שבת בבוקר, בית הכנסת הומה אדם, החזן מנעים בקולו, ורק גבר אחד יושב בכיסאו טרוד. שלמה.
הם הוזמנו כבר מזמן לאחותו, וכל פעם דחו אותה בתירוצים שונים, אבל הפעם הם פה בתפקיד, אחותו נסעה ממש לפני שבת לחדר לידה, וביקשה מאשתו לבוא להיות עם הילדים הקטנים אצלם בבית.
לא ניתן היה לסרב.
אבל הדי השבת הקודמת שהוא בילה בבית הזה, עוד זכורים לו היטב. הוא מנסה להימנע מלהסתובב סתם, מפחד לפגוש תלמידים חמודים שזוכרים אותו, מפחד לפגוש הורים.
"דוד שלמה, למה אתה יושב?" האחיין הגדול מקשה, כשהקהל עומד לכבוד ספר התורה שמוגבה.
"חלמתי רגע" הוא עונה, ספק לילד החמוד, ספק לעצמו. הוא יודע איפה מירי גרה, הוא עבר שם הבוקר בדרך לתפילה, ואת הטלית הרים מעט מעל ראשו, שאף אחד לא יזהה אותו ברחוב. וכי מה יגיד אם מישהו יזהה אותו? אין לו מושג מה אנשים יודעים. עד לאן לקח עוף השמים, את הקול.
שלמה יצא בעקבות הקהל החוצה, נגרר עם עדת הגברים המיוזעת, אל הרחוב הפתוח. ברכת "גוט שאבעס" נשמעת מכל כיוון, והוא ממהר עם הבנים הביתה.
"רב שלמה" הוא שומע את הקול מאחוריו, והוא כבר באמצע הדרך לבית אחותו. הוא ממשיך ללכת, מאמין שיש עוד שלמה נוספים שכנראה קראו להם. אבל היד על הכתף עוצרת אותו.
"שלום הרב שלמה" יד מוגשת לקראתו ללחיצה "אני דוד" שלמה לוחץ את היד המוגשת אליו, מעכל את דמותו של האדם שניצב מולו.
"חמודים, תתקדמו הביתה. אני כבר מגיע" הוא מאיץ בבנים ללכת בלעדיו, לא בטוח שהשיחה מיועדת להם.
"אז מה מביא אותך לשכונה שלנו?"
"אחותי ילדה לפני שבת. נודבנו לעזור לה" שלמה מצביע על דבוקת הבנים שממהרת במורד הרחוב "מה שלומכם? מה שלום נפתלי?"
"נראה לי שטוב" דוד עונה לו בקול איטי, מחשב את מילותיו.
"אז, שבת שלום" שלמה רוצה לסיים את השיחה, אבל דוד עדיין נטוע במקומו.
"אולי תקפצו אלינו לסעודה שלישית?"
שלמה מכחכח בגרונו, אין לו דרך לצאת מזה. "אני לא חושב שזה מתאים. פעם אחרת" הוא מדמיין את דמותה של מירי בחלון, עומדת וצופה בהם מדברים. מה היא חושבת עכשיו, מה היתה חושבת לו היתה באמת רואה אותם? הטלית מונפת מעליו והוא ממהר להתרחק, רעידות קטנות משתלטות על רגליו. מה הוא עושה פה!?
בדירה הקטנה של אחותו, אשתו כבר מחכה לו, מותשת מההתעסקות עם הילדים הרבים שנכפו עליה. "טוב שהגעת" היא מקדימה כשהוא נכנס.
"סליחה, לא תכננתי להתעכב, פשוט ראיתי אבא של תלמיד לשעבר שלי. בואי נקדש כבר" הוא מעביר נושא במהירות, לא רוצה לנבור בפרטי הפגישה הלא מתוכננת הזו.
שלושה כוכבים מעטרים את השמים הכהים, ושלמה ממהר לברך "המבדיל בין קודש לחול" והתיקים נארזים במהירות, הוא רוצה להתרחק מהשכונה הזו, להתרחק מהסיכוי למפגש אקראי נוסף.
*
"אז הבנתי שפספסתי אותך בשבת… (כן, בעלי סיפר לי שהוא פגש אותך)
דווקא השבת לא יצאתי לכיוון בעלי לתפילה. אני משתדלת לצאת עם הילדים לכיוון כל שבת, איך דווקא השבת זה לא קרה?
