היא הסתובבה במיטה, לא מצליחה לישון. השעות עברו, היא הביטה מדי פעם בשעון הקיר ובמחוגים שלו, סופרת את הדקות.
כל אימת שעיניה נעצמו, רק תמונה אחת עלתה מול עיניה – החדר הקטן ושלמה במרכזו, מענג אותה, מביא אותה לסיפוק. היא כבר לא בטוחה מה היה שם בכלל, היא כבר לא יודעת אם הייתה שם או שהכל פרי דמיונה, אבל היא יודעת, אוהו יודעת, איך זה משפיע עליה עכשיו. היא מסתובבת לצידה השני, מנסה להחליף תנוחה, ועיניה פוגשות את מבטו של דוד בעלה.
"למה את ערה?"
"סתם לא מצליחה להירדם. למה אתה ער?" מה היא תספר לו, על המפגש המסעיר, שמדיר שינה מעיניה הטרוטות? על החשש שהכל לא היה, או שהיה יותר מדי?
"לא יודע מה קרה לי, אני כבר אקום להכין את השיעור למחר. גם ככה אני לא ישן".
דוד יצא מהמיטה בשקט, נזהר לא להרעיש לשאר דיירי הבית. "תנסי לישון, עוד מוקדם".
מירי הסתובבה במיטה שוב, מבינה שאת הלילה הזה היא תעביר רק בחלומות…
"מירי, כמה את יפה" הוא לחש לה באוזנה, מעביר את ידו על גופה הערום. ידיו ממששות אותה, לומדות את הגוף.
"די, תפסיק להחמיא לי כל הזמן" היא מסמיקה, והוא אוהב לראות את הסומק הקל שמתפשט על לחייה. היא מודעת לזה, היא סתם מתגרה בו עכשיו.
"מגיעות לך כל המחמאות" הפה שרק עכשיו דיבר איתה, נושק כעת לשפתיה "את טעימה לי".
היא שולחת יד אל הגבר שאיתה, אבל היא לא בטוחה מי זה. האם זה הגוף של דוד בעלה, הגוף שהיא מכירה כבר שנים. או שמא זה בכלל שלמה, הגוף שהיא למדה להכיר, ועדיין נותרו לה תחומים שלמים שהיא לא מכירה בו. והקול מתעתע בה, ומתחלף בין שני הגברים שלימדו אותה אהבה מה היא.
האם זו אהבה, או רק אהבת הגוף?! היא פתאום תוהה.
בחלום, היא מתרחקת קצת, מסתכלת על עצמם מלמעלה, והנה המיטה הקטנה שבחדר העבודה של שלמה, אבל בעלה הוא זה המקיף את גופה הערום, מלקק את שדיה בתאווה יצרית…
"אמא, את ערה?" היא שומעת קול מדבר אליה מתוך השינה. היא מנסה להבין מה קורה סביבה. היא כנראה נרדמה.
"כן מתוקה, נטלת ידיים? צחצחת שיניים? כולם כבר ערים?" היא יורה את השאלות מהר, מנסה להבין מה השעה.
"כן וכן וכן" עונה הקטנה, וכבר ממהרת החוצה לדווח לאחים הגדולים שאמא התעוררה.
מירי הביטה בעצמה במראה הקטנה מעל הכיור, שערה אסוף לתוך המטפחת הקטנה, פניה נטולות איפור, ורק סומק קל מכסה את לחייה.
*
דוד העביר את השיעור בלי שום בעיה, הוא הרי שולט בחומר טוב. הגמרא עבורו היא כספר פתוח, ובטח כשמעבירים את השיעור לנערים בגיל בר מצווה. אבל משהו קינן בו בפנים. הוא אפילו לא ידע לשים את האצבע מה בדיוק הפריע לו. אולי אלו רק נדודי השינה שהיו לו הלילה, אבל גם למירי היו.
החששות התחילו אצלו. אתמול היא חזרה הביתה מאושרת. היא לא סיפרה לו איפה היתה, אבל הוא כבר ידע. עמוק בפנים היתה לו הרגשה שהאושר לא קשור אליו, אלא לגבר השני, ההוא שהוא לא מוכן להגיד את שמו בקול.
מה אם לא המפגש איתו גרם לה כזה אושר? אז מה אם היא זרקה משהו על מפגש עם חברה שאותה לא ראתה כמה שנים?
