אם יש משהו שמיכל לא סבלה, זה אירועים משפחתיים דביקים. ובעיקר, מה לעשות, כשזה בא
מהצד של אריה. מבטי הרחמים שמדדו לה את הבטן, צקצוקי הלשון מאחורי הגב שלה. היא נתנה
להם חומר לשיחות שלמות, כי הרי לא יכול להיות שלאריה יש בעיות, בטח הכלה שלו, נו, מה
לעשות. לא כל אחד משתדך מוצלח…
ועכשיו החתונה של אחותו הקטנה. לא עוד ארוע שאפשר לברוח ממנו אחרי שעה, אלא יש תמונות
משפחתיות, יש בטן של אחות אחת, ותינוק בן יומו אצל גיסה אחרת. ויש את מיכל.
היא קנתה בגד חדש, שלא יהיה צמוד מדי ולא רחב מדי, שיכסה את הבטן שמתנפחת מההורמונים,
אבל שלא יתן אשליה של הריון, מורכב. ואז הגיע הערב המיוחל, וההערות הנחמדות מצד הדודה
האחת "כמה זמן אתם כבר נשואים? ניסיתם לטפל?" מיכל כמעט וענתה לה, משהו ציני ופוגעני, אבל
המבט של חמותה השבית אותה "תודה על הדאגה, ברוך ה' הכל בסדר" היא ענתה וברחה מהאולם.
עברה כבר החופה, התיישבו למנה ראשונה, ומיכל עדיין לא חזרה.
"אריה, לך תראה איפה מיכל" אחותו דברה איתו בשקט מבעד למחיצה "היא יצאה מקודם, ולא
חזרה". כרסה בין שיניה, היא בקושי עמדה כשדברה איתו.
"מה קרה? לאן היא הלכה?" אריה כעס, תכף מתחילים הריקודים, והוא רוצה להיות באולם.
"אתה מכיר את דודה הניה, היא היתה חייבת לזרוק על מיכל את התסכולים שלה מהנכדים שעוד לא
התחתנו והביאו לה נחת", כולם מכירים את דודה הניה, רק מיכל נפגעת, זה היה בין השורות, בין
המילים.
"טוב, אני אצא, היא בטח חיפשה מקום שקט" אריה עלה לגג, לחפש את מיכל. מהגג הוא ירד
למרפסת הקטנה ליד החדר יחוד, גם שם היא לא נמצאת, ובינתיים המוזיקה מתנגנת, והוא מרגיש
את הרצפה רועדת מהקפיצות של הגברים, ורק הוא עסוק בלחפש את רעייתו, שבחרה להיעלב
מהדודה המעצבנת שלו. צלצול קוטע את מחשבותיו "היא פה, תגיע" אחותו מדווחת בצעקות.
מקצה המדרגות הוא כבר רואה אותה, עומדת בצד, מנסה להסתיר את הדמעות "מיכלי, די, בבקשה
לא היום" הוא נעמד לידה, כל כך רוצה לחבק אותה, אבל לא נעים פה באמצע האולם "לא כל יום יש
לנו חתונה במשפחה, בואי תתעלי על דודה הניה" הוא מחייך אליה, שולח יד קטנה ולוחץ את ידה
"תאכלי משהו, נדבר יותר מאוחר" והוא כבר רוקד במעגלים דביקים סביב החתן החדש במשפחה.
הערב עובר עליהם מאחורי המחיצה, רואים לא רואים, ואריה כבר שכח את מיכל והדמעות, הוא כל
כולו בשמחה.
שעת לילה מאוחרת, הם נכנסו הביתה, גמורים מעייפות. מיכל העיפה מבט מהיר בשעון, היא בקשה
יום חופש מהעבודה, אבל לרופאים תוכניות אחרות. יש להם בבוקר טיפול ראשון של הזרקת זרע
לרחם. זה אומר לקום מוקדם, להצליח לעשות סקס, ואת המנה הקטנה של בעלה, להביא מהר
למעבדה. זה נותן לה בקושי שלוש שעות שינה… היא מסתובבת בגבה לאריה "לילה טוב" היא
מפטירה חרש, ומנסה לישון. אבל המילים שהיא שמעה בחתונה, והמטים שדקרו את הבטן השטוחה
שלה, מנקרים בה, לא נותנים לה לישון. שוב ושוב היא שומעת את המילים הקשות, הפוגעות. ואת
אריה, שלא ממש הצליח לנחם אותה, אולי אפילו לא ניסה, כי השמחה המשפחתית יותר חשובה.
היא לא עוצרת את הדמעות שזולגות על לחייה ומרטיבות את הכר, היא לא עוצרת את המחשבות
והדימיונות שלה.
