משבר קורונה- חלק ה

חלק א של הסיפור, חלק ב, חלק ג, חלק ד, חלק ה

 

הפה של חגית, חמים, הלשון יודעת את העבודה…מממממ
עמד לי ממש, והלשון שלה התעכבה על כל פיסת בשר מהשריר החסון שלי.
בדיוק כפי שאני אוהב
מתעכבת מסביב לכיפה
מסותבבת סביב העטרה וכל אזור רטוב מאיברי רוטט מהנשימות נשיפות שלה, כשהיא משנה את טמפרטורת החום… מהחום של הלוע לקרירות של הרוח על גבי הרטיבות במקום הרגיש.

כןןן…זה נעים, כל כך הייתי צריך את זה…גנחתי בנעימים.

ובשלב מסויים כשהרגשתי שאני עומד לגמור, עשיתי שריר חזק למנוע גמירה בפה והסתובבתי על גבי חגית שלי, מטפס עליה…
הסיבוב היה חד והרגשתי מכה בראשי.
התעוררתי.

"אתה בסדר?" שמעתי קול לא מוכר.

פתחתי עיניים כשאני שוכב על בטני..והרגשתי מיד את זיקפת הבוקר שלי בשיא תפארתה נלחצת מטה. ראשי כאב ממכה לא ברורה שקיבלתי, כנראה מהסיבוב.
היטבתי את ראייתי וראיתי חדר שטוף באור, כשאני שוכב על שטיח פרוותי.
לקח לי כמה שניות להבין איפה אני ומי הקול הלא מוכר.
זה אמיתי?
אני פה? בטירנה…בחדר עם קרן…וכנראה שרק חלמתי על חגית שלי.
והראש? קיבל מכה מרגל המיטה.
היבטתי מעלה וראיתי את קרן מציצה מטה בסקרנות, מתפקעת לה מצחוק עדין ושובב.

"אחחח" הנעתי את ידי על המקום הכואב.

קרן המשיכה לצחוק, ואני הזדקפתי לישיבה על גבי השטיח, מקפל את רגלי כך שאוכל להסוות את הדגל המתנוסס בתוך מכנסי הכדורסל שלי.

"קשוח אתה, אה גולנצ'יק?" קרן זיהתה את הסמל שעל חולצתי.

"גם ישן על הרצפה וגם מקבל מכות.
תודה שמוליק"

קרן שינתה תוך כדי המשפט את תגובתה משחוק בחלקו הראשון של המשפט לרצינות בסיפא שלו. מודה לי על כך שישנתי על השטיח בשבילה.

"זה בסדר…ישנת טוב?"

שאלתי תוך כדי שעלתה בי המחשבה שכשישנתי, היא בקלות יכלה להסתובב בחדר ולהבחין בזקפת הבוקר שלי. ניסיתי להסתירה ככל הניתן תוך כדי שאלתי.

"ישנתי מעולה, לא נעים לי לומר לך, אבל המזרן הזה ממש נוח"

שוב פרעתי את שיערי בדיוק במקום בו קיבלתי את המכה…וקרן בתגובה חייכה אלי את חיוכה המפורסם.

היה מוזר לי שאני נמצא בחדר אינטימי עם אישה זרה, כשזקפת הבוקר שלי מתמרת במרכז מכנסי.

"מתי התעוררת?" שאלתי, מנסה ללמוד האם נתפסתי בבושתי.

"לפני בערך, חצי שעה…הספקתי להתכתב עם בעלי ולספר לו שאני מוגנת ובחברה טובה". הרגשתי חום בלב ברגע ששמעתי את דבריה.

"גם הספקתי לתלות את הכביסה על חבל בחוץ" היא המשיכה ואני כבר גירדתי את המקום הכואב בראש כשאמרתי לעצמי שאם היא הסתובבה בחדר, אז באמת הסיכוי שנחשפתי בזיקפתי גבוהה…בדיוק כמו שכשאני יצאתי מהאבטיה אתמול, ראיתי את ירכיה.

"טוב, אני אלך להתארגן, רצים?" קמתי תוך כדי שהפנתי לה את גבי כך שלא תוכל להבחין בתורן של מכנסי…
"ברור…אני בנתיים מתלבשת" הכריזה לי קרן בשביל לרמוז על הצורך לפרטיותה בדקות הקרובות.
נכנסתי אל האמבטיה וויתרתי על ההשתנה בשלב זה, זה קשה מדי עם זקפה. העדפתי קודם לצחצח שיניים.
סיימתי, להתארגן ופתחתי את הדלת לכדי רווח קטן ושאלתי בקול, "אפשר להיכנס?"