ואולי טוב שלא.
שיהיה שבוע מבורך, מירי".
זו הייתה ההודעה שחיכתה לשלמה כשפתח את המחשב באישון לילה. נדודי שינה טרפו את שנתו, חלומות מוזרים על מירי ובעלה, על ילדים קטנים שמסתובבים סביבו בזמן שהוא שוכב עם מירי, ובעלה נמצא, רואה לא נראה.
הוא התעורר מבועת וניגש למחשב, הוא רצה לשלוח למירי הודעה קטנה, רק שחשב עליה בשבת. שהיה כל כך קרוב אליה, וכל כך רחוק. והנה היא הקדימה אותו עם המחשבות.
"שבוע טוב מירי יקרה-
חבל שלא ראיתי אותך, למרות שדמיינתי את מראה דמותך בחלון הבית. אולי טוב שלא נפגשנו, אחרי המפגש האחרון תחת העץ, לא בטוח שהייתי יכול לעבור לידך בלי לחייך, בלי לשלוח יד ללטף את הלחי הענוגה, בלי לרצות לנשק את שפתייך הטעימות. אז אולי טוב שלא נפגשנו…
אבל זה רק לגבי שבת, אני אשמח מאוד לפגוש אותך שוב. מאוד.
רק תגידי מתי ואיפה, ואני כבר אהיה שם.
המיוסר מגעגועים, שלמה".
הוא הכין לעצמו קפה, מחכה לתשובה, אולי גם מירי נמצאת מעברו השני של המחשב, חושבת עליו.
הוא נרדם על הספה, מתעורר בבוקר לקול הבית המשכים קום.
"שלמה, אתה מאחר לתפילה" אשתו מקיצה אותו. הוא קם בכבדות, זוכר את המייל האחרון ששלח, וטרם ראה אם התקבלה תשובה. הוא נוטל ידיים, מתארגן וממהר לתפילה, כשראשו נמצא הרחק מהמילים הקדושות שיוצאות מהחזן התורן.
בדרך הביתה, הוא כבר מתכנן את המפגש הבא, אם מירי תרצה שוב במקום פתוח, יש לו כבר רעיון לפארק יפה, בכביש צדדי. ואם היא תרצה במקום סגור, הוא יחפש עבורה את החדר המושלם לאווירה בטוחה.
"בוקר טוב.
מה עשית ער בשלוש לפנות בוקר? מקווה שאני לא קשורה לנדודי השינה שלך (או בעצם, דווקא כן).
אשמח להיפגש שוב. לא באמת משנה לי איפה, רק המתי חשוב. בעלי טס לחו"ל לבר מצווה של אחיין שלו, ואני נשארת עם הילדים בבית, אז יש לי חלון הזדמנויות של שבוע, כשהוא במילא לא בארץ.
יום נפלא, מירי".
שלמה הרגיש את הפרפרים בבטן שלו, שבוע שלם שבעלה לא נמצא, שבוע שאפשר אולי להיפגש יותר מפעם אחת. ובא לו מקום פתוח, לראות אותה שוב פורחת באוויר הקריר.
"מירי, אפשר לסגור?
אני אאסוף אותך מאיפה שתגידי לי, תביאי סנדלים ומשהו נוח"
הפגישה נקבעה ליום לאחר הטיסה של דוד, בשעות הבוקר המוקדמות, מיד אחרי שהילדים יהיו במסגרות, ועדיין יהיה להם מספיק זמן לבלות ביחד.
מירי מדדה את הסנדלים שלה, תוהה לאן הם אמורים להגיע ששלמה ביקש ממנה להגיע עם סנדלים. האצבעות הלבנות שלה זעקו לקראתה. היא חיפשה את הלק הוורוד שקנתה פעם, ומשחה את ציפורני הרגליים בלק, מרגישה אישה. היא לבשה שמלה רחבה ויפה, שהחמיאה לקימורי גופה העליון. והנה היא כבר מוכנה. ברגע האחרון היא הכניסה מטפחת קטנה לתיק, אם היא תרצה להשתחרר מהפאה.
שלמה אסף את מירי מהנקודה שנקבעה, הפעם הארגון בלט ברכב, בספסל האחורי חיכו בסבלנות כיסאות מתקפלים, וסלסלת אוכל יפה.