בוקר, אור ראשון נכנס דרך חריצי התריס, השעון המעורר לא מרחם על אריה. הוא מכבה את הצלצול
המעצבן ומנסה לישון, אלא שאז הוא נזכר, הם חייבים את זה היום, מיכל כבר לקחה את הזריקה
לביוץ, הם חייבים להביא היום את הזרע למעבדה.
"מיכל" הוא מנסה לנער אותה בעדינות "מיכלי, את צריכה לקום" אבל היא לא מגיבה. "מיכלי אנחנו
צריכים לעשות עכשיו…" הוא מנסה להיזכר איפה הוא הניח את הקונדום ההלכתי, בתוך ההתארגנות
של החתונה, הוא שכח מזה לגמרי.
מיכל רק עונה לו בקול מתוך שינה "עזוב אותי היום" הוא שומע את הכעס בקולה, על מה עכשיו היא
כועסת?!
"מיכל קרה משהו? את זוכרת את הטיפול הבוקר?" הוא מנסה בעדינות.
"לך לשירותים, ותעשה מה שצריך, אני אקח את זה כבר למעבדה" היא מתעלמת ממנו במופגן.
"את יודעת שזה אסור ככה, אל תקשי עלי".
"להקשות עליך?" היא מסתובבת אליו "סליחה אם הקשיתי עליך אתמול בחתונה. במקום להיות איתי
ולהבין, הלכת לרקוד והתעלמת מהמצוקה שלי" היא כבר בוכה, כל ההורמונים שמציפים אותה גואים
ועולים. אוי, לאיזו צרה הוא נכנס.
"סליחה יפה שלי, באמת שלא שמתי לב. לא ראיתי את זה ככה" הוא מקווה שזה נשמע טוב.
"אולי זו הבעיה, שאתה רואה רק את עצמך" מיכל הטיחה בו וחזרה לצד הנגדי, מפנה לו שוב את
הגב.
אריה ניגש למטבח, כוס מים לא תוכל להזיק לו. על השולחן הוא רואה את השקית הקטנה של הבית
מרקחת, לפחות את הגומי הזה הוא מצא. הוא חוזר למיטה, מחליט שלא יעזור כלום, הם יעשו כל
מה שצריך כדי שהחודש הזה לא יתפספס להם. גם אם מיכל כועסת עכשיו, אם היא לא תעשה את
ההזרעה היום, היא ממש תכעס על עצמה, ועליו.
אריה מתקרב אליה מאחור, שולח יד אל הכותונת הבהירה, מנסה את מזלו, לאט לאט. הוא נצמד
אליה מאחור, מרגיש את העכוז המושלם שלה צמוד אל איברו, אבל כלום. הפעם הוא לא מרגיש את
הגדילה המהירה שבדרך כלל קורית ומיד. הוא שולח יד אל קדמת הגוף הנפלא שלה, מנסה להרגיש
את שדיה, אבל מיכל חוסמת את ידיו, היא לא רוצה אותו. אין ספק שההתנגדות שלה, משפיעה גם
עליו. הוא מרגיש איך מעט הזקפה שהתחילה, נובלת…
הוא עוצם את העיניים, מנסה לדמיין את מיכל בסיטואציה אחרת, כשהיא חוזרת מהמקווה אחרי
שבועיים של ריחוק, אבל במקום זה, דמותה של אישה אחרת עולה מול עיניו, רותי. אריה פוקח את
עיניו, ידיו עדיין עוטפות את גופה של מיכל, מנסות לגעת בשדיה המוצקים, אבל הדבר היחיד שהוא
רואה בפנים, זה את השיער הפזור, את החולצה הצמודה, המכנסיים שהחמיאו לגזרה. ובדרך נס,
הוא מתחיל להגיש את איברו מתעורר לחיים. בא לו להקיא מעצמו, הוא צריך לעשות סקס עם
רעייתו, והמחשבות נודדות לאישה אחרת… איזה מין גבר הוא?!
מיכל, שוכבת על צידה, מרגישה את הידיים של אריה מנסות לגשש את דרכן על הבד העדין של
הכותונת. אין לה כח לשתף פעולה, אין לה כח להתנגד. אבל צריך. למה? כי הרופא אמר. היא
שומעת את אריה לוחש לה באוזן "מיכלי, את יודעת שאנחנו צריכים את זה היום, המזכירה של ד"ר
מתן התקשרה אתמול לוודא שקבלנו את המייל, עם ההוראות להיום…" הוא נזכר במייל וזרמים
קטנים של עונג מתפשטים בתוכו.