והוא, מה יהיה איתו?
כל היום הוא רק חושב על חיה, מנסה להבין מה הוא מרגיש איתה, מה הוא רוצה ממנה והיא ממנו. ואין לו תשובות.
הוא מציץ בפניהם של הרבנים האחרים, המלמדים בצוות שלו, מנסה להבין אם לכל זוג יש את הדילמות האלה? האם כל הגברים שאיתו בחדר המורים הקטן והדלוח, חושבים על נשותיהם ככה? או שמא יש לו בעיה. אולי צריך להתייעץ על זה עם מישהו. אבל אין לו עם מי.
עד כמה הוא ישתף בחששות שלו את חיה? עד כמה הוא ישתף את מירי? אין לו מושג, אבל הוא יודע שהוא רוצה לראות את חיה.
כבר שבוע עבר מאז הפגישה האחרונה שלהם, ומשהו בתוכו כוסף אליה. רוצה כבר לראות אותה שוב, גם אם לא יהיה ביניהם שום מגע פיזי, והוא בכלל לא רוצה את הפיזי, רק את הנפשי, רק את האוזן הקשבת, הקול המלטף, המבין.
מיד אחרי הלימודים, הוא נוסע לכיוונה. לא יודע מה יאמר לה, או איך יפגוש בה. אבל הוא סומך על מי שהפגיש ביניהם בהתחלה, שידאג לו גם עכשיו.
הוא עובר פעם אחת ליד הבניין, חלונות הבית סגורים, וחיה לא נראית באופק. עוד סיבוב אחד, עוד ניסיון והוא כבר מתייאש. כנראה הפעם זה לא יקרה. ביציאה מהרחוב, הוא קולט אותה במראת הרכב. הוא מאט קצת, מחכה שתגיע עד אליו.
צפירה קצרה. היא שמה לב.
"שלום" היא עדיין עומדת על המדרכה, מסתכלת בחשד סביב "לא קבענו להיום, נכון?"
"לא, רק רציתי לראות שאת בסדר. מותר לי?" הוא התבייש לדבר על געגוע, על ערגה.
"מותר. ברור" היא מחייכת אליו, והתלתלים שלה סובבים את החיוך הנדיר.
"רוצה להיכנס, ניסע לאיפה שהוא?"
"תן לי חמש דקות, רק מעדכנת את אמא שלי, שלא ידאגו לי. תחכה ברחוב השני, אני כבר באה".
היא נעלמה בכניסה לבניין שלה, משאירה את דוד ברכב.
דוד ישב ברכב, מנסה להנמיך את עצמו, נמנע ממבטים של הולכים ושבים, ואז חיה הגיעה.
"הי, אפשר לנסוע" היא אמרה כשהתיישבה במושב הקדמי, מעבירה תיק קטן למושב האחורי "רק כמה דברים קטנים, לא הספקתי לאכול כלום כל היום, אז הבאתי לנו קצת נשנושים".
"הייתי מעדיף לנשנש משהו אחר" דוד ניסה לרמוז לה.
"אל תתחיל עם זה עכשיו".
"למה, יש לזה זמן מיוחד?" דוד לא האמין שהוא מתגרה בה ככה, לא ברור לו לאיפה נעלם הרב שרק לפני שעה עוד עמד מול התלמידים והרביץ בהם תורה.
"די, בוא נמצא מקום לשבת בו".
דוד המשיך לנסוע, כשהשקט ממלא את חלל המכונית "לאן בא לך?"
"לא רחוק מדי, באיזו חורשה שקטה" הוא מצא את המקום המושלם, חורשה צדדית, נטולת תאורה כמעט. הם ישבו ברכב ותיק האוכל של חיה ביניהם. והיא שולפת מתוכו קופסת אבטיח חתוך ושקית עוגיות מאפה בית, בקבוק מים קרים וחטיף אחד מלוח, לאזן טעמים.
"וואו, הבאת איתך את כל הבית" הוא אומר לה משועשע מכמות האוכל.
"לא הכל, אל תדאג, השארתי משהו לפעם הבאה". הפעם הבאה, הוא נרגע, אז תהיה כנראה פעם הבאה.
"את יודעת" הוא התחיל לדבר ועוגייה בידו "היו לי הרבה מחשבות השבוע" הוא טעם מהעוגייה "וואו, מעולה".