"אז לאן אנחנו ממשיכים היום?" מירי שאלה ברגע שנכנסה לרכב.
"סבלנות" שלמה האיץ ברכב הקטן, ממהר להתרחק מאזור בו יש סיכוי שיזהו אותם, אבל הוא כבר רצה להרגיש אותה.
"ככה? בלי נשיקה קטנה לשלום?" הוא הגיש לה את לחיו, מחכה לנשיקה קטנה, אחת לפחות. מירי רכנה כלפיו, מנשקת בעדינות, מלטפת ביד חמה.
"אז אתה רוצה לספר לי לאן אנחנו יוצאים, עם סנדלים ובגדים נוחים?"
"הפתעה" הוא ענה בהחלטיות והמשיך לנסוע, משאיר את העיר מאחוריו, ופניו מזרחה. השמש עלתה מעליהם, מחממת את הדרך ואת האווירה החמה גם ככה ברכב. שלמה הניח את ידו על ירכה של מירי, מרגיש את הבד הדק תחת אצבעותיו. תוך כדי עיסוי מקומי של הברך, השמלה עלתה קצת, ועוד קצת. מירי קפאה לרגע, מתלבטת אם לתת לו להמשיך.
"לא הרמת קצת גבוה מדי?" היא שאלה בקול צרוד.
"זה גבוה? אז אני יכול להפסיק."
"לא, אל תפסיק לגמרי" היא ממש לא רצתה שהוא יפסיק, אם כבר, שימשיך עוד ועוד "אבל בעדינות", היא ניסתה להגיד 'בגבול המותר' אבל זה מה שיצא לה.
"רוצה שנעצור בדרך"?
"הי, אני היום אורחת, תעשה מה שבא לך" מירי חייכה אל שלמה חיוך שובב, מזמין.
"ניסיתי ועצרת אותי" הוא אמר, כשידו מונחת על ברכה, והשמלה מופשלת מעליה "או שהספקת להתחרט".
מירי נשענה אחורה, מתמסרת לשמש שמחממת דרך השמשה הקדמית, ועצמה עיניים "רק תשתדל לא לעצבן אותי" היא אמרה וחייכה.
שלמה האט באחת הפניות, נכנס לחניון נטוש באמצע שום מקום. מירי הרגישה את העצירה האיטית, ונשארה עם עיניים עצומות. היא הרגישה את היד של שלמה נעה על הברך החשופה, היא הרגישה את הבל פיו על שפתיה הפשוקות, מחכות לנשיקה.
היא השתיקה את פעמוני האזהרה שלה, נותנת לשלמה להוביל. סומכת עליו שהוא לא יעבור את הגבול שהיא התוותה לשניהם.
שלמה הניח את ידו בזהירות מאחורי עורפה, מקרב את פניה לשלו, מריח את הבושם הקליל שאופף את צווארה העדין. ידו השנייה עברה מהברך אל הבטן, עולה מעל השמלה, מתקרב אל השדיים המלאות. מירי נעה מעט בכיסאה, לא בטוחה שהמגע הזה נעים לה עכשיו. שלמה שהרגיש את התנועה, עצר את התנועה, והחזיר את ידו אל הרגל, מלטף בחום את הרגל. מנציח את הרגע.
צלצול הטלפון ברכב קטע את המגע "שלום, התקשרנו לשאול אם אפשר להקדים לכם את הטיפול לעוד שעה?" שאל קול של בחורה.
"עוד שעה?" שלמה העיף מבט בשעון שעל ידו "בשמחה, נגיע בזמן".
מירי התחילה בחישובי מרחקים, מנסה להבין לאיזה מין "טיפול" הם הולכים. אבל שלמה רק חייך אליה, התיישב בכיסאו וחזר לנהוג, כל הדרך מזרחה.
בכניסה לאזור מלונות ים המלח, מירי התחילה לצחוק "בשביל זה נסענו? אתה אמיתי?"
"כן, את לא אוהבת מסאז' טוב?"
"האמת, שנים לא פרגנתי לעצמי, תודה" היא שלחה יד אל רגלו, מחזיקה את עצמה לא לשלוח את היד גבוה יותר, שלמה נוהג והיא ממש לא רוצה לגרום לו להתבלבל בכביש.
הם נכנסו ללובי רחב, ריח מתוק עמד באוויר. הדיילת ניגשה אליהם "שלום, אפשר לעזור?"