"רק שניה….אמממ עכשיו כן…" הכריזה קרן.
יצאתי וראיתי את קרן מסדרת את חולצתה וקצת מותחת את תפס החזיה, עם הצלפה שקטה של התפס על גבה.
נעלתי את נעלי הספורט תוך כדי שהבטתי בקרן מתמתחת, עושה מתיחות לשוק ולירך.

"יצאנו?" שאלתי

"אני מקווה שאתה בכושר" אמרה לי קרן וזינקה לכיוון דלת היציאה.

היא כבר הייתה בחוץ ואני צעדתי אחריה, שומע שוב את החצץ האדום מוציא רעש פכפוך בכל צעד שעשתה.
נעלתי את הדלת, והותרתי את המפתח מאחורי אחד מכדי הפרחים.
קרן כבר עשתה דילוגים…צעדי רדיפה…ברכיים לחזה…חימום אמיתי, ראו שהיא ידעה את העבודה.

התמתחתי לידה, רואה אותה שוב מותחת את גופה עם כפות הידיים אל כיוון הרצפה כשהידיים ישרות…
היא התכופפה כשגבה אלי וישבנה נמתח, חצוף למולי, מוקף במכנס החצאית השחור שלה.

עוד דקה נצא, סיימתי מתיחות והתחלתי בחימום קל מסביב לחצר, עד הנדנדה ובחזרה.

יצאנו לריצה, רצים יחדיו כתף אל כתף…בקצב אחיד, מתנשמים, מתנשפים ומתעגלים ביחד בעיקולים.

זה הרגיש לי נהדר להיות עם קרן, משהו בה אצילי ורענן שעוברי אורך שהביטו בה לא יכלו להוריד ממנה את העיניים…ממש הבנתי אותם.
היא הייתה בכושר, זה בטוח…תוך כדי ריצה בקצב 12.5 היא דיברה כאילו נחה על הספה, הסיבולת לב ריאה שלה מדהימה.
השיחה הייתה נהדרת, זורמת, שוצפת…והסקרנות שלה בסיפורים שלי ומנגד התגובות והחיוכים לדברי, העניקו לי תחושה מסויימת, שמבחינה אישית, מאוד נעים לי להיות במחיצתה.

נדלקת עליה? שאלתי את עצמי…התשובה שלי לעצמי הייתה כי מוקדם לדעת, אך חוץ מהמשיכה הפיזית שאתמול שיבשה לי את כל אמות הסיפים, אז אין ספק שהשיח איתה, האינטלגנציה שלה, הבגרות והסמכותיות מושכים אותי במידה שווה…משיכה שהיא גם רוחנית, לא רק פיזית.

הגענו לפיצול במחצית הגובה של ההר עליו שכנו השכונות הצמודות לשכונה בה לנו. הכביש ירד מטה מן ההר, ומנגד, כביש עפר התעקל מעלה אל ההר…

הבטתי בקרן, והיא הביטה בי…היא עוד לא נתנה לי להספיק לומר או להגיב…וכבר פנתה בריצה במעלה כביש העפר.
רצתי אחריה, אך מסתבר שקרן קלה כאיילה, מקפצת ועולה את העליה ללא כל בעיה.
הייתי במרחק כמה מטרים מאחוריה, משתדל להדביק את הקצב שלה…ובין כל נוף העצים, השיחים, הסלעים…ראיתי מולי ישבן ושתי רגלים ארוכות שנעות בגמישות וכוח במעלה ההר, זה היה מאוד מהפנט להביט בחיטובי התחת האפרסקי שלה.

אוי כמה הייתי רוצה לשלוק אותו, לאחוז ולמשש את הפריכות של הישבן הזה…אבל לא, זה לא יקרה. בטח שלא עם קרן.

רצנו כבר 10 דקות במעלה ההר, מתעקלים בסיבובים ולאט לאט נגלים אלינו נופים המשקיפים סביב. ככל שהתקדמנו, נחשפנו למראות יפים יותר, ואני חושב שזה היה חלק די משמעותי בהזרקת האנדרופינים הטבעית והמיידית שנתנה לנו כח להמשיך לרוץ במעלה ההר.

"מה אישתך אמרה על זה שאתה תקוע איתי?" שאלה קרן לקראת סוף העליה…כשראינו שאנחנו כמעט על הפסגה.

"אשתי ריחמה עלי שנתקעתי, וכשסיפרתי עליך שמעתי בקולה קצת קנאה".

"מה, סיפרת לה שאנחנו ישנים באותו החדר?"

