יום ההולדת של מיכל נשאר כמו כתם קטן ומעיק, ככה לפחות מוטי הרגיש כל פעם שהוא נזכר בזה. איך הוא לא נתן לעצמו לגמור כמו שרצה, כמו שחלם.
ואיך הוא מעז לדבר על חלומות ולתת לה מילים באוויר, כשהוא יודע שהוא רחוק מלהגשים את הדברים שלו.
הנחמה היחידה שלו, היא החיבוק המנחם שלה, והידיעה שהוא קצת פחות בוגד ממה שהוא חשב.
"מוטי" הוא שמע את הקול של אשתו מעיר אותו בהקיץ "תוכל לקחת אותי לנתב"ג? יש לי טיסה עוד שעתיים ואני באיחור" מוטי כבר צפה את המשך המשפט "המונית לא תגיע בזמן, סומכת עליך" היא הפריחה לעברו נשיקה באוויר וכבר שמע את המים זורמים במקלחת.
הוא רצה לבוא להתקלח איתה, להצמד אליה ולהרגיש אוהב ואהוב, ממש כמו פעם. אבל משהו עצר בעדו.
הוא יודע למה הוא עצר, לחיי כל הפעמים הקודמות שהוא ניסה, ולא צלח.
פעם זה היה אחרת. פעם היא רק היתה מחכה שיגש אליה, שיגיד את המילים החמות שלו, שגרמו לה להסמיק ולפשוט את הבגדים שלה במהירות שיא.
אבל אז באה הקריירה שלה וגמרה להם הכל.
חבר טוב אמר לו פעם, אצל אנשים אחרים ילדים הם גורם נוראי לזוגיות, ואצלם דווקא הילדים חיזקו את הקשר, אבל הקריירה גמרה להם את טיפת האינטימיות שנשארה.
לפעמים הוא תהה למה הוא תמך בה כל כך כשהתעקשה לעבור לפוליטיקה, כאילו שהחיים שלה לא היו לפני כן מספיק מאתגרים, עם כל וועדי השכונה שהיא הכניסה את עצמה. אבל זה הסטוריה, והוא לא התכוון לשבת ולבכות על מה שהיה.
הוא נכנס אחריה לחדר המקלחת, שומע את זרם המים שנגדע באחת. ההדים אפפו אותו סביב, אבל את גופה הוא יכל לדמיין, לא השתנתה הרבה מאז היום שהכירו.
הוא הגיש לה את המגבת, מכיר כבר כל דרישה ובקשה שלה.
השמלה מוכנה על המיטה, לידה הגרביון השחור והסרט הדק, עדות אחרונה לכיסוי הראש שפעם חבשה.
גם הוא הוריד את כיסוי הראש שלו, את הכיפה שפעם היתה סימן ברור. הוא הרגיש אותה עליו בכל רגע נתון, אבל הוא לא היה צריך אותה פיזית. כיפה שקופה, הוא קרא לזה.
את הילדים הם שלחו לחינוך דתי, אחרי הכל, אמא שלהם התמודדה על תפקיד ציבורי בתוך המגזר. את הכיפה שלו הוא החזיק בכיס, למקרים שהוא יצטרך להיות עם…
"יש לך את המבט הזה בעיניים…" היא אמרה לו, מתעכבת עם החזיה.
"יש לי את המבט שמתגעגע אליך, שרוצה לישון איתך כפיות במיטה שלנו"
"נו מוטי, אל תעשה לי את זה כשאני צריכה לצאת, אתה יודע שזה רק מקשה עלי את הטיסה" היא נשקה לו לרגע קט בלבד "יומיים ואני כאן חזרה. תתמודד?"
אני אתמודד, הוא חשב לעצמו, כאילו יש לי ברירה כלשהי.
מראה דמותה של מיכל עלה בו לרגע, הוא יתמודד, הוא יודע.
כבר שבוע הם לא דברו, "ימים של לחץ" היא שלחה לו בהודעה, הוא כבר התלבט מה עשה לא נכון, ואולי פגע בה.
הוא יוריד את אשתו בנתב"ג ומשם הוא ימשיך אליה. אולי הוא פשוט יפתיע אותה עם זר פרחים, או אולי ארוחת צהריים נחמדה.
הוא עוד צריך להבין מה יגרום למיכל להיות קרובה אליו יותר.
ואולי, אולי זה לא מה שהוא יתן לה במתנה, אלא כמה הוא יתמסר אליה, כמה הוא ילך איתה בפעם הבאה… ועל זה עוד אין לו תשובה.
