מאת דוב צפוני
חודשים חלפו מאז אותו לילה מכונן תחת שמי המדבר. יואב ואני כבר מיסדנו את הקשר בנינו.
כלפי חוץ והתנועה החלטנו, עדיין להשאיר את הזוגיות שלנו בסוד. למרות ששנינו מבוגרים, תמיד יהיו "נשמות טובות" שיראו ביחסינו יחסי מרות ועד שנחליט להתקדם לשלב הבא והמחייב יותר, אמרנו שלא נעיר שדים.
הסוד הזה בנינו מאוד מאתגר אותי, בעיקר במפגשי צוות ההנהגה כשאני רואה איך יפעת, ראש שבט בני דרור מסתכלת על יואב ובדמיוני אני תופסת אותה בצווארה ומצמידה אותה אל הקיר (רק בדמיוני כמובן). מצד שני האתגר הזה עושה לי דגדוגים נעימים בגוף במין סוג של מזוכיזם.
אני חושבת שעוד רגע עולים עלינו והניסיונות שלנו להסתיר נראים לי קצת מוגזמים. פתאום אני יורדת עליו יותר (לא במובן הנעים של המילה) ולפעמים קצת מקניטה אותו, אבל יואב שלי סופג בשקט. אולי כי הוא יודע שיגיע אחרי זה פיצוי הולם. לכן הוא מחייך לעצמו בשקט וברוגע שמטריף אותי עוד יותר.
בפעילות השגרתית אנחנו נפגשים מעט ולכל אחד מאתנו יש סדר יום שלו, אבל בימי ההנהגה, בטיולים ובסמינרים אנחנו ביחד כמעט כל שעות היום. שם כל מבט, כל נגיעה מקבלים משמעות ומעוררים איברים מסוימים בגופינו.
ואז בא "מסע אתגר" של השכב"ג שיואב ואני היינו המארגנים שלו וכמובן יצאנו אליו.
שוב מצאנו את עצמנו במדבר. הפעם באזור מכתש רמון. וזיכרונות ה"מפגש המדברי" האחרון שלנו היו עדיין טריים מספיק כדי שנדאג למצוא דרך לשחזר אותו גם הפעם.
החניכים, שקועים בהתלהבות הנעורים ובשגרת הטיול, לא הבחינו במתח העצום שריחף בינינו, במבטים הגנובים, בחיוכים המהוססים. ואני, מצאתי את עצמי כמהה לרגע שבו אוכל שוב להתמסר לאותה תשוקה מסחררת.
בערב, אחרי שהחניכים נרדמו באוהל הבדואי הגדול, עייפים מיום עמוס חוויות, יואב אותת לי לצאת אתו. לא היה צורך במילים. תנועת ראש קטנה, מבט חטוף, הספיקו. הלב שלי ניתר. זה הולך לקרות שוב, הלילה הזה יהיה המשך ישיר לאותו לילה בלתי נשכח.
יצאנו מהמחנה, צועדים בדממה אל תוך הלילה המדברי. הכוכבים – אינספור יהלומים זעירים שפוזרו על קטיפה שחורה ואינסופית, האירו את דרכנו. לא דיברנו, רק הלכנו, מודעים זה לנוכחותה של זו, למטען ה"חשמלמיני" שזמזם בינינו. האוויר היה קריר ויבש, נושא עמו ריח של אדמה מדברית.
אחרי הליכה של כרבע שעה, שנדמתה כמו נצח, הגענו לאוהל קטן ומבודד. הוא היה מרוחק מספיק מהמאהל הראשי, כדי להבטיח שאף חניך לא ישמע בטעות מה שהולך להתרחש בתוכו. ידעתי שיואב תכנן את זה, שהוא חשב על הכול.
יואב פתח את האוהל, מזמין אותי פנימה במחווה שקטה ומלכותית. בפנים, האוויר היה ספוג בריח מתקתק של קטורת, ריח של מקדשים עתיקים.
נכנסתי, ויואב בעקבותיי, סוגר את האוהל מאחורינו. המרחב האינטימי הזה, הרחק מעיניים סקרניות, עטף אותנו כמו קן רך. אור לד צהבהב ליטף את פניו, הדגיש את קווי המתאר הנאים.
