חצאית שחורה

הבוקר הפציע והשמש האירה את חדרם,
הוא פתח את עינייו מביט על האשה העירומה שלידו ועדיין לא מאמין שהוא שם לידה.
אצבעו עברה באיטיות על עורה החם בעודו עוצם שוב את עיניו ונרדם.

הוא התעורר כמה שעות מאוחר יותר ובעוד היא ישנה הוא קם מהמיטה.
לרגע הוא חשב לגשת הצידה ולהתפלל אך החליט שלאור מאורעות הלילה הקודם תפילתו אינה רצויה, וניגש להכין ארוחת בוקר.

הוא החל לחתוך ירקות לסלט, מביט בגופה בערום על המיטה ונזכר איך הביט בישבנה העטוף בחצאית שחורה כשצעדה מולו בדרכו לתחנת האוטובוס.
היתה בו תקווה כי תעצור גם היא בתחנה כדי שיוכל להביט בפניה ולבחון את יופיה.

רעש החביתה על המחבת החזיר אותו אל הצימר הנידח ששכרו אך מבט נוסף על עורה הבהיר החזיר אותו שוב לרגע בו התיישבה בתחנה ומבטו נעצר על פניה היפות.
היה קשה לו להימנע מלבהות בה אך החזיק עצמו בכח, לא רצה להיגרר לאי נעימות.

 

כשעלתה לאוטובוס הוא עלה אחריה והתיישב הספסל המקביל תוך רצון לזכות בעוד כמה מבטים.
"לא כל יום רואים יופי שכזה" חשב לעצמו.

כמה דקות אח"כ שמע אותה לראשונה "סליחה, פה זה רח' מונטיפיורי?"
לקח לו שניה להבין שהיא מדברת אליו "כן. פה זה מונטיפיורי" ,ענה במהירות תוך מבט קצר אל תוך עיניה, "גם אני יורד פה".

 

"בוקר טוב" קצר החזיר אותו שנית אל ההווה.. הוא הביט בה מתעוררת וחייך "בוקר טוב גם לך, ארוחת הבוקר כבר מוכנה"

היא התקרבה אליו ונישקה אותו על שפתיו בעדינות, מגע שפתיה הרכות העביר בו רטט, הוא קירב אותה אליו והם נמשכו לנשיקה ארוכה וחמה.
ידיו החלו לשוטט על עורה החם, מלטפות בעדינות, כמעט שלא נוגעות בה וראשו שוטט במחוזות העבר.

 

למחרת הוא ראה אותה שוב, הפעם כבר ידע שהיא בדרכה לתחנה, בדרכה לרחוב בו הוא גר.
הוא כלכך רצה לפתח שיחה, אבל מה לבחור הביישן שהוא ולהתחיל עם אישה נשואה באוטובוס, והוא הסתפק במבטים חפוזים על גופה המרשים.

"היי. תוכל גם היום לומר לי איפה לרדת?" היא אמרה ונתנה לו הזדמנות שכלכך רצה בה "אני ממש גרועה בזה, כל יום מחדש לא מצליחה להבין איפה אני נמצאת"
"בטח" הוא ענה "חדשים פה בשכונה? אני תמיד פה בשעה הזאת אם את צריכה הכוונה"
"כן" היא חייכה "עברנו השבוע"
החיוך שלה כבש אותו, היה בו משהו קסום שהוא פשוט לא יכל לעמוד בפניו.
השיחה המשיכה אל שיחת החולין הרגילה תוך כדי נסיון לא לבהות בה יותר ממה שצריך.

 

עכשיו הוא בהה בה בלי בושה כשהתיישבו לארוחת הבוקר.
היא זרקה על עצמה חולצת טריקו שחורה ותחתוני תחרה והתיישבה ליד השולחן, הוא ישב לידה ירכו צמודה לירכה החשופה.

השיחה קלחה לאורך הארוחה,
שיחות לא היו זרות להם, להפך, דווקא המגע היה חדש עבורם.

 

הפגישות באוטובוסים הפכו יום יומיות, ומאמירת שלום חפוזה וישיבה בצד השני של האוטובוס, הם עברו לאט לאט לישיבה צמודה ושיחות לאורך כל הנסיעה.
היו אלה שיחות חולין די תמימות, היא סיפרה לו על הילדים, הבעל, העבודה וכך גם הוא, אך עם הזמן הם מצאו את עצמם מדברים פתוח יותר.

הוא סיפר על הקושי להיות אבא במשרה מלאה, על הבדידות של אחרי הצהריים כשחבורת נשים מפטפטת בגן השעשועים והוא יושב לבדו על הספסל מביט בילדיו הקטנים והיא מצדה פתחה בפניו את הקושי בבעל הייטקיסיט שמרוויח מעולה אבל היא בקושי רואה אותו.

