מיכל – חלק 2

לתחילת הסיפור

 

 

מוטי ישב על הספה, בוהה במכשיר המרצד מולו. התמונות והקולות התערבבו לו יחד, הוא לא באמת הקשיב להם.

מבט חטוף מדי פעם אל הנייד הבהיר לו שהזמן לא באמת זז. ובאותה נשימה הוא גם הבין שמיכל לא שלחה לו עדיין תשובה להודעה ששלח לה לפני כמה שעות.

הוא חיכה. חיכה כמו פעם כשהיה ממש צעיר והרגיש שבחורה כזו או אחרת תוכל לשנות לו את החיים. גם הכח של מיכל עליו הוא כזה. היא שינתה אותו וזו עובדה.

הוא הזמין להם מקום במסעדה נחמדה בצפון, למחר. הוא גילה את התאריך הזה ממש במקרה. מחר זה היום הולדת של מיכל, והוא רוצה לחגוג לה כמו שרק הוא יודע, כמו שרק לה מגיע.

כבר חודש מאז הכיר אותה לראשונה, חודש שבו הוא סופר את השעות והדקות עד הפגישה הבאה שלהם.

*

 

היא נוהגת על הכביש המהיר, מפחדת לסטות לרגע. סביבה משאיות גדולות ונהגים ממהרים. והיא. 

כל הודעה שלו מקפיצה לה את הלב. כל נסיעה אליו גורמת לה להסמיק כמו היתה בת שש עשרה. אבל היא את המספר הזה רואה מרחוק.

היא חוגגת היום ארבעים ושניים חורפים. היא עוד לא מאמינה לזה, אבל ככה כתוב בתעודת הזהות שלה, ועם זה היא לא מתווכחת.

מוטי גורם לה להרגיש צעירה ונחשקת, והיא מתחילה להתרגל לזה.

 

אמבולנס שועט מאחוריה וכבר הוא מקדימה, מחזיר אותה לימים האחרונים שלהם כזוג. אבי עבר תאונה קשה, והפרמדיק באמבולנס הציל אותו, אבל משם היתה הדרדרות שלא ניתן לעצור, וכעבור כמה ימים הוא החליט להפסיק להלחם.

לפני הסוף, הוא בקש ממנה לא להפסיק לחיות.

"את כל כך צעירה" הוא אמר וניסה לחייך למרות הכאבים "תחיי גם בשבילי. תמצאי לך גבר טוב, שיפנק אותך, שיאהב" היא נישקה אותו וניסתה להסות את קולו החלש, אבל הוא המשיך בשלו והיא הבטיחה,

הבטיחה לתת לגבר אחר להכנס לחייה ולליבה, ולתת חזרה.

עברו מאז שלוש שנים והיא מרגישה שהיא עדיין לא לגמרי שם. מוטי מקסים ופתח לה עולם חדש לגמרי, אבל היא עדיין הולכת עם טבעת הנישואין שאבי נתן לה ועם כיסוי הראש, עם הפאה.

אמנם הפאה היא הכי שלה, ונראית טבעית, אבל היא יודעת בתוכה שזה מגביל אותה, לפחות בראש.

 

מישהו שלח לה הודעה, והיא בנהיגה, יש לה כלל ברור מאוד, הנייד מחוץ למשחק בזמנים כאלה, אבל היא מרגישה שזה ממוטי.

אבל האם הוא האדם הנכון לתת לו את הלב שלה? השאלה הזו מציקה לה כבר כמה ימים. היא לא רוצה להיות זו שמפרקת משפחות, אבל טוב לה עכשיו, והיא גם יודעת על המצב בין מוטי ואשתו…

בתחנת הדלק היא מוציאה את הנייד מהתיק, מאשרת את ההזמנה לשולחן מחר. מחייכת ומאושרת היא חוזרת לנהוג.

*

 

"כמה טוב יכול להיות לי?" היא שאלה את מוטי, כשכוס היין בידה.

"כמה שרק תרצי, כמה שרק תחלמי" הוא חזר על המילים שכתב לה בפתק שצירף למתנה הקטנה שקנה לה.

איך קונים מתנה לאשה? הוא שאל את עצמו באותו הבוקר, יודע שהיא בטח תכעס עליו, אבל באותה נשימה גם יודע עד כמה חשוב לו להביא לה משהו קטן, אפילו קטן, רק שיסמל לה כמה היא חשובה לו.

בסוף הוא קנה לה שוקולד איכותי, בטוח שהיא תדע להעריך את זה, הוא צירף פתק קטן, כי מילים זה דבר שנשאר, ומשאיר טעם טוב:

'מיכל,

לשוקולד יש טעם טוב, הוא עשוי מפולי קקאו איכותיים וסוכר מועט.

ממלאים אותו בקרמים טובים ועשירים, אבל רק קצת, שלא יהרס טעם השוקולד עצמו.