"אילו מחשבות?"
"לא יודע, על עצמי. עלינו. עלי ועל אשתי." הוא לא ידע עד כמה לשתף אותה.
"מה היית רוצה שיקרה בינינו?"
"וואו חיה, את מטילה ככה שאלה כזו? בלי הכנה מוקדמת?" הוא חייך, יודע עכשיו שגם היא כנראה חשבה על זה השבוע "מה את רוצה שיקרה?"
"אין לי מושג של ממש, אני יודעת מה יש לי בחלומות, לא בטוחה שאני רוצה שזה באמת יתגשם".
"זה נשמע עכשיו רציני" הוא הניח את ידו על ירכה "מה היית רוצה שיתגשם? מכל החלומות שלך".
חיה חייכה אליו, מניחה את ידה על ידו, מרגישה את הדופק שלו "אני לא בטוחה שאחרי שאני אספר לך, זה לא יתגשם".
דוד נשען אחורה, מתמסר ליד שלה שליטפה את ידו החמה. הוא רק ניסה להיכנס לה לראש, להבין עד כמה היא הולכת רחוק בדמיונה. בעצם, אין לו מושג איך היא חושבת, מדמיינת, מפנטזת…
"רק אם בא לך לשתף" הוא הביט לתוך עיניה, מנסה לראות בין האישונים את הסרט החולף כעת בראשה.
"בוא נגיד רק, שכדאי להיפגש בפעם הבאה במקום שקט, אחר, סגור קצת יותר".
"רק תגידי מתי ואיפה, ואני שם", הוא התלבט אם לא היה מהיר מדי בתשובה שלו, אם זה לא יגרום לה להירתע.
"אני עכשיו באמצע לספור" היא אמרה בשקט, מחכה לתגובה שלו.
"לספור?" הוא לא ממש הבין.
"שבעה נקיים. אם יקרה משהו, זה יהיה אחרי שאני אלך למקווה, כשאהיה טהורה" היא אמרה, משפילה מבט.
דוד נשאר ללא מילים, מה היא חושבת שיקרה? הוא לא תכנן ללכת איתה רחוק כל כך. לא, הוא לא מתכנן איתה סקס ממש.
"חיה, תראי" הוא התחיל להתפתל במילים "אני לא יודע מה את חושבת שיקרה, אבל אני גבר נשוי, חדירה וכאלה, פחות הכיוון שלי. לא שלא הייתי רוצה את זה איתך". הוא העיף מבט לכיוונה של חיה, קופסת האבטיח נותרה מיותמת, מלאה, ודמעה קטנה בצבצה בעיניה של חיה.
"לא יודעת מה חשבתי לעצמי. אני רוצה לחזור הביתה".
"חיה, די. זה לא צריך להיות ככה. אנחנו אנשים בוגרים, אנחנו מבינים שיש מגבלות" לפחות הוא הבין את זה "אבל אם את רוצה לחזור, אני אקח אותך".
הוא כבר התניע את הרכב, כשחיה פתאום הסתובבה אליו, ונשקה לו, תחילה על הלחי, אבל היא רצתה יותר. השפתיים שלהם נפגשו, לשונות התערבבו, ידיים אחזו בפנים, נשלחות אל החולצה, מחפשות את הגוף. היא שלחה יד אל בין רגליו, מרגישה את הזקפה החמה שלו, את הגבריות שלא ניתן לעצור אותה מול אישה שכזו.
הוא התנתק ממנה באחת "אני לא בטוח שכדאי" הוא ניסה לעצור.
"כדאי, תאמין לי שכדאי" היא ענתה.
"ואחר כך, לא תתחרטי?"
"לא יקרה גם ככה שום דבר מהותי, רק תן לי כבר להרגיש אותך" קולה נשבר, מאיים להציף אותה בדמעות חונקות.
"בואי אלי" הוא אמר ועבר למושב האחורי "בואי שימי עלי את הראש".
חיה עשתה כמוהו, מדלגת למושב האחורי, מרימה את החצאית תוך כדי, חושפת את רגליה הארוכות. מבטו של דוד נמשך אליה, כל גופו כאב מרוב רצון לשלוט בעצמו. הוא הגיש לה יד, מסייע לה לעבור בבטחה ולשבת לידו. הוא הסיט מעיניה תלתל קופצני, מנשק את עיניה הלחות, מעביר יד לאורך גבה הנעים, מרגיש את החזייה שלה בין אצבעותיו.