הנסיעה באוטובוס הפכה להיות הרגע שהוא חיכה לו במשך כל היום, הוא מצא עצמו חושב בבקרים מה ילבש? ומה היא תחשוב? אך לא דמיין לעצמו מעבר לשיחת החולין היומית הרגילה.

 

היא הניחה את המזלג מידה, ואת כף ידה הענוגה הניחה על כף ידו. באותה צורה בה הניחה אותה בפעם הראשונה על ידו כששניהם יושבים על ספסל האוטובוס הצפוף.

הנגיעה הראשונה בינהם היתה בטעות, למרות ששניהם חשקו במגע מזה זמן רב.
מטבע נפל לה, בעודה מחזירה עודף הנסיעה לארנק, ושניהם הושיטו יד להרים את המטבע הסורר.
המגע לא ארך יותר משניה בודדת אך הרגיש לו הרבה יותר.
"סליחה" הוא מיהר להתנצל, "זה בסדר, לא קרה שום דבר" היא חייכה אליו את החיוך הכובש שלה והמשיכה את השיחה מהמקום שבו נעצרו.

כמה ימים אח"כ הוא שיתף אותה בנושא עצוב שהעיק על ליבו, תמיד היו לה עצות טובות ויכולת להכיל את הקשיים שלו.
אך הפעם היא לא דיברה הרבה, רק הניחה את ידה על כף ידו. השתיקה שנוצרה באותה רגע היתה רועמת, ושניהם הבינו כי משהו השתנה.

בנסיעות הבאות הם כבר אחזו זה בידה של זו כל הדרך, כאילו היה זה הדבר הטבעי ביותר שזוג שכמותם יכול לעשות.

היא קמה לשטוף כלים, הוא הביט בישבן המכוסה בתחתוני התחרה השחורים, נהנה לצפות בתנועות גופה העדינות.
הוא קם ונעמד מאחוריה, מחבק אותה, איברו הזקור מונח בין פלחי ישבנה, רק בד דק מפריד בינהם.

הוא נצמד אליה חזק יותר מעביר את ידיו מבטנה אל ירכייה.

 

כמה רצה להעביר את ידו מתוך ידה אל ירכיה, כמה רצה יותר אך התאפק, מפחד להפחיד אותה עם הצעה לא במקום.
היד נשארה נסיעות רבות בתוך ידה, מתחבאת בין רגליהם על מושב האוטובוס, לא מעיזים להוציא אותה.
הרי גם את העובדה שגבר ואשה דתיים היושבים זה ליד זה באופן קבוע התקשו להסביר, במידה והיה מי שישאל.

הנסיעות המשיכו כך עוד לא מעט זמן. שניהם רצו יותר, שניהם הרגישו יותר, שניהם לא העיזו.

ידיה המשיכו לשטוף כלים אך אגנה החל לנוע קדימה ואחורה כמבקשת דבר מה.
הוא לקח את הזמן וליטף אותה בעדינות, מעביר את ידיו ברכות על עור ירכייה החם.
מתקרבות ומתרחקות ממקור תאוותה.

לקח לו זמן לרדת מהאוטובוס באותו היום, כשלפתע ראה צרור מפתחות מונח על הכסא לידו בו ישבה לפני רגע.
הוא מיהר לרדת על מנת להחזיר לה אותו, אך היא הספיקה להתרחק.
לקרוא בשמה הוא פחד, ברחוב בו הם גרים עלולים כבר לצוץ הסקרנים, אז הוא החל לנוע בצעד מהיר אחריה.
לא לקח לו המון זמן לסגור את הפער אך היא כבר הספיקה להיכנס לאחד הבניינים והוא נכנס אחריה.

הם עמדו בלובי הבניין, "אסתי, המפתח שלך" הוא קרא, "יאיר? מה אתה עושה פה?" הסתכלה בו במבט מתפלא לחצי השניה עד שקלטה את המפתח בידו,
"ואוו, תודה, הייתי נתקעת מחוץ לבית". הוא לא הגיב, רק צעד לעברה, מושיט את המפתח.
לרגע השתררה שתיקה, זאת הפעם הראשונה שהם עומדים אחת מול השני, לבד.
היא צעדה לעברו, ידה מושטת לעבר המפתח אך גופה הולך לעבר גופו.
הם נעמדו קרוב, מודעים למתח הצבור ביניהם, מתח אסור.
ידה סגרה על המפתח, ידו סגרה על ידה.