שני מזרונים עבים ושמיכות רכות ונעימות נפרשו על רצפת האוהל, ובפינה, על ארגז עץ קטן, המתין לנו בקבוק בירה קרה ושתי כוסות. הוא זכר. הוא תמיד זוכר את הדברים הקטנים, את הפרטים שהפכו אותי למאושרת.
"חשבתי שתשמחי לבירה קרה אחרי יום כזה", אמר בקול נמוך וחושני.
"אתה לא מבין כמה!", עניתי, מחייכת אליו. הלב שלי התרחב. הוא לא רק אהב אותי, הוא הכיר אותי.
הוא מזג את הבירה לכוסות. לקחתי שלוק ארוך, הנוזל הקר והמריר מחליק במורד גרוני, מצנן, מרענן.
"תודה" אמרתי, מניחה את הכוס. "זה בדיוק מה שהייתי צריכה".
הוא התיישב על המזרון, מביט בי במבט שאי אפשר היה לטעות בו. התשוקה בעיניו הייתה גלויה. "ואני צריך אותך…"
התיישבתי לידו, קרובה, אבל עדיין לא נוגעת. המתח בינינו היה מוחשי, כמו זרם חשמלי שעובר באוויר. הלב שלי דופק בחוזקה וכל הגוף שלי מתעורר לחיים.
הוא התקרב אליי ונישק אותי, נשיקה עמוקה, רעבה, ששאבה אותי לתוכה, כמו מערבולת.
הנשיקה התארכה, התעצמה. הידיים שלו שוטטו על גבי, מתחת לחולצה מציתות להבות בכל מקום שבו נגעו. התנתקנו לרגע, מתנשמים בכבדות, מביטים זה בזו בעיניים נוצצות.
הוא החל לפשוט את בגדיי לאט. הרגשתי משוחררת, כאילו אני נולדת מחדש, נקייה מכל עכבה, מוכנה לכל חוויה.
כשישבתי לפניו עירומה, הוא התפשט בתנועות מהירות, חסרות סבלנות. גופו הערום, המואר באור הרך, היה יפהפה, יצירת מופת של הטבע. התבוננתי בו, מעריצה כל שריר, כל קימור, שקע ובליטה!…
הוא שכב על המזרון, ואני לצדו, נוגעים קרוב, קרוב וידנו פורטות על עורנו כמו על פסנתר.
גנחתי בשקט, כמהה למגע חזק יותר.
"אני רוצה להרגיש אותך", לחשתי.
הוא חייך, חיוך שובב ומלא הבנה. "סבלנות, יקירתי", "יש לנו את כל הלילה".
הוא התהפך על גבו, מושך אותי אליו. התיישבתי עליו, מרגישה את איברו המתקשה לוחץ כנגד ירכיי ובין שפתי הכוס שהתרטב רק מהמגע החיצוני הזה.
התחלתי לנוע, מעלה ומטה. מתגרה ומגרה, אבל עוד לא מכניסה אותו פנימה. הכאב הזה עשה אותי עוד יותר חרמנית.
יואב איבד סבלנות והתהפך שוב. עכשיו הוא מעליי. מביט בי בעיניים בוערות, ואז, בתנועה אחת חודרת, נכנס אליי. גנחתי בקול, מרגישה אותו ממלא אותי. התחלנו לנוע יחד, בקצב איטי ומתגבר.
לאחר כמה תנועות הוא עצר. שלף את כידונו ממני – "התהפכי בבקשה" לחש.
עשיתי כדבריו, מסתובבת על בטני, מרגישה אותו מאחוריי. הוא נכנס אליי שוב, הפעם בתנוחת "דוגי". התנוחה הזאת תמיד עוררה בי משהו קדום, משהו חייתי.
יואב אחז במותניי, מושך אותי אליו, חודר אליי עמוק יותר, חזק יותר. החל ללטף את גבי, את עכוזי…
פתאום! רחש קל מבחוץ חדר אל תוך הבועה האינטימית שלנו. עצרנו בבת אחת, קפואים במקומנו. הנשימה שלנו, שהייתה עד לפני רגע קלה ומהירה, נעתקה. הלב שלי הלם בחזה. אולי זה אחד החניכים, חשבתי. הקשבנו, מנסים לפענח את מקור הרחש.