"חיה, אני פה איתך. רק אולי כדאי שנחליט מה אנחנו רוצים מעצמנו".
"לא כל דבר צריך להחליט ולדבר, לפעמים מותר גם סתם לזרום" היא הניחה את ראשה על כתפו, וידיה ליטפו את החזה הרחב "סתם ליהנות".
כמה הוא רצה להישאר ככה, ללמוד לזרום איתה, ליהנות סתם ככה עם האישה הנפלאה הזו, אבל הפחד לפגוע בה עצר אותו.
"חיה יקירה, אני גבר נשוי, אני לא אעשה דבר שיגרום לי לאבד את המשפחה שלי".
"ולהיות איתי פה זה בסדר? אם מישהו יראה אותך וידבר על זה, זה יהיה בסדר?" היא ידעה שהיא דורכת לו במקום כואב, אבל עכשיו כבר לא היה לה אכפת. גם טובתה אמורה לעמוד בראש מעייניה, לא רק טובתו.
"את יודעת את התשובה, לכן אנחנו פה ולא ברחוב הראשי של העיר".
"דוד, בוא נחזור" היא עברה חזרה למושב הקדמי, אוספת את השקיות והמים "נראה לי שיש לשנינו על מה לחשוב לפני שאנחנו ממשיכים".
הנסיעה חזרה עברה עליהם בשקט, כל אחד צפון במחשבותיו.
דוד כמעט ופספס את הפנייה לרחוב של חיה, אך היא נגעה קלות בידו, מזכירה לו.
"תראי חיה, לא נעים לי כל מה שקרה פה היום".
"גם לי" היא נשמה עמוק, כאילו הכינה את המשפט הזה כבר ימים אחדים "אני טובלת בעוד שלושה ימים, אם זה נראה לך רלוונטי תעדכן אותי בנייד".
חיה יצאה מהרכב, משאירה את דוד נטוע במקומו ללא מילים אך עם מלא מחשבות.
דחוף עוד פרק….בתור חרדי אני חרמן מהסיפור. יש לי בעבודה אישה חרדית נשואה מדהימה ביופיה ואני מת להתחיל איתה. הלוואי ובמציאות היה קל כמו בסיפורים. אני מבטיח מחר לנסות ולעדכן אתכם.
בסיפור הכל יותר קל, יותר זורם.
לא תמיד המציאות מחייכת, אל תתאכזב.
דחוף עוד פרק
משתדלת
פשוט נפלא דרדסית יקרה
נוגעת בכל הנקודות הרגישות הרבה מעבר למיניות בלבד
כל הקונפליקטים מתחדדים הרגשות והיצרים
אני מוצא את עצמי נהנה הרבה יותר מהעלילה שנבנית ביד אמן מאשר סתם סיפור ארוטי סטנדרטי
תודה רבה על ההשקעה אין מילים
תודה רבה על התגובה.
מסכימה עם הנקודה שכתבת (בלי קשר ליד האומן…)
דרדסית יקרה לעצור עכשיו בנקודה הזאת זה גובל בהתעללות חסרת גבולות על גבול הסדיסטיות, בבקשה תמשיכי מהר אני לא עומד בזה, פליזזז
שתה כוס מים ותנשום עמוק.
ההמשך בקרוב.
מחכים להמשך זה נהיה כבר מתוח מידי
בקרוב. רק צריך קצת סבלנות.
הבטחתי לעדכן מה יצא עם העובדת החרדית, אז כך: לאחר שלוש ימים אנחנו כבר יושבים צמודים אחד ליד השניה כשאני משחק לה בגב ועולה מדי פעם לשחק בשערות הפיאה המדהימה שלה ומדברים על הנושאים הכי אינטמיים. היא מבחינתה היתה זורמת הלאה רק שאני בתור חרדי עדיין לא מעכל את זה. אני נשוי ואני חושב שאעצור את היחסים עם העובדת בנקודת הרתיחה הזו.
מעולם לא הגבתי באף פורום. הםעם הני מרגישה חובה. תעשה טובה לאנושות כולה. לך על רווקה רק לא על נשואה! פליז!! אומרת לך מניסיון זה לא נגמר טוב!…
שושנה בין החוחים, מסכימה איתך כל כך.