הדרך דוהרת לו, הוא מגלגל בראשו את המילים והמעשים, את התמונות והתחושות.
*
מיכל הרגישה איך היום סוגר עליה.
הלחץ של העבודה והילדים שבבית והאזכרה שמתקרבת…
היא שנאה את עצמה בימים האלה. כשהיא קמה בבוקר היא ראתה את הסימנים מתחת לעיניים וידעה שזה יום בלי איפור ובלי חשק. סתם יום אפור.
מוטי שלח לה הודעה והיא נפנפה אותו, אבל הלב שלה הציק לה. הוא היה כל כך נחמד ומתחשב, והיא צריכה אולי להסביר לו.
היא בטוחה שאם הוא רק ידע, הוא יכיל את מצב הרוח שלה, ואולי אפילו יעודד אותה.
הערב הבת שלה בטיול שנתי, והבן בקש לישון אצל חבר.
היא מכוונת את רשת ג' ברקע ומתחילה לאפות. עוגיות טובות תמיד עשו לה את זה.
צלצול טלפון הפריע לה באמצע הלישה של הבצק, מוטי על הצג. היא התלבטה לרגע אם לענות, ואחרי רגע כבר שמה אותו על הרמקול, מחייכת לעצמה.
"הי לך" היא ענתה, מנסה להכניס קצת חיים לקולה.
"הי, טוב לשמוע אותך"
"כן, אני לא יודעת איך להגיד את זה" היא התחילה ומוטי כבר קטע אותה "אל תזרקי אותי בשיחת טלפון" קולו כמעט מתחנן.
"לזרוק? אתה אמיתי?" היא צחקה בשקט, כבר מזמן היא לא עשתה שיחות כאלה, היא צריכה לאמן את עצמה טוב יותר "בא לך לקפוץ אלי לארוחת ערב?" זהו, היא אמרה את זה.
"אליך הביתה?"
"אתה מכיר אלי אחר?" היא פתחה את המקרר, חושבת מה היא יכולה לאלתר מיד, לא משהו מיוחד מדי "פשוט תגיע, שולחת לך מיקום".
"היין עלי" הוא סגר את הטלפון והיא יכלה לשמוע את החיוך המרוח על פניו, היא ראתה את החיוך הזה בעיני רוחה וידעה שעשתה טוב ונכון.
מוטי הוא האדם שיהיה לה נכון הערב, קצת יין, אוכל נחמד וזהו. וזהו.
היא עברה לחדר השינה שלה, מסדרת את המיטה, תולה שמלה ועוד אחת שנזרקו על המיטה הבוקר. איפור? היא שואלת את עצמה במראה, ומחליטה לתת לעצמה קצת צבע בעדינות, אודם בהיר ולא מחייב.
הדפיקה על הדלת נשמעה לה חצי מהוססת, היא העיפה עוד מבט אחרון במראה לפני שפתחה, מקבלת לידיה פרח אדום בודד.
נשיקה קטנה על הלחי, ומוטי כבר אצלה בבית. על הספה בסלון, הכי אצלה שיש.
"לפתוח את היין?" היא שאלה, גונבת לעצמה דקות נוספות במטבח.
"רק אם את רוצה לשתות". היא רצתה ועוד איך. רצתה לשתות את היין ולהרגיש את האלכוהול עולה לה למח. היא רצתה לשתות את היין, ולצלוח את הערב הזה הכי טוב שאפשר.
מוטי עמד מאחוריה, היא הרגישה את הנוכחות שלו קרוב אליה, זה היה לה נעים.
הוא נשק לעורפה, מזיז את השיער הצידה.
"יפה לך ככה" בלי להתאמץ מדי, עם שיער טבעי ובלי קישוטים מסביב.
"הפאה עפה ממני בבית" היא אמרה חצי מתנצלת.
"כל עוד לא תעיפי אותי, הכל טוב".
הם השיקו כוסות יין, לוגמים בשלווה מתוחה.
"סליחה שלא הגבתי לך" היא התחילה להסביר, על ימי אבל ושמחה, על עומס בבית שלא מתחלק עם אנשים נוספים.
ומוטי הקשיב לה בעיניים פקוחות, במבט שרק גרם לה להגיד עוד ועוד.
"האוכל מתקרר" היא אמרה פתאום, קמה להגיש את התבנית שהיא הספיקה להכניס לתנור.
"אולי האוכל מתקרר, אבל אני מרגיש שאנחנו מתחממים" הוא עמד לידה, מנסה לשוות לקולו גוון רגיל שכזה.