"מה זה היה?" לחשתי, בקול רועד.
יואב לא ענה. נשאר בתוכי, לא זז, כאילו כל תנועה עלולה להסגיר אותנו. שניות ארוכות, שנמתחו כמו נצח, חלפו בדממה מוחלטת. שמענו רק את פעימות הלב המהירות שלנו ואת רחש הרוח הקלה המנשבת מחוץ לאוהל.
ואז, שוב. הפעם היה ברור יותר – צעדים חרישיים על החול, קולות עמומים של דיבור.
הבטתי ביואב בבהלה. העיניים שלו, שעד לפני רגע בערו מתשוקה, היו עכשיו דרוכות וערניות. הוא סימן לי להישאר בשקט, ואז, לאט לאט, החל לצאת ממני.
התחושה של ריקנות פתאומית, של אובדן, הייתה מכאיבה. אבל ידעתי שאין ברירה. אסור לנו להיתפס. לא ככה.
יואב יצא ממני לגמרי, והתיישב על המזרון, מביט בי במבט דואג, אבל מהר מאוד התעשת ונגע בכתפי בליטוף מרגיע.
בשקט מופתי, התרומם על רגליו וניגש אל פתח האוהל, הרים מעט את פיסת הבד, מציץ החוצה, מנסה לראות מי נמצא שם, בחושך.
המתח היה בלתי נסבל. כל שניה נראתה כמו נצח. התפללתי שזה לא אחד החניכים. המחשבה שייתפסו אותנו בצורה כזו הייתה מחרידה.
יואב החזיק את פיסת הבד מורמת למשך כמה שניות ארוכות, סורק את השטח. ואז, הוריד אותה, מסתובב אליי.
"זה בסדר", לחש בקול רגוע, אבל עדיין קצת מתוח. "זה רק המאבטחים של המתחם. הם עושים סיבוב".
נשמתי לרווחה. גל של הקלה שטף אותי, מחליש את הברכיים. גם עכשיו, אחרי שהסכנה המיידית חלפה, האווירה השתנתה. הקסם נשבר.
הוא התיישב לידי שוב, קרוב, אבל לא נוגע. חשתי את חום גופו, אבל גם את המרחק שנוצר בינינו.
"אני מצטער", מביט בי בעיניים מתנצלות. "זה הרס את הכול".
"לא! ממש לא", אמרתי בקול נוזף, מנסה להפיג את המתח והאכזבה שריחפו באוויר. היה לי צורך עז להחזיר את הקסם, להצית מחדש את הלהבה שכמעט כבתה. "רק תצטרך להתחיל מחדש" הוספתי, והפעם הקול שלי היה רך יותר ומתגרה.
הוא חייך חיוך קטן, מהוסס ונישק אותי, נשיקה קצרה, חטופה. ידו נשלחה מטה, אל בין רגליי, אל המקום שבו הלהבה עדיין רחשה, ממתינה בסבלנות.
שתי האצבעות שלו, עדינות ומיומנות, חדרו אל הפתח הלח, אל תוך התעלה הצרה והחמה שלי. התחושה הייתה מידית, עוצמתית, מפתיעה. גנחתי, מופתעת מהעונג החד והממוקד הזה. הוא לא חיכה לתגובה שלי והחל להניע את אצבעותיו בתנועה קצובה, קדימה ואחורה, מזיין אותי בידו, יוצר חיכוך מדויק ומענג.
כל תנועה שלו הציתה בי שוב את הלהבה. התכווצתי סביב אצבעותיו, בתנועות אגן שהסתנכרנו עם תנועותיו. הוא לא הסתפק בתנועה הפשוטה הזאת. אצבע אחת שלו לחצה על הדגדגן שלי מבחוץ, בזמן שהאחרות המשיכו בתנועתן הפנימית, יוצרות שילוב קטלני של תחושות.
"יואב!…" לחשתי. הקול שלי רועד, נשבר. לא הצלחתי להשלים את המשפט, לא הצלחתי לחשוב בצלילות. המילים התפוגגו, נבלעו בתוך ים של עונג.
הוא הגביר את הקצב, את הלחץ, את האינטנסיביות. נסחפתי, מאבדת שליטה. גלים של צמרמורת שטפו אותי, מטלטלים אותי. כל גל היה חזק יותר מקודמו, עמוק יותר….