הוא הצמיד אותה אל ארונות המטבחון עם גופו, נהנה מתנועות גופה העדינות.
שפתיו ריפרפו על צווארה, נושקות לה באותה עדינות שברירית.
ידיו עוברות על גופה- ירכיים,בטן, מטפסות לאיטן מתחת לחולצתה.
אצבע אחת מטיילת על שדה השמאלי, גורמת לה לשחרר אנחה קלה.
היא עזבה את הכלים ואחזה בשיש בחוזקה, נהנת ממגעו העדין.

 

המפתח, המפתח נפל על הרצפה כשהם התקרבו קצת יותר.
רעש המתכת הנופלת על רצפת השיש פוצץ להם את הבועה, היא התרחקה ממנו במהירות,
"אנחנו לא יכולים לעשות את זה" היא אמרה בעודה מתרחקת אל המדרגות.
הוא רוצה להגיב אבל לא ידע מה לומר
"תודה על המפתח" והיא נעלמה אל תוך חדר המדרגות החשוך.

למחרת היא לא היתה בתחנה. הוא קיווה שהיא רק מאחרת אך התבדה כשהאוטובוס הגיע.
בשבועיים שלאחר מכן הוא ישב לבד, הוא רצה ללכת אליה הביתה.
רצה לקחת אותה בזרועתיו אבל ידע שאסור לו. שהוא חייב לכבד את החלטתה.

 

חולצתה התרוממה ונזרקה הצידה, היא הסתובבה אליו.
שפתותיהם נפגשו, לשונו שיחקה בלשונה.
ידו ליטפה את גבה מעבירה בה רטט עדין.
איברו הזקור נצמד למפשעתה, בדי התחתונים מפרידים בינהם.
בתנועה אחת הוא הרים אותה. מושיב אותה על השיש הקר.
לשונו עזבה את שפתיה והחלה לטייל על עורה החם, מהצוואר אל החזה השופע שלה.
נשיקות קטנות מלוות בליקוק עדין.

 

כבר אחז בו הייאוש עד שהוא ראה אותה שוב,
מטיילת עם שני ילדיה בשכונה בה הם גרים.
הוא כלכך רצה לומר לה איזה מילה, לספר לה כמה התגעגע,
אבל באמצע הרחוב הוא נאלץ להסתפק במבט אל תוך ענייה.
היא הביטה בו חזרה, הוא חשב שתוריד את ענייה ותמשיך בדרכה אך ענייה המשיכו להביט בו עד שזווית הראש כבר לא אפשרה זאת.
למחרת, היא כבר חיכתה בתחנה.

הוא עלה לפניה, מתיישב בכסא הפנימי ליד החלון.
הוא הביט בה כשעלתה אחריו, מקווה שתתיישב לידו.
היא היססה לרגע אך לבסוף התיישבה.
מניחה את ידה בתוך ידו כמנהגם הקבוע.

 

לשונו המשיכה לטייל על עורה החם, אצבעותיו מטיילות במקביל.
עינה עצומות ושפתיה משחררות אנחות קלות בעוד הלשון יורדת אט אט אל הבטן התחתונה ולמטה משם.
היא פתחה את רגליה, מאפשרת לו לנשק את מקור תאוותה מעל התחתון.
אצבעותיו מיהרו לתפוס את תחתוניה הרטובים ולמשוכם כלפי מטה, חושפות את ערוותה החמה.

ידיה נשלחות אל ראשו, מצמידה אותו אל בין רגליה.
היא משחררת זעקת עונג אמיתית כששפתיו נוגעות בדגדגן הנפוח, כשלשונו עוברת על פתח הנרתיק,
טועם את מיצי תאוותה ומניע אותה בתנועות מטריפות על הדגדגן.

 

השיחה בניהם קולחת, אבל המתח מורגש.
הוא כלכך רוצה יותר.
ידו נעה בתוך ידה, מלטף את אצבעה ומשם לאט במעלה ידה, מקווה שאיש לא שם לב.
"התגעגעתי" הוא לוחש.
היא מחייכת אליו חיוך נבוך "לא כאן" היא ממהרת לומר.
הוא מרחיק את ידו, מקווה שלא עשה שוב צעד פזיז.

הם יורדים בתחנה.
"בא" היא אומרת.
לוקח לו רגע להבין אבל הוא הולך אחריה. שומר על מרחק סביר מאחוריה
הם נכנסו לבניין בו היא גרה, מובילה אותו למחסן בקומת הקרקע.
"לא מצאתי מקום טוב יותר"
הוא לא עונה. רק מתקרב אליה ומנשק אותה על שפתיה.