לשמע שמו של ד"ר מתן, מיכל זזה קצת במקומה, תמונות מהחלום ההוא צפות בה שוב. העיניים שלו
מביטות בה, הידיים שלו בודקות אותה, מענגות אותה. היא כבר מסתובבת אל אריה, מלטפת את
פניו, את הזקן הקטן הרך שלו "טוב, אבל אל תחשוב ששכחתי לך את אתמול" היא אומרת בקול
מתפנק.
אריה עוטף אותה בידיו, עוזר לה להיחלץ מהכותונת. מראה גופה הערום מעורר אותו, שדיה
המוצקים, הפטמות הקטנות הזקורות, הבטן השטוחה, שסימני הזריקות עליה. הוא מנשק אותה
בנשיקות קטנות, מקרב את פיו הרעב אל הגוף הזה שהוא כל כך רוצה.
מיכל מצידה כנראה כבר מפוייסת, הוא מרגיש את זה ברפרוף האצבעות על האבר שגדל לו, רק
העיניים שלה נשארות עצומות, היא בתוך חלום אחר. ידיה אוחזות בחזה הגברי שהיא מכירה, אך
בעצם מגע של גבר אחר היא מרגישה עכשיו, היא מנסה לדמיין איך הוא ירגיש, אם היא תיגע בו
ככה. איך מראה הרופא המכובד, המעומלן, יהפוך לחיית מין איתה. אבל היא חיית מין? היא פתאום
תוהה לעצמה מאיפה הגיע אליה בכלל התיאור הזה. ועם אריה שנמצא פה איתה, הידיים מגששות
את הדרך הנכונה, את הדרך לסיים כבר את החלק הזה של הבוקר, ועוד יום שלם במרפאה לפניה…
אריה מרגיש את הזקפה שלו מתגברת, את הרצון להיות עם האישה שהוא אוהב. להצליח להביא
אתה ילד לעולם. אבל כשהוא מלביש את הגומי הדביק על האיבר הענק, הוא נזכר בדרך בה רותי
הסבירה לו איך להשתמש בזה, 'פשוט תלביש על עצמך, אל תפחד' היא צחקה לעצמה בטח, איזה
מין גבר הוא שלא יודע להלביש קונדום… אז עכשיו כשאצבעותיו מגלגלות את הגומי הדק, הוא שוב
חושב עליה, ומעביר יד לאורך הזין שלו, מדמיין את מגע ידיה עליו.
"אריה, צריך יום לימודים ארוך בשביל זה? לא כל יום מחכה לך אשה ערומה במיטה שתבוא כבר"
מיכל סונטת בו. …
היא שוכבת מכוסה בשמיכה שלה, מפסקת רגליים, מוכנה בשביל אריה שכבר עומד ליד המיטה,
איברו עומד לפניו. הוא מגיע מעל מיכל, מפחד כל פעם מחדש להכאיב לה. הקונדום נכנס חלק אל בין
ירכיה, מחליק לתוך הנוזל הסמיך שמציף אותה. אריה אוהב את ההרגשה שהוא זה שגורם לה
לרטיבות הזו, מרגיש את הכח שיש לו. כשהוא מרגיש הוא תכף מגיע לנקודת השיא, הוא יוצא
החוצה, והקונדום מתמלא בנוזל החם, אריה מניח את הגומי המלא בתוך הכלי המיועד לו, נזהר שלא
יטפטף.
מיכל מתארגנת מהר, הדרך למעבדה עוברת עליה תוך דקות ספורות.
הקונדום נמסר לאחות, לטיפול המסור של השבחת הזרע. ומיכל התיישבה בחוץ, בחדר ההמתנה
הקטן. ההתרגשות של הפעם הראשונה אופפת אותה.
בזווית העין היא רואה את הכותרת הראשית של עיתון נשים :
רופא השנה!!!
זו הפעם הראשונה שאנחנו מלווים רופא מהקהילה הלהטב"ית, בבחירתו לרופא השנה.
הכתבה בעמוד המרכזי.
תמונה קטנה צורפה בתחתית המסך, העיניים שהיא מכירה, חייכו אליה מהתמונה.
היא ראתה את הידיים שלו, מחזיקות תינוק קטן, ולא שלה.
"מיכל, את יכולה להיכנס לחדר 102 ,תתארגני, הרופא כבר מגיע להזרקה".
מיכל קמה ממקומה באי רצון, עיניה עוד מביטות בכותרת העיתון, מסרבת להאמין…
וואוו!!!
איך את מצליחה כל פעם מחדש לקחת את זה לכיוונים לא צפויים.
חחחח.
זה הכיף של הכתיבה, ההפתעה בפסקה האחרונה.
מקסים מהנה ומגרה..מחכים להמשך
תודה.
בדרך… עוד יומיים אם אני לא טועה.