"לא, את זה לא סיפרתי לה, אני חושב שזה רעיון לא טוב, כי היא לא תבין את הסיטואציה. אבל זה לא רע שהיא קצת תקנא". עניתי, מסביר וצוחק יחד איתה.

"ואת?" התאמתי את עצמי לשאלות הישירות שלה.

"גם אני לא"…

אמרה ועצרה בדיוק כשלעינינו נגלתה כיפת ההר המשקיפה על רכס הרים בכל מיני גבהים וצבעים, חלקם מיוערים, חלקם עם מבני אבן, אגם גדול התעקל במדרון רכס ההרים וצבעו הכחול השתלב נהדר עם הרקיע המעונן חלקית, קרני שמש חדרו מבעד לעננים והאירו חלקים מן הרכסים.

אהבתי מאוד טיולים בטבע, וישנם רגעים כאלו של התעלות נפשית ורוחנית ממראה מרהיב של טבע, בשילוב עם מצב רוח טוב אחרי מאמץ גופני בריא, ולהיות עם אנשים שנעים איתם.
זה בדיוק היה הרגע הזה.

הבטתי הצידה לכיוון קרן העומדת לידי, והיא השקיפה גם בהנאה רבה על הנוף, מסדירה נשימה, לוגמת אוויר הרים לראותיה וטוענת את מצב רוחה עם המראה המרהיב. היא גם הסבה עיניה לכיווני, וחייכה לי חיוך ענק שנמרח על פרצופה. זה פעל כמטה קסמים, היא מחייכת, גם אני מחייך.

"שלמות" קבעתי בקול.

"כן, מזכיר קצת את מזכרת בתיה" היא אמרה בציניות וצחקה בקול מתוק ומתגלגל.

"כן, והחדר שלנו מזכיר את הבתים ברעננה". צחקתי בחזרה.

העיניים שלנו נפגשו, צוחקים אך ממוקדים עמוק בעיני השני, לא ניתקתי מבט…והיה לי קשה מאוד להמשיך להיישיר אותו, כי הרגשתי את עומק המבט כאיניטימי משהו.

"ממש לא נעים לי שישנת על הרצפה, הלילה נתחלף" הודיעה לי קרן.

"מה פתאום? נראה לך??"
סירבתי בתוקף.

"טוב, אתה משחק אותה האביר על הסוס הלבן, עוד נראה…"
עקצה קרן.

"מה נראה? אני בחיים לא אתן לך לישון על הרצפה!" ניסיתי להגן על הכבוד שלי שעומד למבחן.

"חמוד אתה" חייכה קרן.

דממה, הרוח של חודש מרץ נשבה באוזנינו ועננים אפורים החלו לכסות את השמש והרקיע שעד לפני כמה דקות היה בהיר.

"כדאי שנזדרז, לפני שירד עלינו גשם" העלתי את החשש כשראיתי שהעננים ממש כהים.

" יאללה, היינו פה" אמרה קרן והסתובבה.

"אחרון בטטה" אמרה כאילו אנחנו בכיתה ד' והחלה לרוץ במהירות במורד ההר מבלי לחכות לי.

אני אראה לה מה זה, חשבתי והאצתי במהירות, מנצל את המסה שלי התופסת תאוצה בירידה.
מהר מאוד כבר וכמעט השגתי אותה, קרן צחקה בקול תוך כדי הריצה, מרוצה מהזמן האיכותי שלנו ביחד.

התחלתי בעקיפה וקרן תוך כדי שדירדרה עצמה מטה הביטה שמאלה ושוב ישר לראות אותי ואת הדרך בו זמנית…עקפתי אותה וכבר התחלתי לתפוס פער קטן ואז…

"אאוווווו שיטטט"
זעקה קרן. בלמתי את עצמי תוך כדי הירידה וכשהסתובבתי, ראיתי את קרן נשענת עם יד ימין על הרצפה, וכף יד שניה אוחזת בקרסול רגל שמאל.

"את בסדר?" שאלתי תוך כדי שרצתי בחזרה לכיוונה.

"אני לא בטוחה, אני חושבת שנקעתי את הקרסול..אוי איזה כאביםםםם". קרן הייתה נראית מתייסרת ואני קרעתי ברך לידה.

היא באה לחלוץ את הנעל, ואני שיש לי נסיון רב בפציעות ספורט מהר הושטתי יד לעצור אותה.

"לא, אסור להוריד את הנעל כעת כשזה מתנפח. את צריכה לקשור את השרוכים חזק".

מהר פרמתי לה את השרוך, ובמשיכה חזקה אידקתי את השרוכים כך שהקשירה תהיה חזקה ותקבע את הרגל.

"Done" הודעתי.