"אתה יודע שמה שיבוא, יהיה ברצון של שנינו" היא הביטה בו כעת בריכוז "אין לי בעיה שניקח את הזמן, את הגבולות שלנו אתה תבנה", היא לא הוסיפה את מה שאמר לה ליבה, שהיא התהליך שמחה לו יכל להפשיר את הגבול שלו, למתוח אותו יותר, אבל היא לא רוצה להיות האשה האחרת, ההיא שהורסת משפחות.
הם אכלו בשקט, הרגליים נוגעות מתחת לשולחן, הידיים מלטפות לרגע, והעיניים אוכלות אחד את השניה.
"חם לי" מיכל אמרה ופתחה מעט את השמלה שלבשה, כפתור נוסף במחשוף סגור.
היא ידעה שמוטי יגיב לזה, לחריץ הקטן שבין שדיה שבצבץ פתאום.
רק עוד אחד, והיא יודעת שהיא תרגיש אותו היום, רק עוד כפתור אחד, והיא בטוחה שיהיה לו קשה לעמוד בה.
או אולי דווקא יעמוד, היא חייכה לעצמה מהמשמעות הכפולה.
"על מה עלמת החן מחייכת?"
"את התשובה האמיתית או המתחכמת?"
"תמיד אמת" הוא ענה וכבר דמיין את המילים שלה.
"תהיתי כמה זמן עוד תעמוד מנגד עד שיעמוד לך ותרצה אותי" היא הסמיקה, מרגישה כמו מתבגרת.
אבל מוטי רק קם אליה, הניח את היד שלה על מבושיו, היא הרגישה את הבליטה הגדולה.
ולאט לאט, הוא פרם לה את כפתורי השמלה, משאיר אותה עומדת רק בחזיה ותחתון תואם.
"את תמיד הולכת בבית עם סטים סקסיים כאלה?"
"עלית עלי" היא חייכה אליו, מצמידה את היד שלה עוד קצת.
"עוד לא עליתי, אבל אם רק תרצי".
היא הובילה אותו לחדר שלה, משאירים אחריהם שובל של בגדים כאלה ואחרים.
ושם, במיטה הרחבה שפעם עשו עליה כמעט כל יום אהבה, היא הרגישה את מוטי באמת, לראשונה.
היא הרגישה את העור החם נצמד אליה.
את הזקפה שלו נכנסת אליה בלהט שלא זכרה כמותו.
היא הרגישה את הרצון שלו שיהיה לה טוב, שיהיה לה הכי טוב.
היא גנחה בעונג כשהוא שיחק לה בפטמות.
היא התנשפה כשהאצבעות שלו הביאו אותה לאורגזמה מעולה.
היא רעדה מאושר כשהיא גמרה והוא מיד אחריה, עמוק בתוכה.
"אל תקום כל כך מהר" היא לחשה לו, מנסה לסדר את הנשימה שלה "בבקשה".
"אני איתך הלילה" הוא לחש לשערה שפוזר על הכרית כמו הילה מיחדת "הלילה אני איתך".
את נפלאה דרדסית. אני אוהב אותך
דרדסית תעשי לי ילד 😍
אין עלייך הסיפורים שלך מהממים כל יום אני נכנס לראות אם כתבת עוד פרק….
תעשי טובה אל תמתחי אותנו כ"כ הרב של בין פרק לפרק.
חחחחח.
מבטיחה שהפרק הבא עוד פחות משבוע.
שווה לחכות 🙂
ממתינים רבים…
תודה 😉
דרדסית יקרה ..
הסיפור רומנטי וסוחף ..
אני קורא בצמא ובהנאה כל מילה שיוצאת ממך ..
הבנייה של הסיפור כ"כ איכותית , מושכת ומגרה מאוד ..
העניין גורם לנו להתחבר לסיפור , להתרגש ולפנטז גם יחד …
החוסר שיש למוטי בבית ..
החוסר שיש למיכל בבית ..
מפגיש אותם לארוחה חמה תרתי משמע ..
ארוחה טעימה שמובילה לסוף מענג ..(והלוואי עלינו ככה לפעמים 😀 )
וכמו תמיד אנחנו שואלים – לאן יתפתח הסיפור עכשיו ?
בבקשה דרדסית – אל תמתחי אותנו יותר מידי 😀
תודה על שאת – את !!
שלך ..
ד.פ.
אח, כל תגובה שלך עושה חשק להמשיך לכתוב.
תודה לך על המילים הטובות