה ופנה לישון, מעדיף לא לעורר עכשיו את השאלה על שלמה, שגם מירי לא תמשיך לחקור אותו.
"בואי לישון כבר" הוא אמר בקול עייף, מדגיש פיהוק עקשן.
*
"אז זהו, בינתיים אשתי לא יודעת על קיומך ממש, אבל יש לה כבר מחשבות. והיום ניזהר במיוחד בסימנים שנשארים ברכב שלי" דוד נשק על שערה, נושם עמוק את ריח המרכך, או הקרם, הוא לא באמת ידע מה נשים שמות על השיער שלהן כדי שייראה מושלם ככה.
"טוב, אם היא תדע, אנחנו נצטרך להפסיק להיפגש?" הטון שהיא אמרה את זה כבש את ליבו.
"מה פתאום. אל תדאגי, יש לנו משהו מיוחד בזוגיות שלנו. אני לא יודע איך להסביר לך בלי שתיכנסי להלם מאיתנו" הוא באמת לא ידע איך לספר לה, עד כמה לסמוך עליה.
"תנסה אותי. תאמין לי שעם כמות הבחורים שיצאתי איתם, כבר שמעתי על הכל". היא התיישבה עכשיו מולו, מחזיקה את ידיו בידיה, עיניהם נפגשות "פשוט תספר, מבטיחה לא לשפוט".
ודוד התחיל לספר, על מירי ושלמה, ועל ההלם שלו בגילוי שאשתו ככל הנראה מעדיפה קשר עם גבר אחר על פניו. המבט של חיה אמר לו הכל, היא לא האמינה לכך, איך אישה יכולה להעדיף גבר אחר?
"חכי, זה לא הסוף" הוא הרגיע אותה, והמשיך…
אבל ההמשך היה שונה, והברק בעיניים של דוד גרם לחיה להאמין לכל מילה שלו. הוא סיפר על מפגש אינטימי מעולה, על סקס ללא מעצורים, על אישה חמה שרוצה אותו, למרות השנים שעברו עליהם, ולמרות שאולי רבו אתמול.
"את יודעת איך זה" הוא אמר, ספק לחיה, ספק לעצמו "עם השנים, נכנסים לשגרה של בית-עבודה, והחיים במיטה, נשכחים ויורדים, ופתאום בא הגבר האחר, שגורם לאשתי להרגיש מיוחדת, להרגיש נאהבת, ואת האנרגיות שהיא מביאה ממנו, היא מוציאה אצלנו במיטה, ששכחה כבר מזמן איך אנחנו יודעים לאהוב" הוא סיים את המשפט, מביט בחיה שישבה מולו מהופנטת.
"ומה קורה אחרי שאתה חוזר ממפגש כזה איתי?"
"אני לא באמת חייב לספר לך, נכון?" הוא ניסה להתחמק.
"לא חייב, אבל אני אשמח לשמוע אותך מספר על הסקס שלכם" היא אמרה, והתזוזה הקטנה שלה במקומה, גרמה לדוד לשמוח לשתף.
"אבל תעצמי עיניים, אני לא יכול להסתכל עלייך ולדמיין את הסקס עם אשתי" הוא חיכה רגע, והתחיל "היום, כשאני אחזור מפה, מרגיש את החום הפנימי שלי בוער, מרגיש את אזור החלציים שלי גדל, אני אכנס למיטה, אלטף את הכתפיים שלה, העטופות בכותונת, אלחש לה מילים באוזן, שיעוררו אותה, שיגרמו לה לרצות אותי".
"כמו איזה מילים? תעורר גם אותי עכשיו" היא אמרה, ועיניה עדיין עצומות.
"אני אלחש לה – כמה הזין שלי גדול, כמה אני חולם להרגיש אותה כבר, להרגיש את השדיים שלה עלי, לגעת באיבריה המוצנעים, להרגיש את החום המפעם שם, מחכה לי כבר".
הוא הביט על חיה, יושבת מולו, ידיה עדיין בתוך ידיו, וגופה זז לאט. הוא רצה לגעת בה עכשיו יותר מהכל, להביא אותה לאותו ריגוש שמירי כבר מכירה כל כך טוב.
"זהו? זה כל מה שתעשו?"
"מה היית רוצה לשמוע שנעשה?"
"כבר דמיינתי את הסקס שלכם קצת יותר פרוע, ירידות, מציצות, גניחות משותפות. דברים כאלה"
"ומה את כבר יודעת על הדברים האלה? רוצה לספר לי?" דוד התחרמן מהדיבור שלה, רוצה עכשיו לשמוע אותה מדברת על הדברים האלה בגוף ראשון, לשמוע את קולה ולדמיין את הכל קורה מול עיניו.
"תשמע, אמנם אני לבד כבר שנים, אבל היו לי התנסויות קטנות. לא משהו משמעותי, ומיד הבנתי שהוא רוצה רק את הגוף שלי, ולא אותי באמת, אז קטעתי את זה. אבל הוא ידע לפנק ולענג" היא נשכה את שפתה התחתונה, כמו נזכרת בסרט טוב "אני לא יכולה לשתף אותך עכשיו" היא אמרה, אוספת את ידיה אל תוכה.