כך גם הקשר שלנו, הוא שוקולד טעים בטירוף, אמנם המינון של המפגשים (המילוי האיכותי), מעט מדי (לי לפחות),

אבל אני יודע שכל טיפת זמן כזו, היא עשירה באהבה ותשוקה.

לי זה מספיק.

ולך, אני מאחל לקבל את כל הטוב שבעולם, כי מגיע לך.

כמה שרק תרצי, כמה שרק תחלמי.

שלך, מוטי'

הוא מביט בה עכשיו, חולם על הרגע שיצאו מהמסעדה ויעברו לצימר הסמוך, מדמיין את המים שיעטפו אותם יחד.

"מוטי, אתה איתי?" 

"כן, נהנה להסתכל עליך ולחלום"

"אז בא נחלום ביחד" היא מסמנת למלצר להגיש את החשבון.

*

 

המיטה הרחבה, הג'קוזי בפינת החדר, הריח המרגיע, הכל ביחד ולחוד, פועל עליה מייד.

היא מרגישה איך המתח מהערב הזה יורד ממנה באחת, והיא כבר רוצה להשליך מעליה את השמלה הכחולה, את הגרביונים המסרבלות,

להתרפק בזרועות הגבר שאיתה, שחוגג לה היום.

היא מתיישבת על ספסל העץ הפונה אל האופק, אל ההרים. המבט שלה חולמני לרגע, אבל המגע של הידיים שלו על הכתפיים שלה, מחזיר אותה למציאות.

היא בגבה אליו, אבל הנוכחות שלו חזקה מאי פעם. היא מניחה את הראש שלה על הבטן שלו, מתמסרת לידיים שלו שמטיילות עליה, עדיין מעל השמלה.

"רוצה לפתוח לי את הרוכסן?"

"אני רוצה יותר מזה" הוא אומר ונושק לעורפה החשוף, הוא נותן לשמלה ליפול סביבה, חושף כתפיים וגב. 

היא קמה והשמלה נופלת לרגליה, כמעט כמוני, הוא חושב לעצמו ומרגיש את הגבריות שלו מתעוררת לחיים.

היא מסתובת אליו, החזיית תחרה בקושי מכסה את שדיה היפים, והוא מחכה לסימן ממנה, הכי קטן, שהוא יכול להמשיך. 

היא פורמת לו את כפתורי החולצה, משאירה אותו עם המכנס בלבד "רוצה להשוות?" היא שואלת ומסמנת בעיניה על האבזם של החגורה שלו.

כשהוא עומד לידה וק תחתון בוקסר צמוד לגופו, הוא מסמן לה על הפאה "רוצה גם את להשוות?"

היא נוזמת עמוק, כאילו שזו המשיכה הכי קשה שלה כרגע, הפאה מוסרת ומונחת אחר כבוד על השידה והשיער הכהה שלה גולש על הכתפיים הבהירות.

"את כל כך יפה" הוא לוחש לה ומוביל אותה למיטה. הסדינים מתקמטים בהתאם לגוף שלהם.

יד נשלחת אל כרסי החזיה, היא אפילו לא שמה לב אם זו היד שלה או שלו, אבל היא אוהבת את ההרגשה. היא אוהבת את המגע שלו על הגוף שלה.

היא שולחת יד מהססת אל האבר הזקור שלו, מחכה להרגיש את הגבר הזה, במלוא כוחו.

"אני מרגיש כמו מתבגר אידיוט" הוא לחש לה, מצמיד את היד שלה אל מבושיו.

"אז הגיע הזמן להתבגר כנראה" היא עונה לו ומטפסת עליו, משאירה את הבושה והמצפון הרחק מעבר לדלת הכבדה, היא מרגישה את האבר שלו דרך הבד הדק של הבוקסר שלו והתחתון שלה, שעדיין עליה.

הידיים שלו חמות ונעימות, משחקות לה בשדיים, האצבעות ממוללות פטמה שגדלה לה, והיא גונחת. בהתחלה בשקט, אפילו קצת נבהלת מעצמה,

אבל לאט לאט הקצב מתגבר, ואיתו הגניחות שלה ושלו, מייצרות מוזיקה מיוחדת של שניהם ביחד.

"להוריד?" היא שואלת, מכוונת את ידה אל התחתון.

"אולי נמשיך ככה" הוא לוחש, יודע ומרגיש שהוא מאכזב אותה, אבל הניסיון שלו לשמור על עצמו עם קצת פחות 'בגידה' בקורות החיים, חזק ממנו. 

היא גומרת איתו יחד, בפורקן יצרים שאין שני לו. חוויה חד פעמית שתזכר לעד כיום ההולדת שלה.

"סליחה" הוא לוחש לה, והיא שכבר עברה דבר או שניים בחיים האלה, רק מחבקת אותו אל חיקה החשוף, מערסלת כמו ילד קטן נזוף "אני אוהבת אותך גם ככה" היא אומרת ומחזקת "ואולי אפילו ככה יותר".