"בואי תנסי לדרוך על הרגל" עודדתי אותה.
הפרצוף החושש שלה הפך לנאנח תוך כדי שהיא התרוממה והזווית בה עמדנו במדרון השעינה את מרכז כובד גופה על הקרסול הנקועה.
קרן קצת איבדה שיווי משקל ושלחה ידיים באינסטינקט, ידי נשלחו מתוך עצמן…יד אחת אחזה בידה, יד שניה החזיקה במותן שלה.

"את בסדר?" שוב שאלתי.

קרן שייצבה את עצמה וניתקה אחיזתה ממני קראה בתגובה.
"כן…בוא ננסה קצת ללכת".

היא צעדה כמה צעדים ומיד האטה.
"זה ממש ממש כואב".

מה נעשה? היינו ממש רחוקים מהדירה, והרוחות התחזקו, נראה כאילו עומד להיות סוער…וקרן? בכל צעד שעושה אני רואה כיצד היא מכווצת את פרצופה בכאב.

המשכנו לדדות לאט לאט, עמדתי צמוד לקרן, מלווה את צעידתה כמו ללוות ילד שהתחיל ללכת רק לפני כמה ימים.
לא יודע כבר כמה עברנו, קרן צעדה צעד נוסף ושוב איבדה את שיווי משקלה. שוב שלחתי ידי לאחוז אותה שלא תמעד, היא התיישרה, הניחה את ידה על כתפי, מתייצבת…ואני הנחתי את ידי שוב עליה, הפעם על גבה האחורי…לא מתפתה להתפתות יחד עם הכאב שלה.

"אולי כדאי שתישעני עלי כל פעם שאת דורכת על הרגל, שלא תחמירי את הפציעה" הצעתי.

קרן השתהתה בתשובתה לשתי שניות, חושבת…

"בסדר…באמת כדאי…כי זה ממש כואב"
הסבירה עצמה מדוע ממשיכה לגעת בי ולהותיר לי לאחוז בה.

כך צעדנו במשך דקות רבות, מדי פעם אני מושך ידי, מדי פעם כשמרגיש שהיא איננה יציבה, אני מחיש ידי ונוגע לה בגב, בכתף…ואפילו פעם אחת בגבול בין הגב התחתון לישבן, כשזה קרה…לא העזתי לזיז ידי משם בבת אחת… אלא גלשתי לאט לאט למעלה, מרגיש כל שיפוע בגב ובמותן שלה. קרן נשענה לי על הכתף, על היד.
שני זרים, צועדים ביחד על הר בטירנה, אלבניה.

"איך אשתך נראית? ואיך קוראים לה?" שאלה קרן בסקרנות.

הבטתי בה והיא בי בחזרה.

"אני אראה לך בחדר תמונה שלה…קוראים לה חגית"

"חגית?" חזרה קרן על מה שאמרתי.

"כן, חגית" עניתי שוב.

"אתה יודע שהיום בבוקר כשעוד ישנת, שמעתי אותך ממלמל את השם שלה מתוך שינה. זה ממש מקסים, זה מלמד הרבה על הזוגיות שלכם".

נותרתי עם פה פעור…הרגעים של החלום, הרגעים בהם חלמתי שחגית יורדת לי…היא שמעה וראתה אותי תוך כדי…פאדיחות עולם! לא…איזו פאדיחה של הלייף.
החוורתי.

"אמרתי עוד משהו?" שאלתי מנסה שלא להסגיר את הפצצה שנפלה עלי.

"אממממ…כן, התחלת להוציא כל מיני קולות …ואז קמתי להביט בך. היא בת מזל חגית…אבל ממש". קרן החמיאה לי מאוד אך הייתי עסוק במחשבות אחרות.

לא ידעתי מה להגיב, לא ידעתי מה לומר, איזו פאדייחחחההה. אם היא שמעה אותי נאנח בקול, והביטה בי? אז אולי ראתה את הזקפה שלי?
אוייי ויי
אני חייב לשנות נושא…

ואז…
בדיוק ברגע שהייתי צריך, לפתע החלו לרדת טיפות גשם שהפכו לגשם כבד ושוטף תוך שניות.

"אוייי…חחח" צעדנו במהירות, וקרן נשענה עלי יותר.
כבר נרטבנו עד שד עצמותינו…ואני הקפתי את היד שלי סביב המותן שלה, והיא הניחה את ידה מעל כתפי ועורפי נשענת עלי…המהירות גרמה לנו ללכת צמוד יותר, השד שלה היה צמוד אלי ומדי כמה צעדים הרגשתי את הבליטה העסיסית שלו נלחצת לי על המרפק או הזרוע…היינו ספוגים וממש חבוקים, צועדים בגשם השוטף וצוחקים…מאושרים.
קרן החלה קופצת במהירות על רגל אחת..וכל פעם הרגשתי את החזה שלה משתפשף בי…חזק, נמעך עלי, ואני כבר לא הצלחתי להישאר אדיש…

כבר "השריר" החל בתהליך העיבוי והקושחה.