"מה קרה?" דוד נרעד, מקווה שלא פגע בה.
"הכל בסדר, רק הדיבורים על זה. אני לא בנויה לכל החום הזה והרטיבות" היא התנצלה, מרגישה מבוכה מעצם הדיבור על זה עכשיו.
"לא חייבים לדבר, בואי תישעני עלי, הכל בסדר" הוא שוב פנה אל צידה, רוצה לנשום אותה שוב ושוב.
"אולי נתחיל לחזור?"
"זהו, מיצית אותי הערב?" דוד חשש לקום, מפַּחד הזקפה הסוררת שבלטה קצת מעבר למה שהוא היה רגיל.
"אותך? למצות? הגזמת לגמרי, רק קר לי ורטוב…"
דוד נשם עמוק, מנסה לא לחשוב על הבושה, והוא קם, מנסה להסוות את הבליטה.
"אתה חמוד" חיה אמרה, ונעצה בו עיניים חסרות בושה "תרגיע, אתה גבר נורמלי".
"תודה, כיף להרגיש נורמלי".
הם צעדו אחד ליד השני עד הרכב. מי שהיה עובר לידם, בטח היה מדמיין אותם בתור עוד דייט של חרדים, הולכים אחד ליד השני, נזהרים לא לגעת.
"היה לי טוב היום. תודה שבאת ככה" היא אמרה לו ברכב, נושקת לו על הלחי הימנית.
"אם לא הייתי רוצה, לא הייתי בא, את כבר מכירה את המשפט הזה שלי, לא?" הוא נשק לה חזרה, מסניף עוד רגע אחד את שפעת התלתלים היפים שלה, "יאללה, לרחוב רש"י?"
המשך הנסיעה עבר עליהם בשקט, כאילו כל מילה שתיאמר רק תזיק להרמוניה שנוצרה ביניהם היום. כשדוד נכנס לרחוב, הוא עצר בצד, שלא יראו וזה, הוא כבר התרגל אליה.
"אני לא רוצה לחשוב מה יקרה כשתחזור הביתה" היא אמרה בשקט.
"אז אל תחשבי. אני איתך פה. ואם את רוצה, אפשר להמשיך את הערב עוד קצת" הוא ליטף את שערה.
"לא, אני חייבת כבר לחזור. לאבא שלי היה היום טיפול והוא בטח צריך את העזרה שלי" היא פתחה את הדלת ויצאה מהרכב, משאירה את דוד להביט אחריה.
*
"הי מירי" הוא לא חשב שהיא תחכה לו עד שעה כזו.
"הי גם לך. יש דברים שאישה פשוט יודעת. ואני מפרגנת לך את ההתרגשות הזו, ואת הפרפרים והכל. רק רוצה לדעת מי זו" היא נשמה עמוק "אני מכירה אותה?"
דוד התיישב לידה על הספה "בואי למיטה, אני מבטיח לספר לך הכל".
אחרי החג כבר עבר
מחכה לשבת?
לא, עד מחר בבוקר.
דרדסית הרגישה, כתבתי לך כבר פעם שקשה לי להאמין שאת אישה… אבל טענת בתוקף שכן.. ועוד נשואה ועוד חרדית…
תרשה לי לדמיין שאם את פתוחה עם בעלך אז את כותבת את זה כאשר בעלך ממולל לך את הפטמות.. ואת מלטפת לו תוך כדי את הזיין המזדקר…
בכל אופן אני ברוב הזמן יש לי אינטרנט מסונן…. אם לא איכפת לך לשלוח לי תמיד את הסיפורים המטריפים והרגישים שלך..
ובכלל לכל מי שרוצה לתקשר אז הנה האימייל
אני מניח שיש לך דרך לשלוח באופן אנונימי שחלילה לא אוכל להטריד אותך..
תודה לך. רגישה ואוהבת את החיים. ממתין להמשך רטובבב
מתוק חמוד
* נערך על ידי האתר * כתובת אימייל הוסרה *
צריכים להפגין בשביל שיהיה לך זמן לכתוב ההמשך???????
לא, רק צריך קצת סבלנות.
העם דורש המשך
חחחחח.
העם??
אני מחכה לזמן. מקווה למצוא אותו מהר.
מחכה ממש כבר להמשך… 🙂
דרדסית קראתי את כל הסיפור פרק פרק בבת אחת, את מוכשרת בטירוף.
ממתין בקוצר רוח להמשך
פשוט מעולה!
תודה לך, אוהב מאוד את הכתיבה שלך.
החג הזה הולך להיות ארוך (:
תודה
סיפור יפיפה מיוחד שאפו גדול לך דרדסית
תודה
ככל שאת מותחת יותר את הסיפור אז זה ממתח מקומות נוספים????????
חובה לכתוב המשך. סיפור מעולה!
ההמשך יהיה אחרי החג.
תודה.