"כן, תודה. הזמנו חדר בספא" הוא חייך אליה, מתנהג בטבעיות כאילו מירי היא אשתו, והם בדרך לבוקר של כיף.
"תפנו כאן ימינה, תרדו קומה למטה והעיקר – תיהנו" מירי גיחכה לעצמה מהמתיקות הנשפכת של הבחורה הזו, אבל הם התקדמו בעקבות ההסברים והגיעו אל חדרי הספא המפנקים של המלון.
"נתחיל במסאז' ונמשיך הלאה. אל תדאגי, הזמנתי לך מעסה אישה" שלמה חייך אליה ואל עצמו, מאושר מההפתעה הקטנה שעשה לה. החדר הזוגי היה מוכן לקראתם, והם התארגנו עם חלוקי מגבת גדולים לפני שהמעסים נכנסו לחדר.
החצי שעה הקרובה עברה עליהם בשקט יחסי, רק מדי פעם נשמעו גניחות של מי מהם, כשלחצו לו על שריר תפוס במיוחד.
שלמה עצם עיניים מדי פעם, מדמיין את הגניחות האלו כשהן נעשות בחדר הפרטי שהזמין להם, מתוך ידיעה ברורה שלא יקרה שום מגע ממשי ביניהם. ועדיין החלום היה רטוב במיוחד, והגניחות הקטנות שמירי השמיעה, תרמו לו להיות רטוב עוד יותר.
הוא הרגיש יד נשלחת אליו, הוא נתן למירי יד, נותן לחום הגוף שלהם להתערבב אחד בשני. היא גנחה ולחצה את היד שלו, ממש כאילו היא מעבירה אליו את התחושה של הכאב המקומי, אבל שלמה רק נשאר עם הגניחה, ועם המגע של מירי, ודמיין את היד הענוגה נוגעת בו במקום אחר…
"להסתובב בבקשה" אמרו המעסים כמעט ביחד, ושלמה התבייש להסתובב על גבו, כשהאיבר שלו בולט, אבל המעסה רק חייך אליו, כאחד שרגיל לראות זקפה סוררת בתור דבר שבשגרה.
מירי הסתובבה על הצד בהתחלה, מפחדת שהמגבת תיפול לה לרגע, המעסה עזרה לה להתיישר, מסדרת סביבה את המגבת הלבנה. הידיים חזרו להחזיק אחת את השנייה, והמסאז' כבר כמעט בא לסיומו. מירי הרגישה כל שריר בגופה, וכל שריר שכזה רצה לצעוק לשלמה – תודה!
המעסים יצאו מהחדר, נותנים להם להתארגן. שלמה קם ראשון, מנסה לא לראות את מירי העטופה רק במגבת, לא להביך אותה מעבר למה שהובכה כבר.
"אני אתארגן כאן, תיכנסי את לשירותים" הוא אמר לה בשקט, מירי נכנסה לחדר השירותים, מורידה את המגבת ממנה, מוציאה מהתיק הקטן שלה את הבגדים חזרה. היא התחילה להתלבש, מסדרת את החזייה והשמלה, מזליפה על עצמה מעט בושם עדין, והיא כבר מוכנה.
"שלמה" היא מקדימה כשהיא רואה אותו מחכה לה בחוץ "בוא נשתה לנו משהו ביחד, נשב מול הים הרגוע ונהנה מהשקט".
"מירי, מירי, אני לא יכול לבקש משהו יותר מושלם מזה עכשיו" שלמה הקיף אותה בזרועו, מצמיד אותה אל גופו, נושם את ריחה העדין "רק לשבת איתך בשקט".
וככה, מול הים המלוח, ישב זוג אחד. כלפי חוץ הם הזוג המושלם, אבל אף אחד לא יכול לדעת מה מבעבע מתחת לפני השטח.
מקסים ומגרה. מי שמעוניינת לחלוק חוויות מהסיפורים –
גברים ונשים, דתיים וחרדיים, מוזמנים להצטרף לפורום בגוגל "סוד קמוס".
פורום בו מותר לדבר על הכל!!!
חפשו אותנו בגוגל .
וואו דרדסית
מאלףףף
תודה רבה ושבת שלום
בכיף ????
תשלחו לי במייל פרק 11
תשלח לי במייל חלק 11