היד שלי שסביב מותנה, לחצה עם האצבעות…חופנת את בשר המותניים…ראשינו קרובים מאוד, צוחקים ומקפצצים…מזדרזים לחזור למקום חמים..לאח הבוערת, למקלחת החמה.
השד שלה כבר היה מעוך עלי לחלוטין והיד שלי שנותרה בגובה אחיד, רגע אחזה במותן…וברגע בו קרן קפצה, ליטפה את הישבן.
קרן לא אמרה דבר או התנגדה. נהפוכו…היינו ממש חבוקים.

כבר הגענו לכניסה לשכונה שלנו…קרן קפצה על הרגל במהירות…וברגע הבא כמעט מעדה קדימה, היד השניה שלי מיד נשלחה לאחוז בה בחצי סיבוב מלפנים וכך גם קרן עשתה עם היד החופשיה שלה…
מה שגרם לה ליפול אל תוך זרועותי החסונות, בבגדי הסחוטים…גופינו נצמדו…ידינו חובקות, ופנינו אחד מול השני במרחק קטן מאוד. עצרנו…עומדים בגשם השוטף…מחובקים, מביטים האחד לשניה בעיניים…
לא ראיתי כלום ולא זכרתי כלום מלבד קרן…
ראיתי בתוך עיניה את האישונים, קרובים, עמוקים, משחקים איתי במשחקי התבוננות…

קרן לפתע הניחה את ראשה על בית חזי כמו בשדה תעופה. הפעם מחבקת אותי חזק יותר כששנינו רטובים עד שד עצמותינו.

 

להמשך הקריאה:

משבר קורונה חלק ו

22 מחשבות על “משבר קורונה- חלק ה”

  1. אני אוהב את הכתיבה שלך. הרבה יותר בילד-אפ וסיפור מאשר רק סוף. בונה לאט לאט.

    הגב
  2. ביינישששש? צריך עזרה עם הסיפור?

    תן לנו פרק נעימי…🙏

    פייגי

    הגב
    • גם לי יש ביקורת על הקצב… והמריחה…
      מפה לקלל, ⁉️⁉️⁉️
      מה אתם משועממים כתבתם משהו בחיים שלכם??!
      לא מבין איך מאשרים תגובה כזו ⁉️⁉️⁉️
      זה כזה נמוך שלא ראוי לתגובה… אבל רק מהמקום של שפיות חשבתי שנכון יהיה להגיד שתגובה כזו באתר שמכבד את עצמו לא צריכה לעלות ‼️
      זה אתר הכי מעודכן, דינמי, ואיכותי שיש היום ברשת, אבל תגובה כזו לדעתי לא צריכה להיות מאושרת זה פוגע קודם כל בכותב וגם בקוראים

      הגב
    • זה באפיה. מתנצל, היה לי עומס בעבודה עם חופשות משפחתיות.
      ביינישבלאד

      הגב
  3. כשחיכיתי לפרקים הבאים בתחילת הסיפור עוד לא שמתי לב לזה שזה בייניש הוותיק והנהדר.
    מתגעגע לימיך בהיידפארק…
    תודה ענקית!

    הגב
  4. בייניש אתה כותב מדהים אבל יש משהו מבאס בהמתנות הארוכות מדי בין הפרקים תן יום קבוע שבו עולה החומר אבל לרשום פרק ואז להיעלם זה קצת מסטיק

    הגב
  5. מעניין שבתור אשה את נהנת גם שנכתב בצורה שהגבר כותב מה עבר עליו ואיך הוא התקלח וכו אבל לא באמת קוראים מה עובר בהאשה:-)

    הגב
  6. ביניש, אתה פשוט מאלף ,אין על הסיפורים שלך, כותב אותם בחן וכשרון מיוחד! תודה.

    הגב
  7. הפתעת בפרק נוסף!!!
    אוחחחח כמה טוב הפרק הזה…
    כתיבה ציורית, מעמיקה ו…. רטובה משהו😉

    פייגי

    הגב
  8. ווואו אתה אלוף למתוח ולעשות את זה אתגרי ומגרה כאחד יואו אני מאוד מקווה שבהמשך יהיה מהר

    הגב

תגובות ? (אין צורך להזדהות)