צעקתי, מתקשתת, מתפתלת. השרירים שלי מתכווצים, ואז משתחררים, מותירים אותי מרוקנת ומסופקת וחוזר חלילה. יואב המשיך, לא מרפה, מענג אותי שוב ושוב.
בין גלי העונג, הצלחתי להרים את עצמי מעט, מתיישבת על ברכיי, מתייצבת מולו. "אני רוצה… כמו קודם" קראתי, מתנשפת, מנסה להסביר, למרות שהמילים בקושי יצאו מפי.
הוא הבין מיד. חיוך קטן התפשט על פניו. עזר לי להסתובב והתמקמתי בתנוחת דוגי, מרגישה את גופו נצמד מאחוריי, את החום, את הנשימה שלו על עורפי.
הוא אחז במותניי, מושך אותי אליו, ואז, בתנועה אחת, חודרת, נכנס אליי שוב. הגניחה שנפלטה ממני הייתה של שחרור והנאה.
יואב החל לנוע בתוכי. הרגשתי את השרירים שלו מתכווצים ומתרפים ואת הזין שלו מתרחב.
הוא שלף מכיס צדדי באוהל בקבוקון שמן בריח עדין, מתקתק של תותים וטפטף כמה טיפות על גבי התחתון, ממש מעל הישבן שלי.
הנוזל היה קר. הקור המפתיע על עורי הלוהט, הקפיץ אותי, גרם לי לקרוא בקול. "מה זה?!" מלמלתי מופתעת ונרגשת.
"שמן", הוא לחש, בקול צרוד וסקסי, "שמן ריחני…סמכי עלי, זה יהיה נעים".
והוא צדק. השמן, שהתחמם במהירות מחום גופי, החל לגלוש מטה, מחלחל אל תוך חריץ הישבן שלי, מצפה את העור בלחות חלקלקה ומבושמת. בתנועה מיומנת ועדינה הוא החדיר אצבע אחת, משוחה בשמן, אל תוך הרקטום שלי.
המפגש בין האצבע החודרת, הקרירה והחלקה, לבין הזין של יואב, החם והקשה, שנע בתוך הכוס שלי, היה… בלתי ניתן לתיאור במילים. זו הייתה חוויה חדשה, זרה, אבל בו זמנית, מחרמנת להפליא. זה היה שילוב של לחץ והנאה, של מלאות וריקנות. הגוף שלי הגיב מיד, מתכווץ סביב האצבע החודרת, מקבל אותה, מתרגל אליה.
יואב קפא במקומו. הוא נשאר בתוכי, עמוק, ממלא, אבל לא נע. הוא נתן לאצבע שלו לעשות את העבודה, לחקור, לגרות, להעיר. הוא ידע בדיוק מה הוא עושה. הוא תמיד ידע.
לאט לאט, החל להזיז את האצבע, בתנועות מעגליות קטנות, לוחץ בעדינות על הנקודות הרגישות. הנשימה שלי נעתקה, הלב שלי דפק בחוזקה.
הוא שילב שוב את התנועה של איברו בתוכי, עם תנועת האצבע, יוצר סנכרון מושלם. כל תנועה שלו עמוק בתוך הכוס שלי, לוותה בלחיצה עדינה של האצבע בתוך הרקטום, והשילוב הזה היה…
הגילוי וההתנסות החדשה הביאה גם את יואב לעוצמות אחרות. הוא גנח, גופו רועד. בתנועה אחרונה, חזקה ועמוקה, נשפך בתוכי. חם ומספק.
נשארנו ככה, מחוברים, האצבע שלו עדיין בתוכי, הזין שלו עדיין בתוכי. הנחתי את ראשי על המזרון, מסדירה נשימה ונרגעת לאט.
הוא הוציא את אצבעו, לאט ובעדינות, התהפך על גבו, מושך אותי אליו. התכרבלתי בזרועותיו כל מה שהצלחתי להוציא מפי זה "וואו". שום מילה לא יכלה לתאר את מה שחוויתי עכשיו.
יואב שתק וחייך. הוא היה מרוצה מעצמו. יש לו סיבה טובה לכך…
עוד.
מדהים אין כמו סקס עם מבוגרת ומנוסה